Stopy Židu v Pardubickém kraji. Traces of the Jews in the Pardubice Region עקבות היהודים במחוז פרדוביצה

Transkript

1 Stopy Židu v Pardubickém kraji Traces of the Jews in the Pardubice Region עקבות היהודים במחוז פרדוביצה

2

3 Stopy Židu v Pardubickém kraji Traces of the Jews in the Pardubice Region עקבות היהודים במחוז פרדוביצה Alžběta Langová Renáta Růžičková Fotografie Štěpán Bartoš Pardubický kraj 2018

4 Prolog Pardubice Přelouč Heřmanův Městec Hoješín Chrudim Přestavlky Zájezdec Hroubovice Luže Dřevíkov Hlinsko Polička Litomyšl Svitavy Jevíčko Žamberk Holice Holocaust Epilog המדקה הציבודרפ ץואול רפ ץטסמ בונאמ רה ןישיוה םידורכ יקלבאטס רפ ץדזייאז הציבובואורה ה זול בוקיב רד וקסנילה הק צילופ לשימוטיל יבאטיבס וק ציבי קרבמא ז הצילוה האוש רבד ףוס

5 ROMAN LÍNEK 1. náměstek hejtmana zodpovědný za majetek, investice, kulturu a památkovou péči 1st Vice-President of Pardubice Region for culture and historic preservation, property and investments Když jsem v roce 2006 stál u myšlenky vydat se formou knihy po stopách židovské komunity na území našeho kraje, nemohl jsem tušit, že ač bylo vytištěno exemplářů, nenaleznu v roce 2017 po této publikaci téměř ani stopy, protože je beznadějně rozebrána. V tomto období, kdy mám na starosti majetek Pardubického kraje, ale také kulturu a ochranu památek, vidím, že je o historii týkající se více než tisícileté tra- dice židovské kultury velký zájem. Rozhodli jsme se proto doplnit k původnímu vydání nová fakta, aktuální stav památek a míst, ke kterým se vážou příběhy zmíněných lidí, a samozřejmě i současné fotografie. Věřím proto, že druhé vydání, které nyní držíte v rukách nebo čtete v elektronické podobě, bude nejen dalším střípkem a přínosem do mozaiky našeho poznání, ale i impulzem k novým hledáním poutavých částí historie i kultury našeho kraje. In 2006, I was at the birth of the idea to publish a book which would follow the traces of the Jewish community in our region. Back then, I would have never believed that all copies of the book would sold out to the last piece by the year Today, when I am in charge of the assets of the Pardubice Region as well as of its culture and conservation of monuments, I can see that the history of the more than thousand-year long tradition of Jewish culture attracts broad attention. Consequently, we decided to review the book and complete it with current photographs, and the latest knowledge and information of the current condition of the sights, monuments and places which are connected with the stories of the people captured in the book. I believe that the 2 nd edition of the book, which you are holding in your hand or reading in an electronic form, will not be only another piece to the mosaic of our knowledge, but also an impulse to search for interesting moments in our region s history and culture. בשנת 2006, כאשר הגינו את הרעיון לצעוד בעקבות הקהילה היהודית של מחוז פרדוביצה בעזרת ספר, לא יכולתי לתאר לעצמי ש העותקים שהודפסו, יעלמו בשנת 2017 כמעט מבלי להשאיר עקבות. המהדורה הראשונה של הספר נעלמה מן המדפים בשלמותה. כעת, כאשר אני מופקד על תחום הרכוש של מחוז פרדוביצה, אך גם על תחומי התרבות ושימור העתיקות, אני מבין שיש עניין רב בהכרה של יותר מאלף שנות היסטוריה שמתעדות את הקיום היהודי באיזור. לכן החלטתי להוסיף למהדורה הראשונה עובדות חדשות, תיעוד עדכני על מצב האתרים השונים והמקומות הקשורים לסיפוריהם של האנשים המוזכרים. למהדורה החדשה יתווספו כמובן גם צילומים עדכניים. אני מאמין כי הספר שאתם מחזיקים בידכם או קוראים אותו בתצורתו הדיגיטלית, לא יהיה רק אבן נוספת בפסיפס ההכרה וההבנה שלנו, אלא גם תמריץ לחיפוש נוסף של פרקים מעניינים בהיסטוריה ובתרבות של המחוז שלנו. רומן לינק, המשנה למושל המחוז. מחזיק תיקי הרכוש, ההשקעות, התרבות ושימור העתיקות Je to dar, držet na konci života zmapovaný kraj dětství před válkou. Opravdu mě to pohladilo po duši. LEA SKÁCELOVÁ v době holocaustu ukrývané dítě v Pardubicích a Holicích a child who was hidden in Pardubice and Holice during the Holocaust It is a true gift to hold in my hands, towards the end of my life journey, a detailed description of the land of my childhood in the prewar years. This work really caressed my soul. ניתנה לי מתנה ובערוב ימי אני יכולה להחזיק בידי תיעוד של מחוז ילדותי מלפני מלחמת העולם השניה. הספר הזה חימם את ליבי. לאה סקאצלובה, הוסתרה כילדה בעיר פרדוביצה בתקופת השואה

6 RENÉ ŽIVNÝ člen Rady Pardubického kraje zodpovědný cestovní ruch, sport a IT Councilor for Tourism, Sport, Freetime Activities and IT Cestovní ruch a nám zachované dědictví našich předků na území Pardubického kraje jsou neodmyslitelně propojeny. Přitažlivými cíli jsou pro většinu cestovatelů, turistů i rodin s dětmi zejména místa, která jsou spojena se silným příběhem, zajímavými stavbami, krásnou krajinou. Právě takové cíle můžete nalézt v doplněném II. vydání této knihy. Přijeďte a přesvědčte se sami jak přitažlivě a se vzrušením objevitelů lze cestovat po stopách, na které vás navede tato kniha. Tourism and the well-preserved heritage of our ancestors are inextricably linked in the Pardubice Region. It is mainly the places which are connected with gripping stories and feature interesting architecture and wonderful landscapes that attract travelers, tourists and families with children. The 2 nd extended edition of this book presents exactly such destinations. Come and visit our region and see for yourself how exciting and breathtaking it can be to follow the traces of the past which are depicted in this book. תחום התיירות קשור בקשרים עבותים לשימור המורשת של אבותינו בשטח מחוז פרדוביצה. מקומות שיש בהם סיפור חזק, מבנים מעניינים ונוף מרשים מהווים מוקדי משיכה למטיילים רבים, לתיירים ולמשפחות עם ילדים. מקומות כאלה תוכלו למצוא במהדורה המשופרת של ספר זה. אני מזמין אתכם לבוא בעצמכם ולחוות את השמחה שבהכרת המקומות הנסקרים בספר זה. רנה ז'יבני, חבר מועצת הנהלת המחוז, מחזיק תיק התיירות, הספורט והמיחשוב EFRAIM K. SIDON vrchní zemský rabín the Chief Rabbi of the Czech Republic Děkuji za dobře udělanou knihu, která udělá radost každému, kdo má zájem o osudy dnes již bohužel zaniklých židovských obcí v Pardubickém kraji. Osobně mám vztah k Luži, kde ještě jedna rodina mých přátel žije a jiní přátelé odtamtud pocházejí. Jeden židovský pár jsem tam před několika lety oddával v synagoze a nemohl jsem přitom nemyslet na všechny ty, kteří zde staletí žili. Na pohled je to jen nepatrná náplast na velkou bolest, ale už tenkrát jsme tu svatbu v Luži pokládali za triumf života. Thank you for this wonderful book which will please anyone who is interested in the fate of the no longer existing Jewish communities in the Pardubice Region. I have personal ties to the town of Luže as that is a place where a family of my friends lives and from which another family of my friends comes. Several years ago I even performed a Jewish wedding ceremony in Luže s synagogue and at that moment it was impossible for me not to think of all the people who had lived there over centuries. A single wedding ceremony may seem too small a crumb to ease the pain that won t heal, but back then we considered that Jewish wedding to be a real triumph of life. אני מודה על ספר ערוך היטב, שישמח את כל מי שמתעניין בקהילות היהודיות החרבות במחוז פרדוביצה. אני מתעניין בעיקר בעיירה לוז'ה, כמה מחברי נולדו בעיירה ועד היום חיה בעיירה משפחה אחת של ידידי. לפני כמה שנים חיתנתי זוג יהודי בבית הכנסת בלוז'ה. לא יכולתי שלא לחשוב על כל היהודים שחיו כאן במשך מאות שנים. למראית עין זוהי רק תחבושת קטנה על פצע גדול וכואב, אבל כבר אז החשבנו את החתונה שערכנו בלוז'ה לניצחון של החיים על המוות. אפרים קארול סידאן, הרב הראשי לרפובליקה הצ'כית

7 הקדמה PROLOG PROLOGUE Věnováno památce Jiřího Fiedlera ( ) Dedicated to the memory of Jiří Fiedler ( ) ספר זה מוקדש לזכרו של מר יר י פידלר ( )

8 Židovské osídlení části východních Čech, dnes Pardubického kraje, hrálo v dějinách tohoto území důležitou hospodářskou a kulturní roli. Ačkoli židovská komunita byla vždy diasporní a menšinová, přesto se tam, kde Židé žili, zapsali nesmazatelně do dějin daných měst a obcí. Cílem této publikace není historický popis vývoje osídlení a postavení vyznavačů židovského náboženství ve společnosti. Na malé ploše, která je pro text vymezena, to ani nelze. Kniha má ukázat stopy, které i více než půlstoletí po tragickém zániku židovské komunity zůstaly na mnoha místech kraje a jsou svědectvím o zaniklém multikulturním soužití, jež zde do druhé světové války fungovalo. Zároveň s místy stále existujícími má kniha připomenout i významná místa (domy, hřbitovy, pracovní tábory), která v kraji zanikla, a spolu s nimi zmizely i stovky nevinných obětí zrůdného nacistického holocaustu. Přestože ve většině lokalit, kam bude čtenář textem a fotografiemi zván, již desítky let takřka žádní vyznavači židovské víry nežijí, genius loci oněch míst stále dýchá a nevyvanul dodnes. Publikace má být pozvánkou k jejich návštěvě, výzvou k zamyšlení nad osudy lidí s nimi spjatých a chce podpořit snahu jejich správců, veřejných institucí i mnoha dobrovolných pracovníků o jejich záchranu. Soužití židovské menšiny s většinovým osídlením Čech a Moravy se datuje od středověku, na českém území jsou nejstarší trvale usazení Židé doloženi od 10. století. Od nejstarších dob lze pak sledovat, jak se tato menšina musela potýkat se střídavě většími a menšími ústrky a omezeními, nebo i skutečnými pogromy, vedenými jak od jejích křesťanských sousedů, tak přímo pod záštitou státní moci. Různí panovníci byli svým Jewish settlements in Eastern Bohemia, today known as the Pardubice Region, played a significant economic and cultural role in the history of this territory. Although the local Jewish community was always a part of the Diaspora and represented a minority, the history of all towns and communities where the Jews lived still bears indelible signs of their presence. The aim of this publication is not to provide a historic breakdown of the development of settlements and of the social status of Jewish adherents. After all, the limited volume of this text could hardly suffice such assignment. This book is intended to show the traces that, even today, i.e. more than fifty years after the tragic extinction of the Jewish community, have remained visible in a number of local places and that bear witness to the one-time multicultural coexistence that prevailed here until WWII broke out. In addition to the places that still exist, the book also evokes memories of historic sights (buildings, cemeteries, labor camps) that used to be found in this region before they fell prey to the Nazi monstrous Holocaust along with scores of innocent victims. Although most of the places the reader is going to be invited to in these texts and photographs have not been populated by Jewish devotees for decades, the genius loci of these same locations is still alive and has never abated. This publication is an invitation to visit these sights, to pause and give a thought to their fortune as well as to the lot of those whose lives are tied with them, and to support the preservation efforts made by their managers, public institutions and many volunteers. The coexistence of the Jewish minority and the majority population of Bohemia and Moravia dates back to the Middle Ages; the oldest documented permanent Jewish settlements being traced to the 10 th century AD. From the very beginning of its presence in this territory, the Jewish minority was confronted with adversities and restrictions of varying urgency, and even with pogroms led by both their Christian neighbors and ההתישבות היהודית בחלק מאיזור מזרח צ'כיה המהווה כיום את מחוז פרדוביצה שיחקה תפקיד מפתח בהתפתחות הכלכלית והתרבותית של האזור. היהודים רשמו פרק חשוב בתולדות הישובים שהתגוררו בהם, וזאת למרות שהיו תמיד מיעוט מפוזר באוכלוסית המחוז. חיבור זה אינו שם לו למטרה לסקור באופן שיטתי וכרונולוגי את ההתישבות היהודית ואת התפתחות מעמד היהודים באוכלוסיה. הדבר בלתי אפשרי בספר כה קצר. ספר זה מנסה להראות את עקבות החיים שהותירו יהודי האיזור במקום, יותר מחצי מאה לאחר היעלמותם הטראגית במלחמת העולם השנייה. עקבות אלה משמשים עדות לחיים הרב תרבותיים ולדו-קיום שהתקיימו באיזור במשך דורות. מלבד אתרים יהודיים שעדין עומדים על תילם ברחבי המחוז מציין ספר זה גם אתרים יהודיים )בתי מגורים, בתי תפילה, בתי עלמין ומחנות עבודה( שנהרסו ואינם קיימים עוד. בכך מהווה הספר מצבה למאות קרבנות חפים מפשע של ההשמדה הנאצית. ברוב המקומות אליהם מזמין הספר את הקורא במילים ובתמונות, אין תושבים יהודיים מזה עשרות שנים. למרות זאת, למקומות רבים אוירה מיוחדת עד היום. ספר זה הינו הזמנה לביקור במקומות אלה, כמו גם חומר למחשבה אודות גורל היהודים מהאיזור. מחברי הספר מבקשים לעודד את המוסדות הרבים במחוז פרדוביצה שיחד עם אנשים פרטיים ומתנדבים עמלים על שיקום ושימור האתרים ההיסטוריים היהודיים במחוז. דו קיום של המיעוט היהודי ושל אוכלוסית הרוב בבוהמיה ובמורביה מתועד מתחילת ימי הביניים. ההתישבות היהודית בצ כיה מתועדת מן המאה העשירית. ניתן לעקוב אחר תולדות היהודים ולראות כיצד הוטלו על הקהילות היהודיות הגבלות ואיסורים שונים שהגיעו במקרים מסוימים לכדי פוגרומים של ממש. הגבלות רבות הוטלו על היהודים מצד שכניהם הנוצרים והגבלות אחרות הוטלו על ידי השלטון. שליטים שונים התייחסו לנתיניהם היהודיים בצורות שונות, וכך, התחלפו תקופות ארוכות של שקט יחסי ושגשוג בשנים של גזרות קשות וגירוש אל מעבר לגבול. רק רצונם העז של היהודים וכח החיות שלהם גרמו להם לקום לאחר כל מכה, לחזור לבתיהם ולחדש שוב את עסקיהם למרות כל ההגבלות והאפליה. עד המאה הי ג חיו היהודים על אדמת 6 7

9 židovským poddaným různě nakloněni, a tak se střídala období relativního klidu s léty, kdy byli židovští obyvatelé vybíjeni a vyháněni za hranice země. Jen jejich houževnatostí lze vysvětlovat, že se po všech takových ranách dokázali zase pozvednout, vraceli se a znovu rozvíjeli své podnikání, jakkoli v něm byli omezováni. Do 13. století žili v českých zemích Židé v relativní svobodě a rovnoprávnosti. K zásadní změně postoje státní moci přispěl IV. lateránský koncil v roce 1215, který kodifikoval pravidla soužití křesťanů s Židy. Byly zde položeny základy jejich postavení ve společnosti na dalších 500 let. Jako zásadní se projevila nařízení o odděleném bydlení od křesťanů (vznik ghett), zákaz obživy zemědělstvím i vykonávání většiny řemesel a povinnost nošení zvláštního označení k okamžitému odlišení od křesťanů. Tato označení se krajově lišila, dnes již nemůžeme přesně určit, jaká se používala v námi sledovaném Pardubickém kraji. Jejich podoba byla velmi různorodá, například zvláštní oděv (pláště, pokrývky hlavy, velké krejzlíky) nebo barevná znamení na oděvu (stuhy, nášivky, označení žluté barvy). Tato pravidla definitivně oddělila židovskou komunitu od jejích křesťanských sousedů ve městech začaly vznikat židovské ulice a čtvrti a hlavní náplní židovské obživy se stal obchod. I z těchto důvodů bylo nejstarší židovské osídlení soustředěno především do měst či menších obcí u důležitých obchodních cest. Osídlování venkova souvisí až s vypovězením Židů z královských měst na počátku 16. století (s výjimkou Prahy a Kolína) a s pozdější migrací Židů z východu v 17. století. Kromě IV. lateránského koncilu určil postavení Židů v Čechách další důležitý directly under the bastion of national authorities. Each ruler showed different favor for its Jewish subjects, who thus lived through years of relative peace and quiet as well as through times of Jewish genocide and expulsion. It is perhaps nothing but their toughness that can help to explain the Jews strength to pick up the pieces, to come back to resume their business activities despite all restrictions they were confronted with and despite all the misfortunes they had been through. Up to the 13 th century, the Jews enjoyed relative freedom and equality in the Czech Lands. A substantial turn in this official attitude was partly due to the Fourth Lateran Council in 1215 that codified the rules for the coexistence of Christians and Jews. The code formulated a basis for the social status of the Jews for another 500 years to come. Of principal relevance were the regulations requiring that Jewish dwellings be separated from the Christians (the creation of ghettoes); that the Jews be prohibited from making their living by agricultural activities as well as by the performance of most trades; and that the Jews be obliged to wear special marks to clearly differentiate themselves from the Christians. The marks varied from region to region and it is impossible to say for certain today which marks used to be worn in the Pardubice Region. The marks differed substantially as to the type of clothes (coats, hats, large ruffles) or color accents (ribbons, appliqués, yellow marks). These rules put a definite divide between the Jewish community and their Christian neighbors Jewish streets and districts were created and trading became the Jews livelihood. This is one of the reasons why the oldest Jewish settlements were concentrated in cities and towns situated near important trade roads. The settlement of provinces did not begin until the banishment of the Jews from royal towns in the early 16 th century (except for Prague and Kolín) and the occurrence of a Jewish immigration wave from the East in the 17 th century. צ כיה בחופש יחסי ובשויון זכויות. מצב זה השתנה לאחר הועידה הלאטרנית הרביעית של שנת 1215 שהגדירה מחדש את כללי החיים המשותפים של יהודים ונוצרים וקבעה את עקרונות היסוד של מעמד היהודים בחברה הלא יהודית למשך חמש מאות השנים הבאות. צווים מיוחדים אסרו על מגורים משותפים של יהודים ונוצרים וחייבו, למעשה, הקמה של גיטאות. נאסר על היהודים לעסוק בחקלאות ובמלאכות רבות אחרות. היהודים חויבו ללבוש בגד מיוחד או סימן שיבדיל אותם באופן מיידי וברור מאוכלוסיית הרוב הנוצרית. במחוזות שונים הובדלו היהודים מאוכלוסית הרוב באמצעים שונים )גלימות מיוחדות ליהודים, כסויי ראש, סרטים, צווארונים, טלאים או פרטי לבוש בצבע צהוב(. כיום, לא ניתן לקבוע בוודאות באיזה סימן זהוי יהודי נעשה שימוש באזור פרדוביצה. חוקים אלה הבדילו באופן ברור בין אנשי הקהילה היהודית ושכניהם הנוצרים. בערים שונות התהוו רחובות יהודיים וגיטאות מיוחדים ליהודים. יותר ויותר יהודים החלו להתפרנס ממסחר. יהודים רבים עזבו את הכפרים והתרכזו בערים או בעיירות קטנות בקרבת דרכי המסחר החשובות. יהודים שבו לאזורי הספר רק בתחילת המאה הט ז, כאשר יהודים גורשו מערי המלך )מלבד פראג וקולין( וכאשר התחזקה ההגירה היהודית מן המזרח במאה הי ז. בנוסף לועידה הלאטרנית הרביעית, מעמדם המשפטי של היהודים על אדמת צ'כיה נקבע גם על ידי מגילת ה סטאטוטה יודאאורום Judæorum(.)Statuta על פי צו זה, שהוציא המלך פרמיסל אוטוקאר השני II.( )Přemysl Otakar בשנת,1254 היו היהודים נתינים ישירים של המלך. עבור ה"הגנה" שקיבלו מהמלך ועבור חופש הפולחן שזכו לו, שילמו היהודים מס דת מיוחד. מסמך זה קבע את מעמדם המשפטי של היהודים עד סוף המאה הי ט. מגילת ה סטאטוטה יודאאורום לא מנעה פוגרומים והתנכלויות שונות ליהודים. בשנת 1389, בימי שלטונו של המלך וואצלאב הרביעי IV.( )Václav נרצחו כ- 3,000 יהודים בפראג. היה זה הפוגרום הגדול ביותר בשטח צ כיה עד לתקופת מלחמת העולם השניה. מעמדם של היהודים לא עבר תמורות גדולות מתקופת שושלת פרמיסל ועד

10 dokument Statuta Judæorum vydaný králem Přemyslem Otakarem II. v roce 1254, jenž určoval právní postavení Židů až do konce 19. století. Židé byli podřízeni přímo panovníkovi, jemuž za ochranu a svobodu náboženského života platili náboženskou daň. Tato ochrana je ovšem neubránila před pogromy, kterým museli ve větší či menší míře čelit. Největší z nich do nacistického konečného řešení postihl české Židy za vlády Václava IV., kdy bylo v roce 1389 v Praze vyvražděno údajně až Židů. Postavení Židů v Čechách a na Moravě se až do nástupu krále Albrechta II. Habsburského a poté jeho syna Ladislava Pohrobka na český trůn nijak výrazně neodlišovalo od přemyslovské éry. V roce 1454 byli Židé vypovězeni z královských měst na Moravě, což významně zasáhlo do židovského osídlení země. V souvislosti se stavovským povstáním v 16. století došlo také ke dvěma pokusům o vypovězení Židů z českých zemí (v letech 1541 a 1557). Naopak za zlatý věk Židů je označována 2. polovina 16. století a počátek 17. století, zejména období vlády Rudolfa II., kdy pražská židovská obec vzkvétala a žila zde řada významných židovských vědců a myslitelů. Významná změna postoje státní moci k židovským poddaným nastala za vlády Karla VI. a Marie Terezie v 1. polovině 18. století. V průběhu století 17. počet Židů v českých zemích vzrostl v důsledku migrace z východu (Polsko, Bělorusko, Litva, Ukrajina) i z Dolních Rakous a z Uher, odkud prchali Židé před Turky. V roce 1724 bylo provedeno sčítání Židů a z něj pak vycházela omezující nařízení pozdějších let Familiantský zákon a Translokační reskript (oba 1726). Byl stanoven povolený počet židovských ro- Apart from the Fourth Lateran Council, the position of the Jews in Bohemia was further regulated by another important document Statuta Judaeorum issued by King Přemysl Otakar II (Ottokar II) in 1254 to determine the legal standing of the Jews until the end of the 19 th century. The Jews lived in bondage of the ruler himself whom they had to pay religious tax for the protection and freedom of their religious life. However, this protection did not save them from pogroms the Jews were confronted with to a varying degree. The worst of the pogroms that preceded the Nazi s final solution fell upon the Czech Jews in the reign of Václav IV (Wenceslas IV), specifically in the year 1389 when allegedly up to Jews were massacred. The situation of the Jewish population in Bohemia and Moravia continued in quite the same manner as during the Premyslid era until King Albrecht II of Habsburg and later his son Ladislav (nicknamed Posthumous Child) ascended the Czech throne. In 1454, the Jews were banished from royal towns in Moravia, which markedly affected the Jewish settlements in the country. The Uprising of the Estates in the 16 th century was also connected with two attempts to exile the Jews from the Czech Lands (in the years 1541 and 1557). On the contrary, the second half of the 16 th century and the early 17 th century are marked the Golden Era of the Jews, mainly referring to the time of King Rudolf II during which Prague s Jewish community flourished and Prague became the home of many renowned Jewish scientists and thinkers. A radical change in the state authorities attitude towards Jewish subjects took place during the reign of Charles VI and Maria Theresia in the 1 st half of the 18 th century. During the 17 th century, the number of Jews in the Czech Lands increased due to Jewish immigrants coming from Eastern Europe (Poland, Belarus, Lithuania, and Ukraine), Lower Austria and Hungary; i.e. the territories which the Jews were fleeing to avoid the Turks. In 1724, a Jewish census was carried out to later serve as a basis הכתרתם של המלך אלברכט השני II.( )Albrecht ושל בנו, לאדיסלב )Ladislav( כמה שנים מאוחר יותר. בשנת 1454 גורשו היהודים מערי המלך במורביה ויהודים רבים ממורביה התיישבו בצ כיה ובמחוזות קרובים אחרים. בזמן מרידות בעלי האחוזות הפרוטסטנטים נערכו שני נסיונות לגירוש היהודים מן הארצות הצ כיות )בשנת 1541 ובשנת 1557(. לעומת התקופות המוקדמות יותר, המחצית השניה של המאה הט ז ותחילת המאה הי ז נחשבות לתור הזהב של היהדות בצ'כיה. הקהילה היהודית של העיר פראג פרחה במיוחד בימי שלטונו של הקיסר רודולף השני, הוגי דעות רבים ומדענים חשובים פעלו בקהילת פראג תחת שלטון הקיסר רודולף השני. שנוים נוספים במעמד היהודים התרחשו במחצית הראשונה של המאה הי ח, בזמן שלטון המלך קארל השישי ובזמן שלטון הקיסרית מאריה תרזה. במהלך המאה הי ז גדל מספר היהודים על אדמת צ כיה 8 9

11 din na území Čech na maximálně 8 541, oženit se směl jen nejstarší syn v rodině. Translokační reskript upravoval bydlení Židů a v podstatě znovu potvrzoval stará nařízení IV. lateránského koncilu zakazoval Židům bydlet rozptýleně mezi křesťany, jejich domy musely být soustředěny v jednom místě, dostatečně daleko od kostela a poutních míst. Posledním významným pokusem státní moci o vystěhování Židů z českých zemí bylo jejich vypovězení v roce 1744 na 4 roky. Návrat byl panovnicí podmíněn placením tzv. toleranční daně. Prvním panovníkem, který začal s uvolňováním protižidovských zákonů, byl Josef II. Zrušil nošení zvláštního označení, nařídil zakládání normálních škol, kde se vyučoval i úřední německý jazyk, a povolil Židům studium na všech školách včetně pražské univerzity (s výjimkou studia teologie). Pro budoucí evidenci Židů je také významné nařízení o vedení židovských matrik. Židům bylo povoleno věnovat se bez omezení obchodní činnosti, ale i řemeslům a zemědělství, byli přímo vyzýváni k zakládání továren. Židy však postihla i určitá omezení v podobě zásahu do soudní pravomoci židovských obcí, povinného přijetí německých příjmení a výběru povolených osobních jmen (109 mužských a 35 ženských), která souvisela s josefinskými administrativními a centralizačními reformami. Po smrti Josefa II. byla veškerá Židů se týkající nařízení shrnuta v Židovském systemálním patentu z roku 1797, který upravil právní postavení Židů až do zásadních změn spojených s revolučním rokem Na základě tohoto patentu se Židé mohli učit a věnovat jakémukoli povolání s výjimkou pronájmu vinopalen, mlýnů a hostinců. for restricting regulations, namely the Familiant Act and the Translocation Decree (both from 1726). The former required that the maximum permitted number of Jewish families on the territory of Bohemia be and that only the eldest son in every family can get married, while the latter regulated Jewish settlements. In principle, it reconfirmed the previous settlement decrees issued by the Fourth Lateran Council. It prohibited the Jews from living mingled with the Christian community and required the concentration of Jewish dwellings in one area, far enough from a church and places of pilgrimage. The final significant attempt of the state authorities to deport the Jews from the Czech Lands came in 1744 when they were expelled for 4 years. The then Empress conditioned their return on the payment of so-called tolerance tax. The first ruler ever to loosen the anti-jewish laws was Joseph II. He revoked the duty to wear a special marking, he ordered the establishment of regular schools where German, the then official language, was taught as well, and allowed the Jews to study at all schools, including the University of Prague (except for the course of theological studies). A regulation requiring the keeping of the Jewish birth, death and marriage records was also of immense importance for the later registration of the Jews. The Jews were allowed to undertake, without limitations, business activities as well as trades and agriculture and they were explicitly invited to found factories. The Jews, however, were also affected by certain restrictions interfering with the jurisdiction of the Jewish communities and imposing the obligation to assume German surnames and to choose a first name from a limited list of 109 male and 35 female names. These requirements were linked to the administrative and centralization reforms introduced by Joseph II. Upon Joseph s death, all of the regulations regarding the Jews were summarized in the Jewish Systemic Patent of 1797 that כתוצאה מהגירה מן המזרח )מפולין, מרוסיה הלבנה, מליטא ומאוקראינה( אך גם כתוצאה מהגירה יהודית מאוסטריה התחתונה ומהונגריה בגלל הכיבוש התורכי. בשנת 1724 נערך רישום של התושבים היהודים ולאחריו הוטלו הגבלות חדשות על היהודים. חוק המשפחות וחוק ההגירה )שניהם משנת 1726( הוכרזו. נקבע מספר מקסימלי של 8,541 יהודים שהיו רשאים להתגורר על אדמת צ כיה ובכל משפחה היה רק הבן הבכור רשאי להתחתן. חוק ההגירה נגע לעניני מגורי היהודים ואישר למעשה את צו הועידה הלאטרנית הרביעית. החוק אסר על שיכון היהודים באופן מפוזר בתוך ריכוזים נוצריים בתי היהודים היו צריכים להיות מרוכזים במקום אחד ובמרחק נתון מכנסיות וממקומות עליה לרגל נוצריים. בשנת 1744 גורשו שוב היהודים מאדמת צ כיה על ידי השלטון ושובם, כעבור ארבע שנים, הותנה בתשלום מס סובלנות מיוחד. הקיסר יוזף השני היה השליט הראשון שהפחית את החוקים האנטי יהודיים. הצו המחייב נשיאת סימון מיוחד בוטל. נוסדו בתי ספר רגילים ליהודים, שפת הלימוד בבתי הספר היהודיים היתה גרמנית, השפה הרשמית של האימפריה. יוזף השני גם התיר ליהודים ללמוד בכל בתי הספר הכלליים ובאוניברסיטה של פראג )בכל הפקולטות מלבד הפקולטה לתיאולוגיה(. נתונים אישיים של היהודים נרשמו בספרי רישום מיוחדים ליהודים. כל ענפי המסחר הותרו ליהודים, גם המלאכה והחקלאות. השלטון עודד את היהודים לייסד בתי חרושת. מערכת החוקים החדשה הגבילה את סמכויות השיפוט העצמאיות של הקהילות היהודיות בתחומים מסוימים. חוקים אחרים חייבו את היהודים לאמץ שמות משפחה גרמניים ולבחור שמות פרטיים מתוך רשימת שמות מאושרת )109 שמות לגברים ו- 35 שמות לנשים(. חוקים אלו היו קשורים לרפורמות המנהליות החדשות ולשלטון המרכזי של הקיסרות. בשנת 1797, לאחר מותו של יוזף השני נערכו כל החוקים הנוגעים ליהודים ב פטנט המערכתי היהודי" patent(.)židovský systemální מסמך זה הגדיר את זכויות היהודים במונרכיה עד מהפכת על סמך מסמך זה הותר ליהודים ללמוד בכל בתי הספר ולעסוק בכל מקצוע למעט השכרת יקבים, טחנות קמח ומסבאות.

12 Rok 1848, který přinesl národům rakouské monarchie první ústavu, znamenal významné uvolnění i pro její židovské obyvatele. Zrušil především omezující Familiantský zákon a Translokační reskript a rovněž placení toleranční daně. Od tohoto roku tak můžeme sledovat zvýšenou migraci Židů do větších obchodních center, kde zakládali své živnosti, pronajímali a posléze si i kupovali domy. Plnoprávnými občany monarchie se Židé stali až ústavou z roku 1867, kdy jim byla přiznána všechna práva včetně volebního. Sledujeme-li vývoj počtu židovských obyvatel ve městech a na venkově, dochází po tomto roce k odlivu obyvatelstva z vesnic. Nejvyšší počty Židů jsou ve městech doloženy kolem roku 1900, jak tomu je i ve většině míst v našem kraji. Stejně tak i celozemská sčítání z let 1880 a 1890 ukazují nejvyšší počty židovských obyvatel v historii českých zemí , resp Židů. Docházelo tak i ke změnám v organizaci židovské komunity do Židovských náboženských obcí z venkovských center se přesouvaly do měst, takže venkovské obce postupně zanikaly a naopak vznikaly obce městské. Jednalo se však o pomalý proces, např. v Heřmanově Městci obec zůstala, i když zde počet Židů radikálně poklesl. V přidružené Chrudimi naopak jejich počet stoupl a tamní Spolek ku pěstování izraelitské bohoslužby usiloval o založení samostatné obce. Do roku 1939 se to však jeho členům nepodařilo a válka spor ukončila. V českých zemích se uplatnil tzv. západní typ židovství, který se vyznačoval vysokou mírou kulturní integrace a také tendencemi potlačit jidiš a ortodoxii. Ke konfrontaci s tzv. východním židovstvím, typickým pro Podkarpatskou Rus, většicontinued to regulate the legal position of the Jews until the principal societal changes related to the revolutionary year It was on the basis of this Patent that the Jews were allowed to study and carry out any type of profession, except for the rental of wine distilleries, mills and inns. The year 1848, in which the nations organized under the Austrian Monarchy were given their first constitution, gave more breathing space to the Jewish community too. Above all, it repealed the restricting Familiant Act and the Translocation Decree as well as the compulsory payment of tolerance tax. The same year also witnessed an increase in Jewish immigrants settling in large business centers where they established their trades, rented and later bought houses. The Jews did not become the full members of the Monarchy until the constitution of 1867 that granted all rights, including the right to vote, to the Jews. Considering the then development of the Jewish population in the country and in towns, we can observe an obvious outflow of the Jews from the countryside. The highest numbers of Jews in cities were reported in about 1900, a trend which was also documented in most towns of our region. The countrywide censuses taken in 1880 and 1890 evidenced the highest numbers of Jews in the history of the Czech Lands , or Jews. The organization of the Jewish population within their religious communities changed as they began to move from the country to towns and cities. Subsequently, the communities in the countryside became gradually extinct and municipal communities were growing. The process, however, was rather slow. For instance, the community of Heřmanův Městec was retained even though the number of its Jewish members fell radically while it increased in the nearby affiliated town of Chrudim. Chrudim s local Union for the Practicing of Israelite Worship perseveringly made its best efforts to establish an independent community until 1939 בשנת 1848 פורסמה החוקה הראשונה במונרכיה ההבסבורגית. החוקה הגנה על זכויות האזרח של תושבים בני כל העמים במונרכיה. גם ליהודים הביאה שנת 1848 שורה של הקלות והיתרים ששיפרו את מצבם. חוק המשפחות וחוק ההגירה בוטלו. בוטל גם מס הסובלנות. משנת 1848 ניתן לצפות בהגירה של יהודים מהכפרים למרכזי מסחר גדולים. בערים הגדולות ייסדו היהודים עסקים, שכרו ומאוחר יותר גם קנו בתים. בשנת 1867 פורסמה חוקה חדשה למונרכיה והיהודים זכו בכל זכויות האזרח ובשיויון מלא. לראשונה ניתנה ליהודים גם הזכות להשתתף בבחירות. לאחר שנת 1848 עוזבת אוכלוסיה יהודית גדולה את הכפרים ועוברת אל הערים הגדולות. בסביבות שנת 1900 מגיע מספר היהודים בערים הגדולות לשיא. במרשם התושבים של שנת 1880 תועדו 94,522 יהודים על אדמת צ'כיה ובמרשם התושבים של שנת 1890 נרשמו בצ'כיה 94,479 תושבים יהודים. זהו מספר היהודים הגבוה ביותר בהיסטוריה של הארצות הצ כיות. גם מספר היהודים במחוז פרדוביצה מגיע בתקופה זו לשיא. גם המבנה הפנימי של הארגונים היהודיים השתנה. קהילות יהודיות במרכזים הכפריים קטנו ונסגרו, הקהילות העירוניות גדלו ושגשגו. היה זה תהליך איטי והדרגתי. בעיר הר מאנוב מסטץ לדוגמא, נשאר מרכז הקהילה היהודית של האיזור גם אם מספר היהודים תושבי העיר קטן באופן קיצוני. בעיר כרודים שהיתה מסופחת למרכז האזורי מספר היהודים גדל. במשך שנים ניסו היהודים מכרודים להקים קהילה יהודית עצמאית אך ללא הצלחה. מלחמת העולם השניה קטעה את מאמציהם. בארצות הצ כיות התקיימה היהדות מן הסוג המערבי, יהודי צ כיה נהנו מאינטגרציה גבוהה בחיי התרבות, הם מיעטו להשתמש בשפת האידיש והעדיפו את הגרמנית. קהילות רבות העדיפו זרמים אחרים על היהדות האורתודוקסית. בזמן מלחמת העולם הראשונה הגיעו פליטים יהודים רבים מגליציה ומבוקובינה לחלק המערבי של האימפריה האוסטרו-הונגרית ונוצר עימות בין היהדות המערבית ליהדות המזרחית שהיתה אופינית לחלקים גדולים של רוסיה הפוד-קרפטית, ליהודי פולין, אוקראינה ורוסיה. קבוצה חזקה של אלף או אלפיים פליטים 10 11

13 nu Polska a Ruska, došlo u nás během první světové války, kdy židovští uprchlíci z Haliče a Bukoviny zaplavili západní část rakousko-uherské monarchie. Silná skupina uprchlíků, pohybující se mezi jedním až dvěma tisíci osob, se uchýlila např. na území chrudimského okresu, jehož rozloha svým rozsahem zhruba odpovídala území heřmanoměsteckého rabinátu. Státní nařízení, která omezovala Židy v jejich životě od středověku, významně ovlivnila tvář míst, kde žili. Židovské uličky či ghetta se vyznačovaly zvláštní architekturou, tvořily ucelené ostrůvky uvnitř měst či vesnic. Ghetta stávala většinou spíše na okraji obcí (existují však i výjimky, kde sousedí s náměstím), ve městech často u hradeb, od ostatního města je odděloval drát nebo závora, která se na noc a ve svátky spouštěla. Na poměr židovského a křesťanského obyvatelstva měla často zásadní vliv i vrchnost, pod jejíž správu obec spadala. Přestože Židé byli přímo podřízeni panovníkovi, vrchnost je na svých panstvích často podporovala, protože z jejich podnikání měla také užitek. Například v Heřmanově Městci, kde dosáhl jejich nejvyšší počet až k číslu 850, kryla tamní vrchnost své Židy a různými způsoby pomáhala obcházet nepříjemná úřední nařízení. Jinde zase na popud vrchnosti došlo k výměně křesťanských a židovských domů tak, aby se naplnilo nařízení o soustředěném židovském ghettu a jeho vzdálenosti od křesťanských rituálních míst. Rovněž židovské domy měly svá specifika. Vzhledem k omezením, která Židům zakazovala většinu řemesel a zemědělskou činnost, se značně lišily od domů jejich křesťanských sousedů. Byly when the ongoing disputes between the two communities were interrupted by the outbreak of WWII. The so-called western type of Judaism was applied in the Czech Lands. It was characterized with a high level of cultural integration as well as with a tendency to suppress Yiddish and orthodoxy. Confrontation with so-called eastern Judaism that was typical of Carpathian Ruthenia, most of Poland and Russia occurred during WWI when Jewish fugitives from Galicia and Bukovina (Austria) flooded the western area of the Austrian-Hungarian Monarchy. For instance, a strong group of fugitives of to people sought refuge in the District of Chrudim whose area was roughly the same as that of the Rabbinate of Heřmanův Městec. National orders that used to restrict the lives of the Jews from the Middle Ages markedly affected the look of their living space. Jewish aisles or ghettoes featured distinct architecture, creating coherent islands inside towns and cities. The ghettoes were usually established at town outskirts (Exceptionally, ghettoes were adjacent to a town square.) or near city ramparts and they were separated from the town or city by a wire or gate that had to be taken down at night and during holidays. The Jewish to Christian population ratio was often directly influenced by the manorial nobilities that administered a certain town. Even though the Jews were directly subjected to the ruler, the manorial nobility often supported Jewish business activities from which the nobility benefited financially. For instance, in Heřmanův Městec where the highest number of Jewish population reached as many as 850 people, the local lords covered its Jews and introduced ingenious methods to circumvent unfavorable official regulations. In other places, manorial nobility initiated the exchange of Christian and Jewish houses in order to meet the regulation about a concentrated Jewish ghetto and its distance from Christian ritual sites. יהודים מן המזרח התיישבו לדוגמא באזור כרודים, באזור שניתן להשוותו פחות או יותר לתחום האחריות של רבנות הר מאנוב מסטץ. צווי השלטון שהגבילו את היהודים בחייהם מימי הביניים, שינו באופן ניכר גם את פני הערים שיהודים גרו בהן. לרחובות היהודיים בתוך הערים ולגיטאות היה אופי אדריכלי טיפוסי. מתחמים עירוניים אלה יוצרים איים אורבניים בעלי אופי מיוחד. הגיטאות נבנו בדרך כלל בקצה העיר )אם כי ידועות דוגמאות של גיטאות יהודיים שנבנו בסמיכות לכיכר המרכזית של העיר(. בערים מבוצרות נבנה הגיטו לעיתים קרובות בקרבת החומות. לעיתים הפרידה גדר בין הגיטו ובין שאר חלקי העיר. בלילות ובימי חג נסגר הגיטו במחסום. גם השלטון השפיע על יחסי היהודים והנוצרים בתוך הערים השונות. כיון שהיהודים היו נתינים ישירים של המלך ומשום שנגבה מס ישיר מרווחיהם, הגן עליהם השלטון המרכזי ותמך בהם. בעיר הר מאנוב מסטץ לדוגמא, הגנו אנשי השלטון על 850 יהודי העיר בדרכים שונות ועזרו להם להתחמק מהתנכלויות והגבלות אדמיניסטרטיביות מטרידות. במקומות אחרים תבע השליט החלפת בתים של יהודים עם שכניהם הנוצרים על מנת לעמוד בתקנה בדבר מגורים מופרדים בגיטו ובמרחק נתון מכנסיות וממקומות תפילה נוצריים. גם לבתים היהודים היה יחוד משלהם. התקנות שהגבילו את עיסוק היהודים במלאכות ובחקלאות גרמו לכך, שבתי היהודים יראו אחרת מבתי שכניהם הנוצרים. בבתי היהודים נבנתה לעיתים קרובות קומה שניה, גם בכפרים. כיון שהעיסוק בחקלאות היה אסור על היהודים, לא נבנו בבתי היהודים מחסנים ואסמים שהיו אופיניים לבתי שכניהם הנוצרים. היהודים גידלו רק מעט מאוד חיות בית לשימוש עצמי, בעיקר עופות, תרנגולות ואווזים שמהם ניתן היה להפיק שומן. לעתים החזיקו היהודים פרה בודדת או סוס עבודה. האזור שהיה מיועד למגורי יהודים היה מוגבל ובמקרים רבים היו בתי היהודים שייכים לכמה בעלים והצטופפו בהם כמה משפחות יהודיות בעת ובעונה אחת. ברחובות היהודיים ובגיטאות ניתן להבחין לעיתים קרובות בבניה של בתים צרים

14 často patrové, a to i na vesnicích, kde tak vyčnívaly z jinak vesměs přízemní zástavby, nepatřily k nim téměř žádné hospodářské a zemědělské budovy. Židé obvykle chovali jen málo domácího zvířectva pro svou osobní potřebu, byla to hlavně drůbež slepice, a především husy na sádlo, které nahrazovalo zapovězené vepřové, občas jedna kráva či koně na potah. Častým jevem rovněž bylo, že jeden dům patřil více majitelům a obývalo jej více židovských rodin, což bylo dáno stísněnými prostory, vyčleněnými pro židovskou zástavbu. Rovněž typická je řadová zástavba domků na úzkých parcelách štítem do ulic, často s propojenými dvory, které tak měly pomoci úniku jejich obyvatel v případě nebezpečí pogromu. Běžné bylo zvýšené přízemí, které skýtalo bezpečnější bydlení a ochranu proti případnému vpádu. Některé dochované stavby mají na oknech v přízemí navíc okenice nebo přímo mříže. Domy se na rozdíl od těch křesťanských označovaly římskými číslicemi, na mapách byly křesťanské označovány křížem a židovské hvězdou. Kvůli mnoha omezením se obživa většiny Židů příliš nelišila jejich nejčastějším povoláním byla obchodní činnost, dle movitosti od nejbohatších obchodníků s dováženým zbožím a finančními prostředky až po nejchudší podomní obchodníky, vetešníky a výkupčí kožek a vlasů. Židé se stávali také nájemci mýtních stanic u cest a mostů. Dalším hojným zdrojem obživy pak bylo, po uvolnění všech zákazů v 19. století, provozování kořalen a různých výroben lihovin. Židovská komunita potřebovala pro naplňování svých náboženských obřadů rabína nebo učitele (a rabín dojížděl ze sousední obce), ranhojiče a alespoň ve své Jewish buildings also displayed specific architectonic elements. Due to the business restrictions that prohibited the Jews from undertaking most trades and farming, the Jewish houses were built according to strikingly different designs than those of their Christian neighbors. The Jewish houses usually had two floors even in little towns, thus standing out from the common ground-floor built-up areas. The Jewish dwellings had no farming structures attached to them, as those would be useless owing to the above-mentioned regulation. The Jews usually bred only a small stock of domestic animals to satisfy nothing but their own needs; they mainly raised poultry hens and geese that provided an important source of lard which replaced prohibited pork. Some families had a cow or a draught horse. Quite often, one house was owned by several people and was inhabited by several Jewish families, which resulted from the cramped premises designed for Jewish development. Another typical architectural feature was terraced houses built on narrow lots, their gable facing the street. The yards of the terraced houses were often interconnected to help their inhabitants to flee more easily in case of pogrom. A raised ground floor presented another measure that could provide more secure living conditions in the event of a raid. Ground-floor windows were often completed with shutters or forged gratings, a component that is evidenced by some of the retained buildings. Unlike Christians, the Jews marked their houses with Roman numerals. On maps, Christian dwellings were symbolized by a cross and Jewish by a star. It was due to a large number of restrictions that the livelihood of most Jews was not too diverse their most frequent occupation was that of tradesmen. Their business activities varied depending on their chattels and the Jewish business scene thus comprised both the richest Jews dealing in imported goods and financial means (usurers) and the poorest צמודים זה לזה בשורה כשחזיתות הבתים פונות לרחוב. במקרים רבים היו חצרות הבתים מחוברות זו לזו, על מנת לאפשר לתושבים להמלט במקרה של סכנה. מסיבה זו נבנו בתים רבים מעל קומת כניסה מוגבהת ובמקרים רבים הותקנו סורגים או תריסי ברזל כבדים על החלונות. בתי היהודים בעיר סומנו בספרות רומיות ובתי הנוצרים סומנו בספרות רגילות. במפות היו בתי היהודים מסומנים במגן דויד ובתי הנוצרים סומנו בצלב. בגלל ההגבלות הרבות עסקו רוב היהודים במסחר. ניתן היה למצוא יהודים בכל ענפי המסחר, ממלווים בריבית וסוחרים עשירים בסחורות מיובאות ועד רוכלים עניים שהציעו את סחורתם מבית לבית, סוחרי סמרטוטים, סוחרי עורות וסוחרי שיער. לעיתים שכרו היהודים את הזכות לגבות מס מעבר בדרכים ובגשרים. במאה הי ט, לאחר שאיסורים רבים הוסרו, עסקו יהודים רבים בזיקוק משקאות חריפים. במסגרת 12 13

15 blízkosti nějakého řezníka. Náboženská pravidla totiž Židům povolovala jíst jen maso rituálně správně zabité, tj. rychle zbavené krve, která je jim zapovězena. S pozdějším povolením studií po josefinských reformách se Židé začali zabývat tzv. svobodnými povoláními pracují jako advokáti, lékaři apod. Po uvolnění poměrů a nabytí občanské rovnoprávnosti v 2. polovině 19. století se rychle adaptují i v nově se rozvíjející průmyslové sféře a stávají se významnými průmyslníky takřka ve všech odvětvích. Častý je průmysl textilní (např. Taussigovy závody v Hlinsku, brněnská textilka Schindler a Stein v Chrudimi, výroba prádla Kohn a Traub v Pardubicích, Winternitzova tkalcovna a Munkova přádelna bavlny ve Svitavách), obuvnická výroba (např. Hirschova továrna v Holicích, podnik Adolfa Kačera, Beckův-Popperův podnik v Chrudimi) a již jmenovaná nyní už průmyslová výroba lihovin, likérů (např. likérka bratrů Witzových v Chrudimi, Wertheimerův lihovar v Pardubicích) apod. Židé vedli často různé faktorské podniky, na Chrudimsku a Hlinecku to bylo ruční vyšívání, faktoři zaměstnávali stovky domácích vyšívaček v okolních obcích významnou manufakturu měla v Zájezdci a Hrochově Týnci rodina Ornsteinova, Lamplovi v Hroubovicích, Weissovi v Kameničkách u Hlinska. Na základě postupu arizace továren nacisty pak můžeme sledovat, jak se za necelých 60 let rozvinulo podnikání Židů. Je obdivuhodné, jakých dosáhlo výsledků, kolik průmyslu v českých zemích bylo v židovských rukou. K židovským čtvrtím či uličkám patřily i veřejné stavby, jako byly synagogy nebo modlitebny, rituální lázně (mikve), rabínské domy, školy a hřbitovy. Pro tyto door-to-door salesmen, second hand dealers, skin and hair buyers. The Jews often rented toll stations near roads and bridges. In the 19 th century, i.e. after all of the restrictions were lifted, many Jews sought incomes by operating alcohol shops and distilleries. To practice its religion and its ceremonies, the Jewish community needed a rabbi or a teacher (in which case a rabbi could possibly commute from a neighboring town), a barber-surgeon, and a butcher within the town s reach. Religious rules allowed the Jews to eat only the meat that was butchered in a proper ritual way; i.e. it was bled quickly as blood is forbidden. Once the reforms of Emperor Joseph II permitted the Jews to study without any restrictions, many of them developed interest in so-called freelance jobs and became attorneys, physicians, etc. Following the relaxation of their social status and the acquisition of equal civil rights in the 2 nd half of the 19 th century, the Jews flexibly adapted to a newly developing industrial sector and become leading industrialists in nearly all fields. Most of them scored success in the textile industry (for instance, Taussig s plants in Hlinsko, Schnidler s textile plant in Brno, Stein s textile plant in Chrudim, Kohn s and Traub s linen production plant in Pardubice, Winternitz s weaning mills and Munk s cotton mills in Svitavy), in shoe production (for instance, Hirsch s factory and Adolf Kačer s factory, both in Holice) as well as in the above-mentioned, by then industrial production of spirits, liquors, etc. (for instance, the liquor factory run by the Witz Brothers in Chrudim, Wertheimer s distillery in Pardubice). The Jews often operated putting out factories. In the Chrudim and Hlinsko regions these factories specialized in hand embroidery and the factory owners employed hundreds of embroiderers, who were working from home, in nearby villages; important factories were run by the Ornstein Family in Zájezdec and Hrochův Týnec, the Lampl Family in Hroubovice, the Weiss Family in Kameničky near Hlinsko. הקהילה היהודית פעלו רב או מורה דת )בקהילות קטנות הגיע רב מן הכפר הסמוך(. בקהילות רבות היה מרפא יהודי ושוחט. לאחר הרפורמות שהנהיג הקיסר יוזף השני, כאשר הותר ליהודים ללמוד באוניבסיטאות, החלו יהודים רבים לעסוק במקצועות חפשיים. יהודים רבים היו עורכי דין, רופאים וכדומה. במחצית השניה של המאה הי ט, לאחר שזכו היהודים בשויון זכויות מוחלט, פנו יהודים רבים לענפים שונים של ההתעשיה המתפתחת. רבים פנו לענף הטקסטיל )לדוגמא מתפרת טאוסיג בעיר הלינסקו, מתפרת שינדלר בברנו, מתפרת שטיין בעיר כרודים, מתפרת הלבנים של כהן וטראוב בפרדוביצה, מפעל האריגה של וינטרניץ ומכבסת הכותנה של מונק בסביטאבי(, לענף ההנעלה )המפעלים של הירש ושל אדולף קאצ ר בעיר הוליצה, מפעל בק-פופר בכרודים( ולענף יצור משקאות חריפים )מפעל הליקר של האחים ויזוב בכרודים או מזקקת האלכוהול של ורטהיימר בפרדוביצה(. בכפרים ובעיירות קטנות ניהלו יהודים לעיתים עסקים שהעסיקו עובדים שייצרו את הסחורה בבתיהם, באיזור כרודים והלינסקו הועסקו באופן זה מאות נשים כפריות שתפרו וארגו בבתיהן מוצרים על פי הזמנת העסק. עסקים כאלה נוהלו על ידי משפחת אורנשטיין בזאייזדץ ובאיזור הרוכוב טינץ, משפחת למפל בהרואובוביצה או משפחת וייס בקמניצ'קי שבקרבת הלינסקו. כאשר מעיינים ברשימות המפעלים שהוחרמו מיהודים על ידי הנאצים, ניתן להבין איזה חלק של התעשיה הצ כית היה בידי היהודים ולאילו תוצאות ראויות לציון הגיעו היהודים במשך תקופה קצרה של שישים שנה מאז שהותר להם לעסוק בתעשייה. בגיטאות וברחובות היהודיים היו גם מבני ציבור: בתי כנסת, חדרי תפילה, מקוואות טהרה, בתי ספר, בתי קברות ובתי מגורים לרבנים. גם על מבני ציבור יהודיים חלו ההגבלות שחלו על בתי היהודים, מתקופת יוזף השני הוגדר בדיוק המרחק המינימלי המותר מכנסיות וממקומות תפילה נוצריים. בנוסף, על היהודים נאסר להוסיף מגדלי פעמונים לבתי הכנסת או לעטר את חזיתותיהם בפאר רב. בתי הכנסת באירופה פונים לכיוון מזרח. בתי הכנסת נבנו בסגנונות שונים, בהתאם לתקופה בה נבנו. עד המאה הי ח נבנו בתי הכנסת ובתי המגורים של היהודים

16 objekty platilo totéž co pro židovská obydlí obecně od josefinských reforem byla přesně vyměřena minimální vzdálenost od kostelů a významných křesťanských poutních míst. Stavby synagog byly orientovány východním směrem a nesměly mít podobně jako u nekatolických kostelů věže ani zvony, ani výraznou vnější výzdobu. Z hlediska stavebních slohů odpovídaly budovy synagog době svého vzniku. Do 18. století podobně jako u obytných domů převládala dřevěná výstavba, kterou postupně začaly nahrazovat zděné stavby. Vnější výzdobu synagog představovaly většinou jen barevné vitráže oken, hebrejský citát z tóry (verš ze žalmu vztahující se k domu modlitby ) umístěný v čelním štítu budovy a desky desatera ve štítu nebo na stěně. Vnitřní výzdoba byla bohatší a odpovídala současné movitosti židovské obce, jež synagogu budovala a spravovala. Synagogy byly zpravidla členěny na předsálí a hlavní modlitební sál, obvykle níže položený o schod či dva (symbolicky dle slov 130. žalmu Z hlubin volám ). Prostor synagogy byl rozdělen na oddělení pro muže od 13 let a ženy s dětmi. Existovaly různé varianty bočních lodí s průhledy do hlavního sálu, časté byly ženské galerie se zvláštním vchodem, raritou je však přístup z vedlejší budovy napojené krčkem v 1. poschodí v Heřmanově Městci. K naplňování rituálních úkonů sloužily rituální lázně neboli mikve malé domky, do nichž byla zavedena pramenitá voda a vyhloubena lázeň tak, aby se do ní mohl ponořit celý dospělý člověk. Někde byla mikve v suterénu synagogy nebo domu v její blízkosti, jinde byly samostatné lázně pro muže a pro ženy. Židé museli podstupovat koupel v lázni Studying the Nazi Aryanization of Jewish factories, we can see that the Jews needed only 60 years to advance their business activities and to accomplish respectable results. Further, we can realize how much of Czech industry was owned by the Jews. Jewish quarters and streets also included public buildings such as synagogues, ritual baths (mikveh), rabbinical houses, schools and cemeteries. All of these buildings were subject to the same rules as Jewish family houses: since the time of the Joseph reforms, the minimum distance of churches and significant Christian places of pilgrimage from Jewish structures had been defined; like other non-catholic churches, synagogues were not allowed to be decorated with spires or bells or distinct outside ornaments. All synagogues were east-oriented. Perceived from the standpoint of architectural styles, synagogues always reflected the time of their erection. Until the 18 th century, most synagogues like other buildings were made of wood which was gradually ousted by masonry. The external decoration of the synagogues consisted, by far, of stained glass windows, Hebrew quotation of the Torah (a verse from a psalm relating to the house of the prayer ) usually shown on the front gable, and a plate with the Ten Commandments attached on the gable or on the wall. Interior decorations used to be more ornate and corresponded with the wealth of the respective local Jewish community which built and administered the synagogue. Synagogues were usually divided into an anteroom and a main prayer room that was, as a rule, situated one or two steps lower than the anteroom (this symbolizes the words of Psalm 130 De Profundis ). The space of the synagogues was separated into an area for men aged 13 years and older and for an area for women and children. There were several types of deambulatories (side naves) with a view of the main hall. Galleries for women provided with a special entrance were another common feature. בעיקר מעץ, בהדרגה הוחלפו מבני העץ בבתי אבן ולבנים. חזית בתי הכנסת לא היתה בדרך כלל מעוטרת מאוד. על פי רוב שובצו זכוכיות צבעוניות בחלונות, במקרים רבים נמצא על חזית הבנין פסוק מספר תהילים והותקנה צורת לוחות הברית על חזית המבנה. העיצוב הפנימי של בתי הכנסת היה לרוב עשיר יותר מן העיצוב החיצוני והיה מפואר ומרשים יותר ככל שהיתה הקהילה עשירה יותר. בדרך כלל מתחלק חלל הפנים של בית הכנסת לשניים, לחדר כניסה ולאולם תפילה עיקרי. במקרים רבים נבנה אולם התפילה העיקרי נמוך מעט מחדר הכניסה )באופן סמלי על פי הביטוי ממעמקים קראתיך בתהילים ק ל, פסוק א'(. אולם התפילה חולק לעזרת גברים ועזרת נשים. במקרים מסוימים נבנתה עזרת הנשים כאגף מוגבה נפרד עם פתחים לעזרת הגברים, לעיתים נבנה פתח כניסה מיוחד בצד הבנין לעזרת הנשים. בבית הכנסת בעיר הר מאנוב מסטץ הכניסה לעזרת הנשים היא מן הקומה הראשונה בבית הסמוך לבית הכנסת. במקומות רבים נבנו מקוואות בקומת המרתף של בית הכנסת או בקרבתו. במקומות אחרים נבנה מקווה טהרה עצמאי. בקהילות גדולות נבנו מקוואות נפרדים לגברים ולנשים. גם בית הספר היהודי ובית הקברות הינם מבני ציבור חשובים. בקהילות גדולות נבנו מוסדות קהילתיים נוספים: בית אבות, הקדש ובית מטבחיים כשר. בקהילות גדולות היה לעיתים גם שומר לילה קהילתי. בתי הקברות היהודיים לא נבנו בדרך כלל בסמיכות לבתי הכנסת )להבדיל מבתי הקברות הנוצריים שמקיפים כנסיות לעיתים קרובות(. בתי קברות רבים נבנו מחוץ לעיר, בתי קברות מימי הביניים נבנו בתוך העיר בסמיכות לחומות ובתי הקברות המאוחרים יותר נבנו במרחק ניכר מהישובים. בבתי הקברות היהודיים לא ניתן לפגוע בקברים ולהשתמש באותה החלקה שוב, כפי שנהוג בבתי קברות נוצריים. בכמה מקומות נטמנו המתים בכמה שכבות עפר זו מעל זו בגלל מחסור במקום. )כמו לדוגמא בחלקו העתיק של בית הקברות בעיר הר מאנוב מסטץ או בבית הקברות העתיק בפרדוביצה(. בבתי קברות מסוימים נבנה בית טהרה )"אוהל"( בתוך שטח בית הקברות, שם שמרו אנשי החברה קדישא על גופת המת בלילה במקרה שטקס הלוויה לא נערך ביום הפטירה. כמעט בכל קהילה היה קיים ארגון חברה קדישא שדאג לסידורי 14 15

17 v různých situacích, ženy pravidelně jako očistu po menstruaci a porodu. Kromě těchto staveb sloužila společným potřebám také židovská škola a pochopitelně hřbitov. Ve větších komunitách existovaly další důležité instituce špitál (starobinec) či masné krámy s jatkami pro košer porážky. Lidnatější židovské obce měly i vlastní ponocné. Rovněž v pohřbívání mrtvých mají Židé vlastní tradici. Na rozdíl od křesťanských hřbitovů, které často obklopují kostely, nemají židovské hřbitovy k synagogám žádnou vazbu. Většina z nich se nacházela na okrajích měst, jen nejstarší středověké hřbitovy byly zakládány uvnitř hradeb. Pozdější nařízení hřbitovy odsunula často i na velkou vzdálenost od města nebo vesnice. Judaismus zakazuje narušení hrobu exhumace a opakované použití hrobu se tak vylučují. Z důvodů nedostatku vyčleněného místa pro hřbitov proto často docházelo k vrstvení několika hrobů nad sebou (např. nejstarší část hřbitova v Heřmanově Městci, starý židovský hřbitov v Pardubicích). U hřbitovů byly budovány ohely, kde u těla až do pohřbu bděli členové pohřebních bratrstev, která vznikala takřka v každé židovské komunitě (spolky Chevra Kadiša). Jejich členové tělo v ohelu také omyli teplou vodou, proto mají tyto stavby často i komín. Podle židovské tradice se tělo pochovávalo do země bez rakve v rubáši. Josefinské reformy z důvodů hygieny a ochrany před epidemiemi stanovily jednotný způsob pohřbívání v rakvích. Židovské obce tuto povinnost obcházely tak, že pořídily jednu obecní rakev, v níž bylo tělo na hřbitov převezeno, a pak tradičním způsobem pochováno. Tato rakev byla spolu s pohřebním vozem ukládána právě v ohelu. However, a truly rare component can be seen in Heřmanův Městec where there is an entrance from a neighboring building that is connected through a neck on the first floor. Ritual acts were carried out in ritual baths, or mikvehs, i.e. small houses (in some places the mikveh was situated in the basement of a synagogue or nearby) to which potable water was supplied and a bathtub in which an adult could plunge his whole body was hollowed. Some places had separate baths for men and women. The Jews had to undergo rituals baths in various situations women, for instance, took a bath to clean themselves after having a period or after giving birth to a child. Apart from the mikvehs, Jewish schools and cemeteries were other facilities which served for the common needs of the Jewish public. Larger communities also ran other important institutions hospitals (an institution designed for old people) or butcher shops with kosher slaughterhouses. More densely populated Jewish communities even had their own night watchmen. The Jews also have specific burial traditions. Unlike Christian cemeteries that often surround a church, Jewish cemeteries are not attached to synagogues in any manner. Most cemeteries were established at outskirts, except for the oldest medieval cemeteries which were founded within ramparts. Regulations issued during the course of time required that Jewish cemeteries be located far away from a town or city. Judaism forbids any interference with a grave and exhumation or the repeated use of a burial place. Given the lack of reserved areas, several graves used to be layered above one another (for instance, the oldest part of the cemetery in Heřmanův Městec, or the old Jewish cemetery in Pardubice). Religious rules forbade the departed to be left overnight in the house where he died, which is why cemeteries were provided with morgues (ohels) in which corpses were guarded by the members of burial societies that used הטהרה. בבית הטהרה הותקנו לעיתים קרובות תנור לחימום מים וארובה. הרפורמות המנהליות של יוזף השני, שנקבעו על מנת למנוע מגיפות ולשמור על ההיגיינה קבעו נורמות אחידות לקבורה בארונות קבורה. כיון שתקנות אלה עמדו בניגוד להלכה היהודית שקבעה כי את המת יש לקבור בתכריכים בלבד וללא ארון, החזיקו קהילות רבות ברשותן ארון קבורה קהילתי ובכך עקפו את האיסור. המת נישא אל בית הקברות בארון, אך נטמן באדמה בתכריכים בלבד, ללא ארון. ארון הקבורה הקהילתי אוחסן יחד עם מרכבת הקבורה בבית הטהרה. בבתי קברות יהודיים במרכז אירופה ניתן להבחין בין מצבות הלוח הרגילות והשכיחות יותר למצבות מסוג אוהל. מצבות הלוח קבועות באדמה בניצב והכיתוב בחזיתן. הן עשויות אבן, בדרך כלל אבן חול )ידועים גם מקרים נדירים של מצבות עץ מגולפות(. מאוחר יותר נכנסו לשימוש חמרים נוספים: שיש, מתכות שונות וברזל יצוק. מצבות האוהל הן נדירות יותר והן נבנו בדרך כלל מעל קברי היהודים העשירים יותר. מדובר במבנה קטן המזכיר סרקופאג או ביתן קטן. בדרך כלל נבנתה מצבת אוהל מלוחות אבן ובתקופות מאוחרות יותר הוחלפו חלקים ממבנה האוהל בחלקי מתכת. במאה הי ט הפכו המצבות דומות יותר ויותר למצבות נוצריות. נעשה שימוש בשיש או גרניט מלוטש ולעיתים תחמה את חלקת הקבר שבכת מתכת מעוטרת. עד המאה הי ט היה הכיתוב על הקברים עברי בלבד. מאוחר יותר נעשה שימוש בשתי שפות, עברית וגרמנית או צ'כית. בסוף המאה הי ט נעלמת לפעמים העברית לחלוטין מן המצבות )למעט האקרוסטיכון ת.נ.צ.ב.ה בתחתית המצבה(. על מצבות רבות מימי הביניים ועד סוף המאה הי ח ניתן להבחין בעיטורים מסורתיים שונים, בדרך כלל בחלק העליון של המצבה. על קברי כהנים ניתן להבחין בכפות ידיים פרושות המזכירות ברכת כהנים ועל קברי לויים נמצא לעיתים קרובות כד מים שבא לסמל את תפקיד הלויים בבית המקדש. על מצבות אחרות ניתן להבחין בסמלים שרומזים על מקצוע הנפטר: מספרי חייטים, מלקחי רופאים או ספר על מצבות של מורים ורבנים. מלבד סמלים אלה ניתן למצוא על מצבות קבר גם עיטורים שונים, בדרך

18 Ve středoevropském historickém prostoru se setkáváme se dvěma základními typy náhrobků. Častější typ se nazývá stéla jedná se o desku s nápisem zapuštěnou kolmo do země. Většinou šlo o kamenné desky, zhotovené především z pískovce, vyskytují se však i dřevěné vyřezávané. Později se rozšiřují i jiné materiály žula, litina, kov. Druhý základní typ náhrobku tzv. tumba je méně častý. Pořizovali si je spíše movitější Židé; jedná se o masivnější stavbu, která připomíná antický sarkofág nebo malý domeček. Tumba se většinou skládala z kamenných desek, později byly některé její části nahrazovány kovem. V 19. století se začaly náhrobky unifikovat s křesťanskými hřbitovy používá se leštěná žula, náhrobní deska se přesouvá do čela hrobu a hrob může být ohrazen kovanou mříží. Nápisy na náhrobcích byly do 19. století výhradně hebrejské, později se začíná prosazovat dvojjazyčnost, na konci 19. století se na mnoha místech hebrejština již zcela vytrácí. Jako poslední relikt je i na tyto náhrobky umístěno alespoň pět hebrejských písmen, které jsou zkratkou tradiční náhrobní formule. Středověké náhrobky a náhrobky novověké do konce 18. století se rovněž vyznačují typickou symbolikou vycházející z historických vazeb židovských rodin. Zobrazením tradičního symbolu v horní části náhrobku se Židé hlásili k příslušnosti k některému ze starožidovských rodů. Nejčastějším symbolem používaným u nás je symbol žehnajících rukou, který označoval potomky kněžského rodu kohenů (kohanitů), nebo symbol konvice s talířkem odkazující na pokolení chrámových služebníků levitů. Kromě to be organized in nearly every Jewish community (chevra kadisha). The fraternity members washed each corpse with warm water, while still in the morgue (ohel), which is why many of these buildings were furnished with a chimney. Jewish traditions further requested that a corpse be buried not in a coffin but only clothed in a shroud. Due to sanitation reasons and to prevent pandemics, the Joseph reforms determined that all corpses be buried in coffins. Jewish communities circumvented this obligation by procuring one community coffin in which the departed was transferred to a cemetery where he was buried in accordance with Jewish traditions. The community coffin and a hearse were stored in the morgue (ohel). The historical space of Central Europe presents two basic types of tombstones. The more frequent type is called stele (or stela) it is a plate with an inscription; the plate is perpendicularly embedded in the ground. The plates were usually made of stone, especially of sandstone, or carved of wood. Later on, other materials were exploited: granite, cast iron and metal. The other type is known as tumba. Its occurrence is less frequent as it used to be purchased by wealthier Jews. The tumba is quite a robust structure resembling an antique sarcophagus or a small house. Tumbas usually consisted of small stone slabs. Later, some of the slabs were replaced with metal. In the 19 th century, the tombstones began to be unified with the look of the Christian cemeteries: polished granite started to be used, the tombstone moved to the front of the grave, and the grave could be fenced with a forged grating. Beginning in the 19 th century, the inscriptions on the tombstones were written only in Hebrew. However, bilingual inscriptions began to gain ground gradually, making Hebrew disappear completely at the end of the 19 th century. Nevertheless, every grave bears at least 5 Hebrew letters which stand for the initial letters of the traditional tombstone wording. כלל בחלק העליון של הלוח. לעיתים רמזו עיטורים אלה על בית המלאכה שייצר את המצבה )לדוגמא, עיטור קרן איל במצבות במזרח צ כיה. הדופן העליונה של מצבות קרן האייל מעוצבות בצורת קמרון לא סימטרי הממשיך בצורה של ספירלה חקוקה על המצבה ומזכיר בצורתו קרן אייל(. סוג אחר של מצבות נקרא "מצבות גולצ'וב יניקוב", מצבות אלו עשויות משיש לבן בדרך כלל וקווי החריטה שלהן עדינים, הסיתות על המצבות אינו עמוק והאותיות מרובעות, נאות וברורות. מצבות מסוג זה ניתן למצוא בכמה בתי קברות במחוז פרדוביצה. מצבות רבות מעוטרות במגיני דוד. בסביבות שנת 1530 נעשה לראשונה שימוש במגן דוד בחלק מסמל הקהילה היהודית של פראג. תוך זמן קצר התרחב השימוש בסמל והוא הוכר כסמל מייצג של היהדות. לעיתים מופיע גם סמל של כוכב בעל חמישה קודקודים )פנטגרם או חותם שלמה (. לעיתים מופיעים חותם שלמה ומגן דוד זה לצד זה. בתקופת השואה חויבו יהודי אירופה לתפור טלאים בצורת מגן דוד צהוב על בגדיהם

19 toho se užívala také obecná symbolika, která měla připomínat obor činnosti, kterým se zesnulý živil krejčovské nůžky, lékařská pinzeta, nebo kniha u učitelů a rabínů. Kromě těchto symbolů se na náhrobcích vyskytují i různé ozdoby především ozdobný horní okraj stély nesoucí neklamné znaky kamenické dílny, která jej zhotovila např. východočeský beraní roh. Tímto označením je myšlena výzdoba, při níž je horní hrana náhrobku tvarována do asymetrického oblouku, který pokračuje několikanásobnou vyrytou spirálou na desce, jako zavinutí beraního rohu. Jiným typem, vyskytujícím se na více místech Pardubického kraje, jsou náhrobky, označované jako typ z Golčova Jeníkova tedy jsou provedeny zčásti z bílého mramoru s jemně členěnou konturou, zdobeny mělkými rýhami a jejich nápisy jsou provedeny kultivovaným kvadrátním písmem. Tradičním symbolem, který je užíván ve spojení s židovským náboženstvím obecně, je tzv. Davidova hvězda neboli hexagram. Jedná se o šesticípou hvězdu. Byla původně starobylým znamením, nazývaným Magen David Davidův štít. Kolem roku 1530 se stal součástí emblému pražské židovské obce a brzy se rozšířil jako obecný symbol židovského náboženství. Někdy se objevuje také hvězda pěticípá, neboli pentagram, označovaná jako Šalamounova pečeť, mohou se vyskytovat též společně. Do povědomí veřejnosti se Davidova hvězda ve žluté barvě nesmazatelně zapsala v době 2. světové války, kdy se stala součástí nuceného označení všech Židů v zemích ovládaných nacisty. Na náhrobní desce mohou být i symboly zvířat připomínající jméno zemřelého (lev, ryby, jelen, ptáci). Na náhrobcích Medieval tombstones and modern tombstones built prior to the end of the 18 th century are also characterized with distinct symbolism derived from the historical ties of Jewish families. There existed several old Jewish families whose members declared their family relations by having a traditional symbol depicted in the upper tombstone area, the most frequently applied motif being the symbol of blessing hands that marked the descendants of the ministerial family of the Cohens (Cohanites), or the symbol of a jug and a saucer which stood for the family of temple servants the Levites. Additionally, general symbols were also used. They were designed to speak of the field of business by which the departed made a living a tailor s scissors, a doctor s tweezers, a teacher s or rabbi s book. Besides these symbols, the tombstones are also decorated with varied ornaments. The stele is often finished with a decorative edge, usually bearing the distinct signature details of the stonemason s workshop that manufactured them, for instance, a ram horn that is typical of Eastern Bohemia. This ornament is shaped as an asymmetric arch at the top edge of the tombstone and which changes into a spiral created by several engraved grooves on the tombstone front. It resembles the way in which a ram horn is twisted. Another type of tombstone found in several places in the Pardubice region is called Golčův Jeníkov gravestone. It is made partly of white marble with finely defined contours; its decoration consists of shallow grooves and inscriptions completed in the cultivated (quadrate) square script. The traditional symbol used in connection with Judaism is the so-called Star of David, or hexagram (six-pointed star). It is known in Hebrew as Magen David, or the Shield of David. Around the year 1530 it was integrated in the emblem of the Jewish Community in Prague and it soon became widespread as a generally recognized symbol of Judaism. Sometime, the pentagram, known as King Solomon s Seal, is used על מצבות קבורה רבות יופיעו סמלי חיות המתייחסים לשמות הנפטרים )אריות, דגים, צבאים וציפורים בעיקר(. תאריך הפטירה מצוין על גבי הקברים על פי הלוח העברי. במאה הי ט בדרך כלל מצוינת שנת פטירתו של הנפטר בעברית וגילו מצוין בצ כית או בגרמנית. רק במאה העשרים נוסף גם תאריך הלידה לכיתוב. בכמה בתי קברות הוגדרו חלקות נפרדות לגברים ולנשים. במקומות רבים נמצאת חלקה מיוחדת לקברי ילדים ובכמה בתי קברות גם חלקות מיוחדות לזרים. בבתי קברות מודרניים נמצאים בחלקות אלה קברי חיילים יהודיים שנפלו במלחמת העולם הראשונה או קברים של פליטים יהודיים מגליציה. בבתי קברות רבים נמצא בקרבת שער הכניסה כלי מיוחד לאבנים קטנות שהמבקרים יכולים להניח על קברי יקיריהם. לאחר מלחמת העולם השניה לא נותרו יהודים רבים שיוכלו לפקוד את קברי יקיריהם. קהילות שלמות נמחקו ובתי קברות רבים נדונו לשכחה והזנחה. בתי קברות רבים נהרסו. היהודים הבודדים שחזרו מן המחנות לאחר השואה הוסיפו במקרים רבים למצבות של בני משפחתם שמות של הורים, אחים וילדים שנספו בשואה ומקום מנוחתם לא ידוע. בשנת 1989, לאחר מהפכת הקטיפה, החלה בהדרגה מלאכת השיפוץ של בתי קברות, רבים מהם היו מוזנחים וכוסו צמחיה עבותה. כמה אתרים יהודיים נרשמו כאתרים לשימור. בתי הקברות היהודיים )או חלקם( שנרשמו כאתרים לשימור נמצאים בישובים דר'ביקוב, הר'מאנוב מסטץ, הרואובוביצה, כרודים, יביצ'קו, פרדוביצה, זאיזדץ וז'אמברק. בתי כנסת שנרשמו כאתרים לשימור נמצאים בהר'מאנוב מסטץ, יביצ'קו ולוז'ה. גם מתחמי מגורים של גיטאות או רחובות יהודיים בדר'ביקוב בהר'מאנוב מסטץ הוכרזו כאתרים לשימור. בעשור האחרון נבנו במקומות רבים אנדרטאות ולוחות זכרון לקרבנות השואה. מאז שיצאה לאור המהדורה הקודמת של ספר זה נוספו אנדרטאות ואתרי זכרון בהוליצה, בטרהובה קאמניצה, בכרודים ובליטומישל. בתי קברות יהודיים רבים שוקמו ותוקנו, לדוגמא בתי טהרה ששוקמו בבתי הקברות בכרודים

20 se užívala datace podle židovského kalendáře, v 19. století se na dvojjazyčných náhrobcích zpravidla v hebrejském textu uváděl rok úmrtí a v českém (německém) textu věk zesnulého. Zaznamenávání data narození je až záležitostí 20. století. Na některých hřbitovech se oddělovaly ženské a mužské hroby, poměrně časté je dětské oddělení hřbitova a také oddělená místa pro pochovávání cizinců. V těchto částech novodobých hřbitovů leží oběti první světové války a haličští uprchlíci. Židovská tradice neznala zdobení hrobů květinami, na náhrobek se pokládají kamínky. Tento zvyk vychází z dávné historie a života Izraelitů na poušti. Na hřbitovech se proto u vstupní instead, or both symbols are used together. The yellow Star of David became notoriously known during World War II when it represented the forced marking of all Jews living in Nazi-controlled countries. Some tombstones were also adorned with the symbols of animals that were reminiscent of the departed (lion, fish, deer, or birds). The tombstones indicated one s life data according to the Jewish calendar. The bilingual inscriptions of the 19 th century usually stated the year of death in Hebrew, whereas the Czech (German) text said at what age the departed died. The date of birth was not shown on tombstones until the 20 th century. In some cemeteries, women s and men s graves were separated. Children s graves as well as places for the burial of strangers were often found in ובהרואובוביצה. בתי קברות רבים עדיין ממתינים לשיקום ושיפוץ. אנו מקווים שהרשויות המקומיות השונות יראו באתרים היהודיים בתחומיהן חלק בלתי נפרד מההיסטוריה והזהות של הישובים ובכך ישלמו לפחות חלק מן החוב שהן חייבות לבעליהם המקוריים של האתרים, יהודי האיזור שלקחו חלק בבניית הערים, העיירות והכפרים שלנו במחוז פרדוביצה

21 branky často umísťovaly nádoby s kamínky pro příchozí. Po 2. světové válce většinou nezbylo mnoho těch, kteří by o hřbitovy mohli pečovat a hroby svých předků navštěvovat. Docházelo proto k jejich postupné devastaci, vedoucí posléze až k zániku a zrušení řady z nich. Jen několik přeživších ještě nechalo dotesat na náhrobky svých předků jména svých rodičů, sourozenců či potomků, kteří zahynuli v nacistických lágrech. Po revoluci v roce 1989 začali majitelé usilovat o obnovu mnohdy velmi poničených a zarostlých hřbitovů. Některé židovské památky byly vzaty pod památkovou ochranu, ať už to jsou areály židovských hřbitovů nebo jejich části zahrnující většinou náhrobky, ohrazení a ohely (Dřevíkov, Heřmanův Městec, Hroubovice, Chrudim, Jevíčko, Pardubice, Zájezdec, Žamberk), objekty synagog (Heřmanův Městec, Jevíčko, Luže), nebo soubory objektů židovských uliček a ghett (Dřevíkov, Heřmanův Městec). V posledních 10 letech byly na mnoha místech vybudovány památníky obětem holocaustu od předchozího vydání tohoto textu to bylo v Holicích, Trhové Kamenici, Chrudimi a Litomyšli. Na hřbitovech se také udělalo mnoho práce a zlepšení např. opravy na ohelu v Chrudimi a Hroubovicích. Mnoho míst však na svou důstojnou podobu teprve čeká. Věříme, že místní samosprávy budou brát židovské památky za své, aby tak alespoň trochu splatili dluh jejich původním vlastníkům, kteří pomáhali budovat naše nynější města, městečka a vesnice. a separate area such detached areas in modern cemeteries became final resting places for the victims of World War I and for Galicia fugitives. Instead of bringing flowers to one s grave, a Jewish tradition requires that little stones be put on tombstones. This tradition derives from the ancient history and life of the Israelites in the desert. Therefore, the main cemetery entrances welcomed visitors with containers filled with tiny stones. Following World War II, there were only few survivors to take care of their ancestors graves, which necessarily led to their devastation and even to the destruction and cancellation of many of them. Only few survivors had the tombstones of their forefathers completed with the chiseled names of their parents, siblings or children who lost their lives in Nazi concentration camps. After the Velvet Revolution of 1989, efforts were made to gradually renew Jewish cemeteries that were, in many cases, in absolute disrepair and overgrown with weeds. Some Jewish sights receive a protected monument status, be it Jewish cemeteries or their parts usually comprising tombstones, fencing and morgues (ohels) (Dřevíkov, Heřmanův Městec, Hroubovice, Chrudim, Jevíčko, Pardubice, Zájezdec, and Žamberk); synagogues (Heřmanův Městec, Jevíčko, and Luže), or sets of buildings in Jewish aisles and ghettoes (Dřevíkov and Heřmanův Městec). Since the previous publication of this text, i.e. over the past 10 years, Holocaust monuments were erected in many places, e.g. in Holice, Trhová Kamenice, Chrudim and Litomyšl. A lot of repair work and improvements were performed at cemeteries; e.g. the morgues (ohels) in Chrudim and Hroubovice were restored. Many places, however, are still waiting to get a more decent look. We believe that local authorities will adopt these Jewish sights to repay, at least to a degree, the debt owed to their original Jewish owners who helped to build the cities, towns and villages which are our home today. Hroubovice. Památník obětem holocaustu opukové zídky připomínají původní půdorys synagogy (2017). / Memorial to Holocaust victims opuka wall reminds original disposition of synagogue (2017). הרואובוביצה. אנדרטה לקרבנות השואה קירות האבן מציינים את התכנית המקורית של בית הכנסת )2017(.

22 PARDUBICE פרדוביצה Pardubice. Část pomníků přenesená z původního hřbitova Na Židově. / A part of tombstones which were transferred from the original cemetery in the Na Židově neighborhood (Jewish Town). פרדוביצה. חלק ממצבות הקבורה שהועברו מבית הקברות הישן לבית הקברות בנה ז'ידובייה

23 Nejstarší zprávy o Židech na Pardubicku pocházejí z roku 1490, přímo v Pardubicích jsou doloženi v urbáři z roku Židovská komunita se díky pernštejnské náboženské toleranci postupně rozrůstala. Změnu přinesl rok 1589, kdy královská komora vydala nařízení, které povolovalo pobyt na panství pouze 14 židovským rodinám, a to nejméně půl míle od města. Až do druhé poloviny 18. století byly počty Židů i jejich hospodářské aktivity více či méně regulovány a omezovány. K radikálnějšímu zásahu došlo v roce 1662, kdy si pardubičtí konšelé vymohli vydání císařského majestátu, kterým bylo vyloučeno nekatolické obyvatelstvo z užívání bytů ve městě. Pardubické židovské rodiny poté odešly do blízkých městeček a vesnic, kde vytvořily jádra nového osídlení (Dašice, Přelouč, Holice, Brozany, Rohovládova Bělá, Bohdaneč). V roce 1657 žilo ve městě 6 židovských rodin, v roce 1801 dvě rodiny a roku 1858 již 21 rodin s 86 členy. Na počátku 20. století je ve městě evidováno 487 osob židovského vyznání, v roce 1912 již 557 Židů a sčítání lidu v roce 1930 udává 518 židovských obyvatel. Ve dnech 5. a 9. prosince 1942 byly z pardubického nádraží vypraveny dva železniční transporty do Terezína s Židy z Pardubic a okolních měst a obcí. Prvním z nich s označením Cf bylo deportováno celkem 650 osob z 55 měst, městeček a obcí na Pardubicku. Do druhého transportu s úředním označením Cg bylo zařazeno 606 osob. Většina z nich byla později odvlečena do vyhlazovacího tábora Osvětim nebo do jiných koncentračních táborů, někteří zemřeli přímo v Terezíně. Oddělení pro dějiny šoa Židovského muzea v Praze eviduje 345 obětí, jejichž posledním bydlištěm před The oldest reports about the first Jews in the Pardubice Region go back to the year 1490; their presence in the city of Pardubice was recorded in an urbarium in The religious tolerance of the House of Pernštejn enabled the gradually growth of their community. This development changed in 1589 when the Royal Chamber issued a regulation according to which only 14 Jewish families were allowed to live at least half a mile away from the city s boundaries. The number of Jews as well as their economic activities continued to be regulated and limited until the second half of the 18 th century. A truly radical turn of events occurred in 1662 when the councilors of Pardubice demanded the issuance of the Imperial Letter of Majesty which prohibited non-catholics from using municipal apartments. As a result, the Jewish families residing in Pardubice moved to nearby towns and villages where they started new settlements (Dašice, Přelouč, Holice, Brozany, Rohovládova Bělá, Bohdaneč). In the year 1657, 6 Jewish families lived in the city, compared to 2 families registered in 1801 and 21 families comprising 86 members in In the early 20 th century, the City of Pardubice kept records about 487 people of Jewish religion whose number went up to 557 people in 1912 and the 1930 census reported 518 Jewish inhabitants. On December 5 and 9, 1942, two transport trains left the Pardubice railroad station, displacing the Jews from Pardubice and surrounding towns and villages to the Terezín concentration camp. The first train was marked Cf and was crowded with a total of 650 people from 55 towns and villages from the Pardubice Region. The other train marked Cg carried 606 people. Most of the transported families were later dragged to Auschwitz or to other concentration camps, while some died in Terezín. The Holocaust Department of the Jewish Museum of Prague registers 345 Holocaust victims whose latest known address before transport was in Pardubice. When the war הידיעות המוקדמות ביותר על יהודים באיזור פרדוביצה הן משנת בעיר פרדוביצה עצמה מוזכרת נוכחות יהודית בספר הנכסים העירוני בשנת הקהילה היהודית בפרדוביצה יכלה לגדול בהדרגה תודות לחוקי הסובלנות הדתית של בית פרנשטיין. המפנה ביחס השלטונות ליהודים חל בשנת 1589, כאשר לשכת המלך הוציאה צו שהגביל את מספר היהודים ל- 14 משפחות שיכלו להתגורר במרחק של לא פחות מחצי מיל מגבול העיר. מספר היהודים בעיר ופעילויותיהם הכלכליות הוגבלו במידה רבה עד המחצית השנייה של המאה הי"ח. שינוי קיצוני במעמד היהודים בעיר התרחש בשנת 1662, כאשר חברי מועצת העיר ביקשו לקבל מעמד של עיר קיסרית )בערים קיסריות נאסרו מגורי תושבים שאינם קתולים(. המשפחות היהודיות של פרדוביצה נאלצו לעזוב את העיר ולהגר לעיירות ולכפרים בסביבה. מגורשי פרדוביצה ייסדו בסיס להתיישבות יהודית עתידית בישובים דאשיצה,)Dašice( פר'לואוץ',)Přelouč( הוליצה,)Holice( ברוזאני,)Brozany( רוהובלאדובה ביילה )Bohdaneč( ובוהדאנץ' )Rohovládova Bělá( בסביבה. בשנת 1657 התגוררו בפרדוביצה שש משפחות יהודיות. בשנת 1801 שתי משפחות יהודיות ובשנת 1858 כבר התגוררו בעיר 21 משפחות יהודיות )86 נפשות(. בתחילת המאה העשרים נרשמו בעיר 487 תושבים יהודים, בשנת 1912 נרשמו 557 יהודים בעיר ומרשם התושבים של שנת 1931 מתעד 518 תושבים יהודים בפרדוביצה. ב וב יצאו מתחנת הרכבת של פרדוביצה לגיטו טרזין שני טרנספורטים של תושבים יהודים מפרדוביצה ומישובים באיזור. בטרנספורט הראשון, שסומן באותיות,Cf שולחו 650 אנשים מ- 55 ערים, עיירות וכפרים באיזור פרדוביצה. הטרנספורט השני סומן באותיות Cg והוא כלל 606 אנשים. רוב האנשים ששולחו בטרנספורטים שולחו מאוחר יותר מטרזין למחנה ההשמדה אושוויץ או למחנות אחרים. כמה יהודים מתו עוד בגיטו טרזין. בארכיון המחלקה לחקר השואה של המוזיאון היהודי בפראג רשומים 345 שמות של קרבנות השואה שמקום מגוריהם האחרון היה בעיר פרדוביצה. לאחר המלחמה חזרו 24 מיהודי העיר לבתיהם. במאי התיאטרון הלאומי הצ'כי וזמר האופרה האנוש תיין Thein( )Hanuš נולד בשנת 1904 בפרדוביצה.

24 Pardubice. Plánek synagogy od arch. Fr. Schmoranze st. (1866). / A synagogue layout by architect Fr. Schmoranz Sr. (1866). פרדוביצה. תכנית חזית בית הכנסת, שרטוט מאת האדריכל פראנטישק שמוראנץ האב )1866(. Pardubice. Plán na stavbu obecního domu (1867). A community house construction layout (1867). תכנית בניין לבית הקהילה )1867(. transporty byly Pardubice. Po ukončení války se do svých domovů v Pardubicích vrátilo 24 osob. Město bylo rodištěm pěvce a režiséra Národního divadla v Praze Hanuše Theina ( Praha), který je pohřben na pražském Vyšehradě a na židovském hřbitově v Pardubicích jej připomíná symbolický náhrobek, tzv. kenotaf. V Pardubicích působil jako lékař Viktor Vohryzek (1864 Přestavlky 1918 Pardubice), představitel Česko-židovského hnutí a zakladatel a redaktor týdeníku českých pokrokových Židů Rozvoj (později přejmenován po svém zakladateli Viktor Vohryzek ). K jeho blízkým spolupracovníkům patřil v Pardubicích působící lékař MUDr. Stanislav Schulhof, básník a překladatel, propagátor esperanta po ended, only 24 people returned to their homes in Pardubice. Pardubice was the hometown of Hanuš Thein ( Prague), an opera singer and director who was engaged in the National Theater in Prague. His grave is at the Vyšehrad cemetery, Prague and a symbolic gravestone, or a cenotaph, was built at the Jewish cemetery in Pardubice to commemorate his life. Another well-known citizen of Pardubice was the physician Viktor Vohryzek (1864 Přestavlky 1918 Pardubice), a representative of the Czech-Jewish movement and the founder and editor of the Rozvoj weekly issued by progressive Jewish groups (Later, the magazine was renamed Viktor Vohryzek after its founder.). One of his renowned cooperators was another physician working in Pardubice, MUDr. Stanislav Schulhof, a poet and translator and a global promoter הוא נפטר בפראג בשנת 1974 ונקבר בבית הקברות הלאומי במצודת וישהראד בפראג. מצבת זיכרון סמלית שהוצבה בבית הקברות היהודי בפרדוביצה מזכירה את תיין. הרופא ויקטור ווהריזק Vohryzek( )Viktor נולד בשנת 1864 בכפר פר'סטאבלקי ונפטר בשנת 1918 בפרדוביצה. הוא שימש כרופא בפרדוביצה והיה מראשי התנועה הצ כית היהודית. ווהריזק היה המייסד והעורך ראשי של השבועון רוזבוי )"קדמה"( ששימש בטאון היהודים הצ'כים הליברליים. מאוחר יותר שינה השבועון את שמו ונקרא "ויקטור ווהריזק" על שם מייסדו. הד"ר סטאניסלב שולהוף Schulhof( )MUDr. Stanislav היה עמית וידיד של ווהריזק, הוא היה משורר ומתרגם, ממפיצי שפת האספרנטו בעולם כולו. ווהריזק ושולהוף קבורים בבית הקברות היהודי בפרדוביצה. יהודי פרדוביצה מעולם לא חיו בגיטו סגור. הנתין היהודי הראשון שהיה תושב העיר נשא את השם 22 23

25 celém světě. Oba jsou pohřbeni na novém pardubickém židovském hřbitově. Pardubičtí Židé nežili nikdy v uzavřeném ghettu. Prvním poddaným židovského vyznání byl jistý Kapřík, který koupil na počátku 16. století dům čp. 87 v dnešní Bartolomějské ulici. Ze 16. století máme doklady o Židech z dnešní ulice Labské, z ulice Svaté Anežky České a také z třídy Míru. Pardubická židovská obec si zřídila soukromou školu s německým vyučovacím jazykem v obecním domě čp. 237, která byla dokončena v roce 1868 na tehdejší Alžbětině třídě (dnes ulice 17. listopadu). Právo veřejnosti škola získala v roce 1878 a byla rozšířena na trojtřídní. Od roku 1884 provozoval školu soukromě její ředitel Emanuel Kohn. Pod dojmem stupňujících se protižidovských nálad na konci 19. století došlo v roce 1898 ke zrušení židovské školy. Prudký vzrůst židovského osídlení a změna poměrů v oblasti podnikání přispěly ve druhé polovině 19. století k zakládání velkých průmyslových závodů, na kterém se výrazně podíleli židovští podnikatelé. V Pardubicích byla vybudována rafinerie minerálních olejů Davida Fanta, lihovar Ignáce Wertheimera, automatické mlýny bratrů Karla a Egona Winternitzových nebo Kohnova a Traubova textilní továrna na výrobu prádla. Židé stáli rovněž u zrodu pardubických pernikáren Mellekta a Kapo (Kafka Popper). Na budově ve dvoře bývalé pekárny v dnešní Rožkově ulici je umístěna pamětní deska zakladatelům firmy umučeným ve vyhlazovacím táboře Osvětim. Jakub Löwit provozoval v Jesničánkách První pardubickou továrnu na kysané zelí a Vilém Lövy v letech dostavníkové spojení s Čáslaví. of Esperanto. Both gentlemen are buried at the new Jewish cemetery in Pardubice. The Jews of Pardubice never lived in an enclosed ghetto. The first subject of Jewish religion to buy a family house, namely building No. 87 in today s Bartolomějská St., in the early 16 th century, was a man named Kapřík. Sources from the 16 th century report Jews living in today s Labská St., Sv. Anežka Česká St. and třída Míru St. The local Jewish community of Pardubice started its own private school with German as an official language of instruction in council house No. 237 on Alžbětina St. (today s 17. listopadu Street) in In 1878, the school was granted the right to provide public education and the number of classes was extended to three. From 1884 the school was run by its principal Emanuel Kohn. Amidst rising anti-semitic sentiments at the end of the 19 th century the school was closed in A steep increase in the Jewish population and the changing situation in the area of business activities in the mid- 19 th century facilitated the establishment of large industrial plants; whereas, Jewish businessmen played an instrumental role in this development. The newly built commercial enterprises included David Fanto s kerosene refinery, Ignác Wertheimer s distillery, brothers Karel and Egon Winternitz s automatic mills, and Khon s and Traub s laundry and textile factory. The Jews also stood at the birth of the famous Pardubice gingerbread bakeries Mellekta and Kapo (Kafka-Popper). The gingerbread plant building in today s Rožkova St. is decorated with a plaque commemorating the plant founders who were tortured to death in the Auschwitz concentration camp. Jakub Löwit operated the First Sauerkraut Company of Pardubice in Jesničánky and Vilém Lövy provided stagecoach transportation between Pardubice and Čáslav in the years The Jews of Pardubice founded their religious community in 1853, Marek Oesterreicher, a Pardubice-based business- Pardubice. Desky desatera z bývalé synagogy umístěné dnes v zámeckém parkánu. / Tables with the Ten Commandments from the original synagogue which are now at the chateau zwinger. פרדוביצה. לוחות הברית מבית הכנסת ממוקמים כיום בין חומות הארמון קאפר'יק.)Kapřík( הוא קנה בתחילת המאה הט ז את הבית שמספרו 87 ברחוב בארטולומייסקה )Bartolomějská( של היום. קיימים בידנו מסמכים המוכיחים נוכחות של ברחוב לאבסקה,)Labská( ברחוב אגנס הקדושה České( )ulice Sv. Anežky ובשדרת מירו Míru( )Třída של היום. הקהילה היהודית בפרדוביצה פתחה בית ספר יהודי פרטי ששפת הלימוד בו היתה גרמנית. בית הספר פעל בבית שהיה בבעלות מועצת העיר )מס' חלקה 237(. בשנת 1868 נפתח בית הספר ברחוב אלז'בטינסקה )Alžbětinská( )כיום רחוב השבעה עשר בנובמבר(. בשנת 1878 נרשם בית הספר כבית ספר ציבורי והוא הורחב וכלל שלוש כיתות. מנהל בית הספר היה עמנואל כהן ומשנת 1884 הוא הפעיל אותו בעצמו כבית ספר פרטי. לקראת סוף המאה הי"ט התגברו גילויי האנטישמיות באיזור ובית הספר נסגר בשנת 1898.

26 Pardubice. Dobová fotografie synagogy. / A period photograph of the synagogue. פרדוביצה. צילום של בית הכנסת, תחילת המאה העשרים. Náboženskou obec si pardubičtí Židé ustavili roku 1853 a jejím prvním starostou byl zvolen pardubický obchodník Marek Oesterreicher. V čele obce se dále vystřídali Jakub Winternitz (od roku 1897), Moric Pick (od roku 1902), Berthold Thein (od roku 1904) a Karel Winternitz (od roku 1929). Židovská náboženská obec byla po druhé světové válce obnovena za předsednictví Bernarda Schütze, později změněna na synagogální sbor, který zanikl až v 80. letech 20. století. V Pardubicích působilo několik židovských spolků. Byl to např. Svaz českých pokrokových židů Viktor Vohryzek, jehož posledním předsedou byl Bernard Schütz, Spolek paní izraelské náboženské obce v Pardubicích poslední předsedkyní byla Zdenka Theinová, Podpůrný spolek polských Židů, sportovní spolek Makabi tělocvičná jednota a tradiční men, being elected its first mayor. He was succeeded in his office by Jakub Winternitz (in 1897), Moric Pick (in 1902), Berthold Thein (in 1904) and Karel Winternitz (in 1929). After WWII the Jewish community was reinstated under the chairmanship of Bernard Schütz. Later, the community was transformed into a synagogue community which ceased to exist in the 1980 s. Several Jewish associations were founded in Pardubice, for instance, Viktor Vohryzek Czech Jews Union whose last chairman was Bernard Schütz; The Union of Jewish Women and Girls whose last chairwoman was Zdenka Theinová; The Polish Jews Mutual Society; the sports society The Maccabi Association a physical training union; and chevra kadisha, a traditional burial society whose last chairman was also Bernard Schütz. In 1868, Pardubice s Jews built a community house in a district known as Zelené Předměstí (Green Suburb). The house offered a prayer room and later also school הגידול התלול במספר היהודים בעיר במחצית השנייה של המאה הי"ט והשינויים בתנאי המסחר הביאו להתפתחות התעשיה בעיר. מפעלי תעשייה רבים הוקמו על ידי יהודים. התעשיין דוד פאנטו )Fanto( הקים בפרדוביצה בית זיקוק לשמנים מינרליים, איגנאץ ורטהיימר הפעיל מזקקת אלכוהול, האחים קארל ואגון וינטרניץ הפעילו טחנת קמח אוטומטית והתעשיינים כהן וטראוב ניהלו מתפרת לבנים. תעשיינים יהודים השתתפו ביצור עוגיות הדבש "פרניק" האופייניות לפרדוביצה. העוגיות יוצרו במאפיות חברת "מלקטה וקאפו" Kapo) )Mellekta a שהיו בבעלות קפקא ופופר.)Kafka Popper( בחצר בניין המאפייה לשעבר ברחוב רוז'קובה מותקן כיום לוח זכרון למייסדי החברה שנרצחו במחנה ההשמדה אושוויץ. יעקב לוויט )Löwit( ניהל את המפעל הראשון בעיר ליצור כרוב חמוץ ברובע יסניצ'אנקי וקו הכרכרות שחיבר בין פרדוביצה וצ'אסלאב בשנים הופעל על ידי ווילם לוי Lövy(.)Vilém קהילה יהודית נרשמה בעיר פרדוביצה בשנת 1853 והסוחר מארק אוסטרייכר Oesterreicher( )Marek 24 25

27 pohřební spolek Chevra Kadiša, jehož posledním předsedou byl rovněž Bernard Schütz. V roce 1868 si pardubičtí Židé vystavěli na Zeleném Předměstí obecní dům, ve kterém byla umístěna modlitebna a později také škola. V sousedství této budovy byla v letech postavena nákladem zlatých synagoga v pseudorománském slohu s orientálními prvky podle návrhu slatiňanského stavitele Františka Schmoranze. V roce 1904 vedl přestavbu synagogy stavitel Novotný z Pardubic. Tehdy byl rozšířen vstupní prostor, obnoven strop, budova byla znovu vymalována a zasazena zde pamětní deska starostovi náboženské obce Marku Oesterreicherovi, která je dnes uložena v obřadní síni židovského hřbitova. Prostorná synagoga byla vybavena lavicemi, galerií pro ženy nad vstupní částí a později také varhanami. Po roce 1945 byla synagoga vrácena Židovské náboženské obci, ale náboženským účelům již nesloužila a město ji využívalo jako Dům umění a galerii. Později musela zchátralá budova synagogy spolu se sousedním obecním domem ustoupit nové výstavbě a v letech došlo k její demolici. Dvanáct svitků tór, které původně patřily pardubické židovské obci, je dnes londýnskou nadací Memorial Scrolls Trust zapůjčeno židovským kongregacím ve Velké Británii, Francii, Brazílii, Kanadě a v několika městech Spojených států amerických. V místě původní synagogy ( Dům služeb ) byla dne 6. prosince 1992 odhalena pamětní deska připomínající synagogu a transport pardubických Židů do Terezína v prosinci roku 1942: NA TOMTO MÍSTĚ STÁLA AŽ DO ROKU 1956 SYNA- GOGA ŽIDOVSKÉ NÁBOŽENSKÉ OBCE premises. Next to the house, a pseudo-roman synagogue with oriental elements was erected in the years according to the plans by master-builder František Schmoranz from Slatiňany. The development budget was florins. In 1904, the synagogue was reconstructed by the master-builder Novotný of Pardubice. Its entrance area was enlarged, the ceiling was restored, all of its premises were painted anew and a plaque commemorating the chairman of the Jewish community Marek Oesterreicher was installed. Today, the plaque is stored in the ceremonial hall of the Jewish cemetery. The new spacious synagogue was equipped with benches, a women s gallery above the entrance area and later with an organ. After the year 1945, the synagogue was returned to the Jewish community, yet it did not resume its religious purposes and was used by the municipal office as the House of Art and a gallery. In the course of time, the dilapidated synagogue, like the adjoining municipal house, had to give way to new urban development and was demolished in the years Twelve scrolls of the Torah which used to belong to the Jewish Community of Pardubice have been lent by the London-based foundation Memorial Scrolls Trust to the Jewish congregations in Great Britain, France, Brazil, Canada and in several towns in the United States of America. On December 6, 1992, a plaque reminding us of the transport of Pardubice s Jews to Terezín in December 1942 was revealed in the site of the original synagogue (Today it is built up with Dům služeb House of Services). The plaque reads as follows: UNTIL 1956 THE SYNAGOGUE OF THE PAR- DUBICE JEWISH COMMUNITY HAD STOOD IN THIS PLACE. IN 1942 THE NAZIS DE- PORTED THE JEWS OF PARDUBICE TO AND MASSACRED THEM, EXCEPT FOR A FEW INDIVIDUALS, IN CONCENTRATION CAMPS. THE JEWISH COMMUNITY OF PRAGUE IN PARDUBICE, DECEMBER The oldest synagogue in the Pardubice region was built next to house No. 21 in נבחר להיות נשיא הקהילה הראשון. החליפו אותו יעקב ווינטרניץ )משנת 1897(, מוריץ פיק )משנת 1902(, ברטולד תיין )משנת 1904( וקארל וינטרניץ )משנת 1929(. הקהילה היהודית נפתחה מחדש לאחר מלחמת העולם השנייה ונשיא הקהילה הראשון לאחר השואה היה ברנרד שוטץ Schütz(.)Bernard הקהילה הצטמצמה ונרשמה מאוחר יותר כ"אגודת בית כנסת". האגודה נסגרה בשנות השמונים של המאה העשרים. בפרדוביצה פעלו מספר ארגונים יהודיים, לדוגמא אגודת הצ כים היהודיים הליברליים ויקטור ווהריזק )יושב הראש האחרון של האגודה היה ברנרד שוטץ(, אגודת נשים יהודיות )יושבת הראש האחרונה של אגודת הנשים היתה הגברת זדנקה תיין(, עמותת העזרה ההדדית של היהודים הפולנים, מועדון הספורט "מכבי" ועמותת החברה קדישא שנוהלה גם היא בידי ברנרד שוטץ. בשנת 1868 בנו יהודי פרדוביצה בית קהילה ברובע זלנה פר'דמייסטי předměstí( )Zelené בבית הקהילה היה חדר תפילה ומאוחר יותר גם בית ספר יהודי. בין השנים נבנה במגרש הסמוך בית כנסת. בית הכנסת נבנה בסגנון פסאודו-רומנסקי עם עיטורים אוריינטליים. האדריכל פרנטישק שמורנץ Schmoranz( )František מסלאטיאנאני תכנן את המבנה ובנה אותו בתקציב של 28,000 זהובים. בשנת 1904 שופץ המבנה והורחב על ידי קבלן בשם נובוטני )Novotný( מפרדוביצה. חלל הכניסה הורחב, תקרת המבנה חודשה, בית הכנסת נצבע מחדש והותקן בו לוח זכרון למרק אוסטרייכר שהיה יושב ראש הקהילה הראשון. לוח הזכרון נמצא היום בבית הטהרה של בית הקברות היהודי. בבית הכנסת המרווח היו ספסלים ומאוחר יותר הותקן בו גם עוגב. עזרת נשים נבנתה מעל חלל הכניסה. המבנה הוחזר לידי הקהילה היהודית לאחר המלחמה, אך לא שב לשמש כבית תפילה. העיריה השתמשה כמה שנים במבנה כגלריה לאמנות ומאוחר יותר היה צורך לשפץ את בניין בית הכנסת הרעוע יחד עם בית הקהילה הסמוך. בשנים נהרס המבנה. 12 ספרי תורה שהיו שייכים לקהילה היהודית בפרדוביצה הועברו לידי עמותת ממוריאל סקרולס טראסט Trust( )Memorial Scrolls בלונדון ומשם הם מושאלים לקהילות יהודיות בבריטניה הגדולה, בצרפת, בברזיל, בקנדה ובכמה ערים בארצות הברית.

28 Pardubice. Lokalita původního hřbitova Na Židově. / The site of the original cemetery in the Na Židově neighborhood (Jewish Town). פרדוביצה. איזור בית הקברות הישן בנה ז'ידובייה. Pardubice. Obřadní místnost a vstup na hřbitov. A ceremonial hall and a cemetery entrance gate. פרדוביצה. בית הלויות והכניסה לבית הקברות. V PARDUBICÍCH. V ROCE 1942 NĚMEČ- TÍ NACISTÉ PARDUBICKÉ ŽIDY DEPOR- TOVALI A AŽ NA OJEDINĚLÉ VÝJIMKY VYVRAŽDILI V KONCENTRAČNÍCH TÁ- BORECH. ŽIDOVSKÁ OBEC PRAHA, MĚS- TO PARDUBICE, PROSINEC Nejstarší synagoga na Pardubicku byla postavena roku 1801 u domu čp. 21 v Brozanech, kde jsou Židé doloženi již v 16. století. K její demolici došlo někdy po roce V roce 1822 byla vystavěna synagoga v Dašicích, kde tvořila samostatný trakt domu čp Po sloučení dašické židovské obce s pardubickou synagoga postupně pustla a přestala být využívána. Přes snahu několika historiků umění o její záchranu byla spolu s ostatními židovskými domy v roce 1958 zbořena a na jejich místě vyrostla novostavba nákupního střediska. Svou modlitebnu měli Židé také v městečku Bohdaneč a v Rohovládově Bělé. V říjnu roku 1624 prodal měšťan Jan Vorel Kolínský pardubickým Židům za 48 kop grošů míšeňských stodolu se zahradou v lokalitě, kde se dnes říká Brozany in 1801 where the presence of Jewish population was documented as early as the 16 th century. It was demolished after Another synagogue was erected in 1822 in Dašice where it created a separate tract of house No Following the merger of the Jewish communities of Dašice and Pardubice, the local synagogue began to deteriorate and was no longer used. Despite great efforts made by several art historians to save the synagogue, its building as well as other Jewish houses were pulled down in 1958 to give way to a new shopping center. Other Jewish prayer rooms could also be found in the towns of Bohdaneč and Rohovládova Bělá. In October 1624, the townsman Jan Vorel Kolínský sold the Jews of Pardubice a barn and a garden worth 48 threescores of Meissen groschens; the lot was situated in a locality that is currently known as Na Židově (Jewish Town), namely in today s Husova St., and was meant to be turned into a Jewish cemetery. The relatively small cemetery was gradually enlarged through new purchases in the years 1762, 1806 and Nevertheless, its premises soon turned out to be too small to take new graves and a new, deeper layer of burial ground had to be applied. This בתאריך הותקן לוח זכרון בחזית המרכז המסחרי הקטן שנבנה על המגרש שבו עמד בית הכנסת. הלוח מזכיר את בית הכנסת ואת הטרנספורט של יהודי פרדוביצה לטרזין בדצמבר 1942: "במקום זה עמד עד שנת 1956 בית הכנסת של הקהילה היהודית בפרדוביצה. בשנת 1942 הגלו הנאצים הגרמנים את כל יהודי העיר ולמעט מקרים ספורים, רצחו את כולם במחנות הריכוז. הקהילה היהודית בפראג, עיריית פרדוביצה, דצמבר 1992". בית הכנסת העתיק ביותר באיזור פרדוביצה נבנה בשנת 1801 בקרבת בית מס' 21 בכפר ברוזאני )Brozany( הסמוך לפרדוביצה. נוכחות יהודית מתועדת בברוזאני כבר במאה הט"ז. בית הכנסת של ברוזאני נהרס בשנת בשנת 1822 נבנה בית כנסת בעיירה דאשיצה.)Dašice( בית הכנסת היווה אגף נפרד בבית מס' 388 בעיירה. לאחר איחוד קהילת דאשיצה עם קהילת פרדוביצה בית הכנסת נעזב והוזנח. בשנת 1958, למרות מאמצי הצלה של כמה מומחים לתולדות האמנות, נהרס בית הכנסת יחד עם בתי היהודים בעיירה ועל מקומם נבנה מרכז מסחרי קטן. גם בעיירה בוהדאנץ' )Bohdaneč( ובכפר רוהובלאדובה ביילה Bělá( )Rohovládova היו חדרי תפילה יהודיים. באוקטובר 1624 קנו יהודי פרדוביצה אסם תבואה וגן במחיר של 48 גרוש מייסן מתושב העיר פרדוביצה יאן וורל קולינסקי Kolínský( )Jan Vorel על מנת 26 27

29 Na Židově v dnešní Husově ulici, k založení židovského hřbitova. Nevelká plocha hřbitova byla postupně rozšiřována v letech 1762, 1806 a Přesto již brzy nebylo místo pro nové hroby a začalo se pochovávat do další vrstvy země. Tento tzv. starý hřbitov byl používán do roku 1883, kdy došlo k založení nového hřbitova v tehdejším předměstí Jesničánky, kde dodnes tvoří nejvýchodnější část komplexu městských hřbitovů. Obřadní síň pochází z doby založení hřbitova. Chátrající starý židovský hřbitov byl po dohodě židovské obce s politickými úřady v roce 1939 zlikvidován, ostatky pod dozorem pohřebního bratrstva Chevra Kadiša vyzvednuty, převezeny v šesti rakvích a rituálně pochovány do společného hrobu na novém židovském hřbitově. Část pomníků byla rovněž převezena na nový židovský hřbitov a umístěna po levé straně od vstupu na hřbitov, část rozbitých pomníků uložena do země na bývalém hřbitově. Na pardubickém židovském hřbitově byl 5. září 1948 odhalen památník se jmény celkem 542 obětí holocaustu. V urně na pomníku je uložena prsť z koncentračních a vyhlazovacích táborů Terezín, Birkenau a Osvětim. Návrh pomníku je dílem architekta Josefa Freunda z Pardubic, stavbu provedl pardubický kameník Václav Zahálka. Na vnější zeď obřadní síně hřbitova byla vsazena pamětní deska věnovaná umučeným příslušníkům okolních židovských obcí v Chotěboři, Heřmanově Městci, Litomyšli, Luži a Poličce. Na hřbitově je umístěn hrob sedmi neznámých obětí, vězňů, kteří nepřežili transport smrti z vyhlazovacího tábora Osvětim v lednu Na pardubickém hřbitově najdeme náhrobky místních Židů stejně jako židovského obyvatelstva z okolních obcí. so-called old cemetery ceased to be used in 1883 when a new cemetery was established in the then suburb of Jesničánky. Today, it forms the easternmost part of the municipal cemetery. The ceremonial hall comes from the time of the cemetery establishment. The dilapidating old cemetery was liquidated upon an agreement reached by the Jewish community and the authorities in The mortal remains were removed from the graves under supervision of the chevra kadisha burial society. They were put in six coffins and transported to a communal grave where they were laid to rest in a ritual burial. Some tombstones were also transferred to the new Jewish cemetery where they were placed to the left from the cemetery entrance gate. Some of the tombstones that were broken were buried in the ground of the former cemetery. On September 5, 1948, a monument with the names of 542 Holocaust victims from Pardubice was unveiled at the Pardubice Jewish Cemetery. The urn displayed on this monument holds the soil collected in the concentration camps and extermination centers of Terezín, Birkenau and Auschwitz. The monument was designed by Pardubice s architect Josef Freund and built by Václav Zahálka, a stonemason of Pardubice. The external wall of the cemetery ceremonial hall bears another plaque dedicated to the members of nearby Jewish communities who were also tortured to death; i.e. to the Jews who came from Chotěboř, Heřmanův Městec, Litomyšl, Luže and Polička. At the cemetery there is also a grave of seven unknown victims who did not survive the death transport that left the Auschwitz concentration camp in January At the Pardubice cemetery we can see tombstones of local Jews as well as of the Jews from neighboring towns. There are graves of Jewish community activists, for instance, the Oesterreicher Family, the Winternitz Family, and the tombstone of the first Pardubice rabbi Adolf Nähnadl. להקים במקום בית קברות. המגרש נמצא באיזור הנקרא היום נה ז'ידובייה Židově( )Na ברחוב הוסובה.)Husova( המגרש הקטן הורחב בשנים , ו בית הקברות התמלא תוך זמן קצר ולמרות שהורחב כמה פעמים נוצר מחסור בשטח קבורה ויהודי העיר החלו לקבור את מתיהם בשכבות, זו מעל זו. בית הקברות הישן היה בשימוש עד שנת 1883 ואז הוקם בית עלמין חדש בפרבר יסניצ'אנקי )Jesničánky( של העיר. בית הקברות היהודי החדש ביסניצ'אנקי הוא המזרחי ביותר בגוש בתי העלמין העירוניים. אולם ההספדים נבנה בתקופת יסוד בית הקברות. בית הקברות הישן והמוזנח ברחוב הוסובה נסגר בשנת 1939 כשהקהילה היהודית של פרדוביצה הגיעה להסכם עם נציגי השלטון. תחת השגחת אנשי החברה קדישא הוצאו עצמות הנפטרים מקברם, הועברו בשישה ארונות קבורה לבית הקברות היהודי החדש ונקברו שם מחדש בקבר משותף. כמה מצבות קבורה שהועברו מבית הקברות הישן מוקמו משמאל לשער הכניסה של בית הקברות החדש. שברי מצבות אחרות נטמנו באדמת בית הקברות הישן. בתאריך נחנכה בבית הקברות היהודי החדש אנדרטה ועליה חקוקים 542 שמות של קרבנות השואה מפרדוביצה ומהאיזור. בכד האבן שעל האנדרטה טמונים חופני אדמה סמליים מגיטו טרזין וממחנות אושוויץ בירקנאו. את האנדרטה תיכנן האדריכל יוסף פרוינד Freund( )Josef מפרדוביצה ובנה אותה סתת האבן וואצלאב זאהאלקה Zahálka( )Václav מפרדוביצה. על הקיר החיצוני של אולם ההספדים הותקן לוח זכרון לקרבנות השואה מהקהילות היהודיות בכוטבור', הר'מאנוב מסטץ, ליטומישל, לוז'ה ופוליצ'קה. בבית הקברות נמצא קבר של שבעה קרבנות אלמוניים, אסירים ממחנה אושוויץ שלא שרדו את טרנספורט המוות מהמחנה בינואר בבית הקברות בפרדוביצה ניתן למצוא קברים של יהודים מהעיר פרדוביצה ומישובים בסביבתה. קבורים כאן מכובדי הקהילות היהודיות: משפחת אוסטרייכר, משפחת וינטרניץ והרב אדולף נהנאדל Nähnadl( )Adolf שהיה הרב הראשון של פרדוביצה. נמצאים כאן גם קברים של תעשיינים וסוחרים חשובים כמו קברי התעשיין דוד פאנטו Fanto( )David ומשפחתו, קברי משפחת וורטהיימר

30 Pardubice. Hřbitov. / The cemetery. פרדוביצה. בית הקברות היהודי החדש. Jsou zde pochováni činovníci židovské obce např. rodina Oesterreicherova, Winternitzova, nalezneme zde náhrobek prvního pardubického rabína Adolfa Nähnadla. Z představitelů průmyslu a obchodu je zde pohřbena rodina průmyslníka Davida Fanta, rodina Wertheimerových, Pickových, Popperových a řada dalších velkých či drobných podnikatelů. Pardubický židovský hřbitov není zdaleka zaplněn, na náhrobcích nalezneme texty hebrejské, německé i české. Někteří pardubičtí Židé (např. ze smíšených manželství) jsou pochováni také na sousedních odděleních městských hřbitovů. Sezemice. Osud Židů připomíná památník obětem druhé světové války se jmény obětí holocaustu, které zahynuly v Osvětimi. Na okraji města postavil The graves of significant business and industrial figures include the family grave of David Fanto, an industrialist, the family graves of the Wertheimers, the Picks, the Poppers and of many other owners of smaller or bigger businesses. The Pardubice cemetery is not used to its full capacity. Its tombstones are completed with inscriptions in Hebrew, German and Czech. Some of Pardubice s Jews (for instance, those from mixed marriages) were buried in the adjacent sectors of the municipal cemetery. Sezemice. The fate of the Jews is commemorated by a monument dedicated to WWII victims that shows the names of the Holocaust victims who lost their lives in Auschwitz. In 1929, Jindřich Ostrý (who died in Auschwitz on December 15, 1943) built a shoe making factory in the town suburb and called it Valja after his wife. Next to the periphery wall of the cemetery in Lány na Důlku is a monument ded- )Popper( פופר,)Pick( פיק,)Wertheimer( ואנשי עסקים נוספים, גדולים וקטנים. חלק משטח בית הקברות היהודי של פרדוביצה אינו מנוצל. ניתן למצוא בבית הקברות מצבות עם כיתוב בעברית, בצ'כית ובגרמנית. כמה מיהודי העיר )לדוגמא יהודים שחיו במשפחות מעורבות( בחרו להקבר בחלקות בית הקברות העירוני הסמוכות לבית הקברות היהודי. סזמיצה.)Sezemice( בעיירה סזמיצה נמצאת אנדרטה לקרבנות מלחמת העולם השנייה, באנדרטה מצויינים שמות קרבנות השואה שנרצחו באושוויץ. בשנת 1929 בנה התעשיין הנרי אוסטרי Ostrý( )Jindřich מפעל נעליים בקצה העיירה וקרא לו "ואליה" )Valja( על שם אשתו. הנרי אוסטרי נרצח באושויץ בתאריך על קיר בית הקברות בכפר לאני נה דולקו Důlku( )Lány na נמצאת אנדרטה המזכירה 12 קרבנות מטרנספורט המוות של ינואר 1945 מאושוויץ הקבורים במקום. האנדרטה נחנכה בתאריך קרבנות נוספים מטרנספורט זה 28 29

31 Pardubice. Náhrobek Viktora Vohryzka. The tombstone of Viktor Vohryzek. פרדוביצה. מצבת הקבר של ויקטור ווהריזק. Pardubice. Pomník nad společným hrobem ostatků přenesených ze starého hřbitova. / The tombstone above communal grave of the remains transferred from the old cemetery. פרדוביצה. מצבה מעל מקום קבורת העצמות שהועברו מבית הקברות הישן. v roce 1929 továrnu na obuv Jindřich Ostrý (zahynul v Osvětimi ) a nazval ji jménem své ženy Valja. V Lánech na Du lku je u obvodové zdi hřbitova umístěn pomník dvanácti obětem transportu smrti z vyhlazovacího tábora Osvětim z ledna 1945, odhalený Oběti z tohoto transportu byly pohřbeny také na hřbitovech v Hostovicích, Kostěnicích, Moravanech a ve Slepoticích. Na pomnících jsou vytesána identifikační čísla vězňů. icated to twelve victims of the Auschwitz death transport of January The monument was revealed on May 12, The transport victims were also buried at the cemeteries in Hostovice, Kostěnice, Moravany and Slepotice. The gravestones are engraved with the victims concentration camp identification numbers. קבורים גם בבתי הקברות בהוסטוביצה,)Hostovice( קוסטייניצה,)Kostěnice( מורבאני )Moravany( וסלפוטיצה.)Slepotice( על המצבות חקוקים מספרי האסיר של הקרבנות.

32 PŘELOUČ פר'לואוץ' Přelouč. Vstupní brána na hřbitov. / The cemetery entrance gate. פר לואוץ. שער הכניסה לבית הקברות. Doklady o přítomnosti židovského obyvatelstva pocházejí až z období po třicetileté válce, židovská populace však nebyla zpočátku příliš početná. Přeloučská městská rada se bránila usazování Židů ve městě tím, že jim nedovolila stát se vlastníky nemovitostí, své domy měli pouze v pronájmu. Také obchodnímu podnikání nebylo vedení města nakloněno, sortiment zboží, se kterým mohli Židé obchodovat, byl značně omezen. The presence of the Jewish population was first documented only after the Thirty Year s War at which time the Jewish community was rather small. The Přelouč Town Council resisted the settlements of Jews in their town by not allowing them to become real estate owners. Therefore, Jews could only rent the houses in which they lived. By analogy, the local Council was not inclined towards Jewish business activities and required that the Jews could deal only in a limited assortment of goods. In the המסמכים הראשונים המאשרים המצאות תושבים יהודים בעיר פר'לואוץ' )Přelouč( הם מהתקופה שלאחר מלחמת שלושים השנים. מספר היהודים בפר'לואוץ' לא היה גדול. מועצת העיריה של פר'לואוץ' מנעה מיהודים להשתקע בתחומי העיר בכך שאסרה על מכירת נכסים ליהודים והיהודים שישבו בעיר הוכרחו לגור בבתים שכורים. מועצת העיר גם התירה ליהודים לסחור רק בסחורות מסוימות ובכך הצרה את צעדיהם. עם זאת, במשך השנים התפתחו בעיר יחסים כלכליים שהיו כדאיים לשני הצדדים. סוחר יהודי בשם אברהם 30 31

33 Přelouč. Náhrobky u zdi hřbitova Tombstones at the cemetery wall. Postupně se však vytvořily pro obě strany výhodné ekonomické vztahy. Výjimku od hejtmana pardubického panství měl udělenu obchodník Abraham Frýdlantský, který se ve městě trvale usadil po roce Dalším obchodníkem, který se dostal do sporu s místními výrobci, byl v polovině 18. století Izák Mojžíš Sušický, který se usídlil pod panovnickou ochranou (tzv. šutzem) přímo v Přelouči a pronajal si monopol na výrobu kořalky. Důležitou událostí pro židovskou komunitu bylo založení židovského hřbitova v roce Do města se začali stěhovat Židé z okolí až po uvolnění poměrů v druhé polovině 19. století, tehdy také byla židovská komunita nejsilnější: v roce 1880 čítá 73 Židů, v roce 1900 pak 75 Židů a sčítání lidu v roce 1930 uvádí pouze 29 Židů. Po příchodu německých okupantů do českých zemí začalo také pro přeloučské Židy období perzekuce. Terčem útocourse of time, both parties managed to arrive at mutually favorable economic relations. A man called Abraham Frýdlantský who settled in the town for good in 1651 was granted a business exception from the then district commissioner of the Pardubice estate. Izák Mojžíš Sušický was another Jewish businessman who got into an argument with local manufacturers; he settled in the town of Přelouč under the ruler s protection (so-called schutz ) and rented a monopolist license to produce alcohol. The establishment of a Jewish cemetery in 1680 became a significant milestone in the life of the local Jewish community. The Jews from the neighboring communities and towns did not begin to move into Přelouč until after the political situation calmed down in the late 19 th century when the Jewish community was most populous: in 1880 it had 73 members, in 1900 seventy-five members while the 1930 census reported only 29 Jews. Upon the Nazi occupation of the Czech lands, the Jewish פרידלנטסקי )Frýdlantský( קיבל ממושל אחוזת פרדוביצה היתר חריג להתגורר בתחומי העיר לאחר שנת גם היהודי יצחק משה סושיצקי Izák( )Mojžíš Sušický התיישב בעיר מכח כתב חסות מיוחד שקיבל ממושל האחוזה. הוא חכר את זכות המונופול לזיקוק משקאות חריפים והסתכסך עם יצרני האלכוהול המקומיים. בשנת 1680 נוסד בית הקברות היהודי של העיר. יהודים רבים החלו לעבור לפר'לואוץ' לאחר ההקלות של אמצע המאה הי"ט. בתקופה זו היתה הקהילה היהודית בשיא כוחה: בשנת 1880 היו רשומים בעיר 73 יהודים, בשנת 1900 נרשמו בעיר 75 יהודים ובמרשם התושבים של שנת 1930 נרשמו רק 29 תושבים יהודים. מייד לאחר הפלישה הנאצית לצ'כיה החלו התקפות על היהודים. בפר'לואוץ' התנכלו יחידים בעלי נטיה פשיסטית ליהודי המקום וכבר ב הוצת בית הטהרה בבית הקברות היהודי ונשרף. בארכיון המחלקה לחקר השואה במוזיאון היהודי בפראג מצוינים 31 קרבנות שמקום מגוריהם האחרון היה בתחומי העיר פר'לואוץ'. מנהל תחנת הרכבת של העיר מוסר עדות מזעזעת בדיווח ששלח להנהלת רשות הרכבות. הוא מתאר כיצד בתאריך נאספו מספר גופות של אסירים יהודיים בשטח תחנת הרכבת של פר'לואוץ'. אנשי פלוגת המשמר של האס.אס השליכו את הגופות מרכבת טרנספורט שחלפה בתחנה. חלק מהאסירים נרצחו לעיני עובדי התחנה. בסביבות שנת 1800 התפללו יהודי פר'לואוץ' בחדר תפילה קטן בבית מס' 225 ברחוב הראדצקה )Hradecká( של היום. בית כנסת בסגנון ניאו רומנסקי נבנה בין השנים בחצר בית מס' 25. בית הכנסת נבנה בתקציב של 8,000 זהובים והיה בשימוש הקהילה היהודית עד שנת מאוחר יותר השתמשה במבנה הכנסיה ההוסיטית הצ'כוסלובקית ובשנת 1946 נמכר המבנה לכנסיה יחד עם בנין בית הספר היהודי השכן. שני המבנים שופצו בשנים ע"פ תכניותיו של האדריכל פ. קובלקה Kubelka(.F(. מצבת הקבר של אברהם וייס, ראש הקהילה של פר'לואוץ' ובונה בית הכנסת נמצאת בבית הקברות היהודי בהר'מאנוב מסטץ. מסמך משנת 1724 מזכיר חדר תפילה יהודי בכפר הסמוך זדכוביצה.)Zdechovice( חדר תפילה פר לואוץ. מצבות קבורה לאורך קיר בית הקברות.

34 ků fašisticky orientovaných jedinců se stala Židovská náboženská obec v Přelouči již 15. září 1939, kdy došlo k úmyslnému zapálení umrlčí komory, která při požáru shořela. Oddělení pro dějiny šoa Židovského muzea v Praze eviduje 31 obětí, jejichž posledním bydlištěm před transporty bylo město Přelouč. Otřesným důkazem nelidského zacházení s vězni jsou záznamy hlášení přednosty železniční stanice ředitelství státních drah o transportech z Osvětimi, které projížděly dne 24. ledna 1945 přeloučským nádražím. V obvodu stanice Přelouč bylo posbíráno několik mrtvol, které strážní četa SS vyhodila z vlaku již mrtvé nebo ubila přímo před zraky drážních zaměstnanců. Původně se scházeli přeloučští Židé pouze v modlitebně, která byla zařízena kolem roku 1800 v domě čp. 225 v nynější Hradecké ulici. Synagoga v novorománském stylu byla postavena nákladem zlatých ve dvoře domu čp. 25 v letech a židovské náboženské obci sloužila do roku Poté objekt využívala Církev československá husitská, která bývalou synagogu v roce 1946 odkoupila i se sousedním domkem někdejší židovské školy. Obě budovy byly v letech zrekonstruovány podle projektu architekta F. Kubelky. Náhrobek Abrahama Weisse, stavebníka přeloučské synagogy a představitele přeloučské náboženské obce, se nachází na židovském hřbitově v Heřmanově Městci. V roce 1724 je zmiňována modlitebna ve Zdechovicích. Náboženské obřady zde navštěvovali také souvěrci z Kojic, Chvaletic, Řečan, Labětína, Jankovic a Selmic. V pronajatých prostorech je modlitebna doložena ještě k roku citizens of Přelouč faced the hard times of persecution. The local Jewish community was attacked by fascist-oriented individuals as early as September 15, 1939 when the attackers deliberately set fire to a mortuary that burnt down completely. The Holocaust Department of the Jewish Museum of Prague records 31 victims whose latest recorded place of residence before transport was in Přelouč. Reports filled in by a local stationmaster about transports from Auschwitz that passed through the Přelouč railroad station on January 24, 1945 supply horrific proof of the atrocious treatment of prisoners. At this station, several dead bodies were picked up after they had been thrown out of the train or beaten to death in the sight of the railroad staff by SS guards. The Jews of Přelouč originally met in a prayer room arranged in house No. 225 in today s Hradecká St. around the year The construction of a Neo-Romanesque synagogue claimed florins and the building was erected in the yard of house No. 25 in the years ; it served the Jewish community until Afterwards, its premises were used by the Czechoslovak Hussite Church that purchased this property in 1946 along with a neighboring house, a former Jewish school. Both buildings were reconstructed in the years according to plans by the architect F. Kubelka. The gravestone of Abraham Weiss, the master builder of Přelouč s synagogue and a representative of the Přelouč Jewish community, is at the Jewish cemetery in Heřmanův Městec. Records of the existence of a prayer room in Zdechovice come from Its religious services were attended by Jews from Kojice, Chvaletice, Řečany, Labětín, Jankovice and Selmice. The latest record of the existence of the prayer room on rented premises was made in On September 16, 1680, the Town Council sold a small land in the southeast suburb of the town s cadaster to Abraham Frýdlantský (3 3 fathoms) ( v Hájku זה שימש גם יהודים מהכפרים קויצה,)Kojice( כבאלטיצה,)Chvaletice( ר'צ'אני,)Řečany( לאבייטינה,)Labětín( יאנקוביצה )Jankovice( וסלמיצה.)Selmice( חדר התפילה בזדכוביצה מתועד בחדר שכור עד שנת ביום מכרה מועצת העיריה חלקת אדמה קטנה )בשטח של שלוש פסיעות על שלוש פסיעות, שהם כ 30 מ"ר( ליהודי אברהם פרידלנטסקי על מנת שיוכל להקים בו בית קברות יהודי. המגרש נמצא בדרום מזרח העיר, באיזור שנקרא אז "האייק" Hájku"( v"(. בבית הקברות של פר'לואוץ' נקברו גם יהודים מכפרים ואחוזות בסביבה. מועצת העיר גבתה מהקהילה סכום של שלושים גרוש על קבורה של יהודי מקומי וסכום כפול על קבורה של יהודי מישוב אחר. בית הקברות הישן נהרס בשנת 1847, אף אחת מהמצבות לא נשתמרה. Přelouč. Synagoga během přestavby na sborový dům Církve československé husitské ( ). / The synagogue during its reconstruction to the Czechoslovak Hussite Church meeting house ( ). פר'לואוץ'. מבנה בית הכנסת בזמן הסבתו לחדר תפילה של הכנסיה ההוסיטית הצ'כוסלובקית ) (

35 Dne 16. září 1680 prodala městská rada Abrahamu Frýdlantskému malý pozemek (3 3 sáhy) na jihovýchodním okraji obecního katastru ( v Hájku ) ke zřízení židovského hřbitova. V Přelouči byli pohřbíváni i Židé z okolních vesnic panství. Městská rada si dohodou s židovskou komunitou zajistila příjmy do městské pokladny. Za pohřeb domácího zemřelého přibylo do pokladny 30 grošů, za pohřeb přespolního Žida dvojnásobek. Starý hřbitov byl zrušen v roce 1874, nedochoval se z něj žádný z náhrobků. Tzv. nový hřbitov byl založen v roce 1887 na východním okraji města v sousedství katolického hřbitova. Dochovalo se zde asi 20 náhrobků z let Hřbitov byl silně zdevastován a v 80. letech 20. století se dokonce plánovala jeho likvidace. Místo se však podařilo zachránit, v 90. letech byla plocha vyčištěna a náhrobky vztyčeny. Na přeloučském městském hřbitově bylo pochováno devět obětí transportu smrti z vyhlazovacího tábora v Osvětimi z ledna Ostatky francouzského hudebního skladatele Casimira Oberfelda byly v roce 2016 exhumovány, převezeny do Francie a pietně uloženy na pařížském hřbitově ve čtvrti Montmartre. Jména židovských občanů umučených během druhé světové války jsou vytesána na pomníku obětem 2. světové války umístěném v parku u sokolovny. Grove ) who planned to build a Jewish cemetery. The cemetery in Přelouč also provided burial places to the Jews from neighboring towns controlled by the same estate. The Town Council and the Jewish community concluded an agreement that secured revenues for the town s budget. A funeral of a Jew who was a local resident added 30 groschens to the budget, whereas a non-resident s burial cost twice as much. The old cemetery was cancelled in 1874 and none of its tombstones has been preserved. The so-called new cemetery was opened in 1887 in the eastern suburb, next to a Catholic cemetery. About twenty tombstones from the years have been preserved there. The cemetery, however, was badly devastated and its total liquidation was planned in the 1980 s. Fortunately, the cemetery was preserved and most of its area was cleaned and tombstones were re-erected in the 1990 s. Nine people who died on the death train in January 1945 were buried at the municipal cemetery in Přelouč. The remains of the French composer Casimir Oberfeld were exhumed in 2016 and transferred to France where they were solemnly buried at a Paris cemetery in the Montmartre District. The names of the Jews who were tortured to death during World War II are engraved onto a monument dedicated to the victims of World War II located in the park near the municipal gym. Přelouč. Budova synagogy. / The building of the synagogue. פר לואוץ. מבנה בית הכנסת. בית הקברות היהודי החדש בפר'לואוץ' נוסד בשנת 1887 בקצה המזרחי של העיר, בשכנות לבית הקברות הקתולי. כ- 20 מצבות מן השנים נשתמרו במקום. לאחר מלחמת העולם השניה סבל בית הקברות מהזנחה ומהרס ובשנות השמונים של המאה העשרים תוכננה הריסתו, אך לבסוף לא יצאה התכנית אל הפועל. בשנות התשעים של המאה העשרים נוקה שטח בית הקברות ומצבות שנפלו הוצבו מחדש. בשטח בית הקברות העירוני של פר'לואוץ' קבורים תשעה מאסירי טרנספורט המוות מינואר שרידי גופתו של המלחין היהודי צרפתי קזימיר אוברפלד הוצאו מאחד הקברים בשנת 2016 ועצמותיו נקברו מחדש בבית הקברות ברובע מונמארטר בפאריז. שמות תושבי העיר היהודים שנספו בשואה חקוקים על לוח זכרון לנופלים במלחמת העולם השנייה הנמצא בפארק הסמוך לאולם "סוקול".

36 HEŘMANŮV MĚSTEC הר'מאנוב מסטץ Heřmanův Městec. Synagoga s rabínským domem. / The synagogue with a rabbi s house. הר מאנוב מסטץ. בית הכנסת ובית הרב

37 Nejstarší zmínka o Heřmanově Městci pochází z roku 1325 a v té době již má statut městečka. Vzniklo z jednoulicové obce za působení východočeského lokátora Gottfrieda kolem roku Bylo to městečko panské, jako jeho majitelé se vystřídaly rody Andělů z Ronovce, Žerotínů, Berků z Dubé a Šporků. Jako poslední vlastnili heřmanoměstecké panství Kinští, kteří na zdejším zámku i trvale žili až do druhé světové války. Židovské osídlení zde vzniklo již před rokem 1450, jedná se o jedno nejstarších doložených na Chrudimsku. Pravděpodobně na konci 15. století již měli zdejší Židé vlastní hřbitov i synagogu. Synagoga byla dřevěná a lokalizujeme ji přibližně jižně od hlavního náměstí. Padla za oběť požáru, který město postihl v roce Židovská obec vznikla v Heřmanově Městci na počátku 16. století, v roce 1570 zde žilo 10 židovských rodin. V roce 1643 zde bylo založeno pohřební bratrstvo Chevra Kadiša. Od roku 1661 se majitelem panství stal hrabě Jan Karel Špork. Za jeho správy panství zdejší židovská obec vzkvétala. Hrabě využil domy opuštěné po třicetileté válce a přestěhoval Židy do ulice v blízkosti jejich hřbitova (dnešní Havlíčkova), čímž byl položen základ zdejšího ghetta. Povolil jim také znovu vystavět vlastní modlitebnu, stála na jižním konci The oldest mention of the town dates back to the year 1325 at which time the local community had already been a chartered town. It developed from a one-street community in about 1280 when the then Eastern Bohemian locator Gottfried was in office. This was always a seigniorial town, its owners ranging from the Houses of Anděl of Ronovec, Žerotín, Berka of Dubé, and Špork to the House of Kinsky, the last aristocratic owners who even made the local chateau their permanent residence until WWII. The local Jewish settlement was organized here even prior to 1450, being one of the oldest documented Jewish settlements in the Chrudim region. It was most likely at the end of the 15 th century that the local Jews had their own cemetery and synagogue. The synagogue was made of wood and is believed to have been situated south of today s main square. The synagogue fell victim to a fire that hit the town in The Jewish community in Heřmanův Městec was created in the early 16 th century. In 1570, there were 10 Jewish families. In the year 1643, the chevra kadisha burial society was founded here. In 1661, the Count Jan Karel Špork became the owner of the estate. Under his administration, the local Jewish community flourished. The Count made use of the houses that were abandoned during the Thirty Years War and moved the Jews into a street nearby their cemetery (today s Havlíčkova Street), thus creating a basis for a later ghetto. He also allowed the Jews to rebuild their own prayer room that was העדות הראשונה בכתב אודות הר מאנוב מסטץ Městec( )Heřmanův היא משנת 1325, בשנה זו כבר מוזכרת הר'מאנוב מסטץ כבעלת מעמד רשמי של עיירה. העיר התפתחה מישוב של רחוב אחד שנוסד בסביבות שנת 1280, בתקופת שלטונו של גוטפריד במזרח צ'כיה. העיר היתה שייכת לאדונים רבים, בינהם שושלת אנדייל מרונובץ )z Anděl,)Ronovce שושלת ז'רוטין,)Žerotín( שושלת ברקה מדובה Dubé( )Berka z ושושלת שפורק.)Špork( בני משפחת קינסקי )Kinský( היו האדונים האחרונים של אחוזת הר מאנוב מסטץ, הם התגוררו בקביעות בארמון בעיר עד מלחמת העולם השנייה. זהו אחד המקומות הראשונים בחבל כרודים שמתועדת בהם נוכחות יהודית. ההתישבות היהודית בעיר החלה עוד לפני שנת בית כנסת ובית קברות יהודי היו קיימים ככל הנראה בעיר כבר בסוף המאה הט ו. בית הכנסת היה בנוי עץ ועמד ככל הנראה מדרום לכיכר העיר. בית הכנסת נשרף בשריפה הגדולה שהשתוללה בעיר בשנת בתחילת המאה הט"ז נרשמה בהר מאנוב מסטץ קהילה יהודית. בשנת 1570 חיו בעיר עשר משפחות יהודיות. בשנת 1643 נוסדה בעיר חברה קדישא. הרוזן יאן קארל שפורק Špork( )Jan Karel היה אדון אחוזת הר'מאנוב מסטץ משנת 1661 ובתקופת שלטונו פרחה הקהילה היהודית במקום. הרוזן שפורק העביר את יהודי העיר לבתים שעמדו ריקים לאחר האבדות הרבות של מלחמת שלושים השנה בקרבת בית הקברות היהודי, ברחוב שנקרא היום רחוב הבליצ קובה.)Havlíčkova( במקום זה הונחו למעשה היסודות לגיטו של הר מאנוב מסטץ. יהודי העיר קיבלו רשות מהרוזן שפורק לבנות בית כנסת חדש בקצה הדרומי של רחוב היהודים. באישור הרוזן הורחב בשנת 1667 בית הקברות היהודי וחלקת Heřmanův Městec. Část židovské uličky před demolicí. / A stretch of a Jewish street before demolition. הר מאנוב מסטץ. חלק מהרחוב היהודי לפני הריסתו.

38 Židovské ulice. Se Šporkovým souhlasem také rozšířili Židé v roce 1667 svůj hřbitov přikoupením sousedního kusu pole (o rozměrech 8 8 sáhů). K dalšímu rozšiřování došlo ještě v letech 1685, 1709 a Po smrti hraběte Jana Karla v roce 1679 zdědil panství heřmanoměstecké i sousední morašické jeho mladší syn Ferdinand Leopold. O rok později zasáhla Heřmanův Městec morová epidemie, která způsobila pokles počtu obyvatel a řada domků zpustla. Hrabě Špork do opuštěných domů v Židovské ulici povolal v roce 1686 Židy z okolí. Na konci 17. století vzrostl počet Židů v Heřmanově Městci tak, že v roce 1724 zde již žilo 63 rodin, což představovalo 277 osob. Vzhledem k tomu již nestačila vymezená ulice. Ve vnitřním městě se Židé usazovat stále nesměli, ale mohli osídlovat neobydlené domy v těsné blízkosti Židovské ulice. Tak se z ulice stalo Židovské město s vlastní správou a starostou. Prvním doloženým starostou je Samuel Pfogt v roce Židovské město mělo svého ponocného, policii i radní. Na konci 17. století již dosahovala zdejší náboženská obec takového významu, že zde sídlil krajský rabín. Když vstoupil v roce 1726 v platnost Translokační reskript, z Židovského města se stalo ghetto. Na noc a ve svátky se uzavíralo závorami na třech vstupních místech. Na konci 18. století čítalo 47 židovských domů, v roce 1839 již kolem šedesáti. Řada z nich byla v 2. polovině 20. století demolována, část se dochovala alespoň v přestavbách. Původní podobu má již jen nově rekonstruovaná synagoga (viz níže), rabínský dům (škola) a dvojdomek v jejím přímém sousedství. Mimo ghetto směli Židé bydlet až po roce Jako první se v roce 1849 situated in the south end of Židovská ulice (Jewish St.). Having obtained Count Špork s consent, the Jews expanded their cemetery in 1667 by purchasing an adjacent lot of field (sized 8 8 fathoms). The further expansion followed in 1685, 1709 and After the death of Count Jan Karel in 1679, the Heřmanův Městec estate as well as the estate of neighboring Morašice passed into the hands of the deceased Count s younger son Ferdinand Leopold. One year later, Heřmanův Městec was visited by a plague that claimed many lives, leaving a large number of dilapidated houses behind. In 1686, Count Špork called upon the Jews from the surrounding villages to inhabit the abandoned houses in Židovská ulice (Jewish St.). At the end of the 17 th century, the number of Jews in Heřmanův Městec increased markedly. In the year 1724, 63 families lived here, which translates into 277 people. In view of the growing population, the street designated for Jewish dwellings was no longer sufficient. The Jews who were not allowed to settle downtown could, however, occupy the empty houses in the immediate vicinity of Židovská ulice (Jewish St.). This sole street thus gave rise to a Jewish town that ran its own administration and had its own mayor. The first documented mayor in office was Samuel Pfogt in The Jewish town had its own night watchman, police and aldermen. By the end of the 17 th century, the local Jewish community had gained such significance that it became the seat of the regional rabbi. Following the restrictions introduced by the Translocation Decree of 1726, the Jewish town became a ghetto. At night and during holidays, it was closed down by lifting gates posted at three entrance points. At the end of the 18 th century, there were 47 Jewish houses compared to about 60 buildings in the year Many of them were demolished during the second half of the 20 th century, some survived thanks to modifications, whereas the only structures retaining their original design are the שדה שכנה באורך שמונה צעדים וברוחב שמונה צעדים )121 מ ר( נקנתה וצורפה לבית הקברות היהודי. בית הקברות הורחב שוב בשנים 1685, 1709 ו בשנת 1679 נפטר הרוזן שפורק ובנו הצעיר, פרדינאנד ליאופולד שפורק ירש את אחוזת הר מאנוב מסטץ ואת אחוזת מורשיצה )Morašice( הסמוכה. שנה מאוחר יותר פרצה בעיר המגיפה השחורה שגבתה קרבנות רבים ובתים רבים התרוקנו מתושביהם. בשנת 1686 הזמין הרוזן שפורק הבן יהודים מן הסביבה להתיישב בבתים הפנויים ברחוב היהודים. מספר היהודים בעיר גדל בסוף המאה הי"ז ובשנת 1724 חיו בעיר כבר 63 משפחות יהודיות )277 נפשות(. בגלל מצוקת מקום ברחוב היהודים הותר ליהודים להתיישב בבתים נטושים בקרבתו. האזור היהודי גדל ובהדרגה נוצר בהר מאנוב מסטץ רובע יהודי עם אוטונומיה שלטונית מסוימת, משטרה, מועצה, שומר לילה וראש עיריה. בשנת 1685 מתועד לראשונה ראש עיריה עצמאי לגיטו היהודי ושמו שמואל פפגוט.)Pfogt( הקהילה היהודית בהר'מאנוב מסטץ הופכת בסוף המאה הי ז לקהילה חשובה באיזור ורב המחוז קובע בה את מקום מושבו. לאחר ההגבלות של חוק ההגירה משנת 1726 הפך הרובע היהודי לגיטו. שלושת שערי הכניסה אל הגיטו נסגרו בלילות ובחגים. בסוף המאה הי"ח היו בגיטו 47 בתים ובשנת 1839 כבר עמדו כאן קרוב לשישים בתים. בתים רבים בגיטו נהרסו במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים ואחרים שופצו ונוספו להם תוספות בניה שונות. כיום שומרים על אופים המקורי רק בניין בית הכנסת המשופץ )ראה בהמשך(, בית הרב )בית הספר( ובית כפול טיפוסי שעומד בשכנות לבית הכנסת ולבית הרב. רק לאחר שנת 1848 הותר ליהודים להתישב מחוץ לגיטו. היהודי הראשון שהשתקע מחוץ לגיטו היה סלומון שפיץ Spitz( )Salamon שעבר בשנת 1849 לבית ברחוב צ אסלאבסקה )Čáslavská( של היום. בסוף המאה הי ט כבר היו 15 בתים בכיכר פאלאצקי בבעלות יהודית. בשנת 1727 נהרס בית הכנסת לאחר שהמרחק בינו ובין הכנסיה בכיכר היה קצר מן המרחק המינימלי המותר בחוק ההגירה המלכותי. הרוזן שפורק, שלא כמו המלך, נותר נאמן ליהודי העיר ותרם סכום כסף לבניית בית כנסת חדש שנבנה בהתאם לדרישות 36 37

39 Heřmanův Městec. Interiér synagogy. / Synagogue interior. הר מאנוב מסטץ. פנים בית הכנסת. usadil v Čáslavské ulici Salamon Spitz, koncem 19. století již náleželo Židům 15 domů na Palackého náměstí. Nařízení Translokačního reskriptu nesplňovala ani vzdálenost synagogy od kostela na náměstí, proto musela být v roce 1727 zbourána. Na rozdíl od panovníka zůstali Šporkové Židům na svém panství nakloněni, což se projevilo i jejich příspěvkem na výstavbu nové synagogy v místě, které odpovídalo předpisům a bylo ihned v roce 1727 pro novou synagogu vyměřeno. Nová barokní kamenná synagoga byla dokončena v roce 1760 a na základní kámen údajně poklepal sám hrabě Jan Václav Špork. Do této doby užívali heřmanoměstečtí Židé newly reconstructed synagogue (see the text below), a rabbinical house (school) and a typical semi-detached house in the adjoining neighborhood. The Jews were not allowed to live outside the ghetto until after The first person to settle in Čáslavská Street was Salamon Spitz who did so in In the late 19 th century, as many as 15 houses in Palackého Square were owned by the Jews. Because the distance between the synagogue and the church in the local square did not meet the requirements of the Translocation Decree, the synagogue had to be pulled down in Although the Jews were in the then ruler s black books, they continued to receive the support of the house of Špork, which resulted in the Šporks contribution to the construction of החוק החדש, על מגרש שיועד למטרה זו באותה שנה. בשנת 1760 נחנך לבסוף בעיר בית כנסת חדש בסגנון הבארוק. על פי עדויות הניח הרוזן שפורק בעצמו את אבן הפינה לבית הכנסת. עד שנבנה בית הכנסת החדש התפללו יהודי העיר בבית הרב )מס' 34(. מספר היהודים בעיר הגיע לשיא בשנת 1848, כאשר נרשמו בעיר 840 יהודים. עם הרפורמות בחוקה, היגרו יהודים רבים לערים הגדולות ומספר היהודים בעיר הצטמצם. בשנת 1859 נרשמו בעיר 721 יהודים, מעט פחות מחמישית מתושבי העיר כולה. למרות שמספר היהודים בעיר גדל במחצית השניה של המאה הי ח ובמחצית הראשונה של המאה הי ט, נפתח בית הספר היהודי בהר מאנוב מסטץ רק בשנת בית הספר נרשם כבית ספר פרטי ושפת הלימוד בו היתה גרמנית. עד שנת 1855 התחנכו ילדי היהודים בבתים פרטיים. בשנת 1859 עבר בית הספר

40 Heřmanův Městec. Interiér synagogy. / Synagogue interior. הר מאנוב מסטץ. פנים בית הכנסת. jako prozatímní modlitebnu rabínský dům čp. 34. Počet Židů v Heřmanově Městci dosáhl svého vrcholu v roce 1848, kdy jich zde žilo 840. Od té doby dochází k postupnému snižování jejich počtu, což souviselo s uvolňováním poměrů a následným stěhováním Židů do větších center. V roce 1859 se v Heřmanově Městci uvádí 721 Židů, kteří tvořili necelou pětinu obyvatel městečka. Přestože počet Židů v druhé polovině 18. století a první polovině 19. století rostl, židovská (soukromá) německá škola byla založena až v roce Do té doby se židovské děti vyučovaly v soukromých domech. Školní budova byla vystavěna a new synagogue in a place that complied with valid regulations and that was duly surveyed for this purpose in The new, Baroque synagogue of stone was erected in 1760 and its foundation stone is said to have been knocked on by Count Jan Václav Špork. Before this new development, the Jews of Heřmanův Městec gathered at the rabbi s place in building No. 34 to say their prayers. The number of Jews in Heřmanův Městec reached its peak in 1848 when there were 840 of them. Afterwards, their population decreased gradually, which was due to the relaxation of social conditions and the subsequent outflow of the Jews to larger cities. In the year 1859, 721 Jews were reported to live in Heřmanův Městec, less than one fifth of the town s population. משני בתים קטנים למבנה שנבנה בסמיכות לבית הכנסת. בשנת 1870 נרשם בית הספר כבית ספר ציבורי ויכלו ללמוד בו גם ילדים ממשפחות קתוליות. בשלב מסוים למדו בבית הספר יותר ילדים נוצרים מילדים יהודיים ולבית הספר מונתה הנהלה קתולית. בשנת 1896 נפתח בהר'מאנוב מסטץ בית ספר צ כי עירוני ומספר התלמידים בבית הספר היהודי ירד כל כך שבבית הספר הגרמני נשארה רק כיתה אחת. בשנת 1908 נסגר בית הספר היהודי בהר'מאנוב מסטץ בגלל מיעוט תלמידים. מספר היהודים בעיר גדל ובית הכנסת החדש יחסית היה קטן מדי לצרכי הקהילה המתפתחת. מספר מקומות הישיבה היה מועט ובחגים עמדו מתפללים בדלתות ומחוץ לבניין בית הכנסת. היה צורך להרחיב את המבנה הקיים. בשנת 1870 הורחב בית הכנסת על פי תכנונו של האדריכל פראנטישק שמורנץ האב st.( )František Schmoranz מהעיר סלאטיניאני

41 v sousedství synagogy v roce 1859 (resp. přestavěna ze dvou malých domečků). Veřejnou se škola stala v roce 1870, od té doby ji mohly navštěvovat i katolické děti. Časem jejich počet přerostl počet židovských dětí, a tak muselo být ustanoveno katolické vedení školy. Když byla v roce 1896 založena česká měšťanská škola, počet žáků v židovské škole poklesl natolik, že se německá národní škola stala jednotřídkou. V roce 1908 byla pro nedostatek žáků zrušena úplně. Rostoucímu počtu Židů přestávala v polovině 19. století stačit i relativně nová synagoga. Byl zde nejen nedostatek míst k sezení, ale o některých svátcích se nevešli věřící ani do budovy a stáli ve dveřích a venku před synagogou. Bylo proto potřeba ji rozšířit. K přestavbě došlo v roce 1870 podle plánů slatiňanského stavitele Františka Schmoranze st., který budovu přestavěl do dnešní novorománské podoby. Původní záměry počítaly s jejím rozšířením i zvýšením, ale to narazilo na odpor katolického duchovenstva, protože hrozilo, že by synagoga převyšovala katolický chrám sv. Bartoloměje na hlavním náměstí. Synagoga byla přestavěna a do štítu umístěny kamenné desky desatera, které se dochovaly dodnes a po rekonstrukci byly do štítu znovu zasazeny. Na fasádě pod nimi je hebrejsky citován 100. žalm. Do ženské galerie v prvním patře se vstupovalo dřevěným krčkem z prvního patra sousední budovy, kde byla škola a rabinát. Synagoga se užívala až do roku 1940, kdy byla zdejší židovská náboženská obec nacisty zrušena. Po válce již nebyla obnovena, protože se nevrátil nikdo, kdo by ji mohl obnovit. Synagoga poté sloužila různým účelům: v roce 1947 koupila objekt Even though the number of the Jews continued to increase in the second half of the 18 th century and in the first half of the 19 th century, a Jewish (private) German school had not been opened until 1855 and Jewish children had to seek education in private houses. The school building was constructed in the synagogue s neighborhood in 1859 (or rather it was created by reconstructing two small houses). The school became a public institution in 1870 and thus it could be attended by Catholic children as well. In the course of time, the Catholic pupils outnumbered the Jewish ones and Catholic school management had to be appointed. When a Czech municipal school was established in 1896, the number of Jewish school pupils dropped and the German national school had to be transformed into a single-class school and was closed in 1908 due to a lack of pupils. In the mid-19 th century, the relatively new synagogue no longer seemed to suit the ever-growing number of Jews. Not being able to seat enough people during normal religious services, the synagogue could not take all worshippers during major holidays, making them stand at the door and in front of the synagogue. Its extension was necessary. Reconstruction work commenced in 1870 according to the plans of a master-builder from Slatiňany, František Schmoranz Sr., who gave the building its contemporary, Romanesque look. Originally, the synagogue was to be widened and elevated, but this idea came up against stiff opposition of Catholic clergy for fear that the synagogue would stand higher than the catholic church of St. Bartholomew in the main square. The synagogue was reconstructed, its front being finished with stone tables with the Ten Commandments that have been retained to our times. The tables were later restored by modern methods and refitted in the synagogue front. The façade under the tables displays a Hebrew quotation of Psalm 100. The synagogue had a gallery for women on the first floor; it used to be accessed through a wooden neck הבניין שופץ בסגנון הניאו רומאנסק. ההצעה הראשונה של השיפוץ כללה הרחבה וגם הגבהה של המבנה אך ראשי הכנסיה הקתולית בעיר התנגדו להגבהת בית הכנסת משום שאז היה בית הכנסת גבוה מכנסיית בארטולומאוס הקדוש בכיכר העיר. לאחר ההרחבה הותקן תבליט של לוחות הברית בחזית בית הכנסת. תבליט לוחות הברית נשמר והותקן מחדש בחזית המבנה לאחר השיפוץ האחרון. מתחת לתבליט לוחות הברית נמצא פסוק מפרק ק בספר תהילים. הכניסה לעזרת הנשים היתה דרך הקומה הראשונה בבית השכן, שבו נמצא בית הספר היהודי ורבנות הקהילה. בית הכנסת היה בשימוש עד שבשנת 1940 נסגרה הקהילה היהודית של הר מאנוב מסטץ בהוראת הנאצים. פעילות בית הכנסת לא חודשה לאחר השואה משום שרוב יהודי העיר לא חזרו מהמחנות והקהילה נסגרה. המבנה שימש לצרכים שונים: בשנת 1947 נקנה מבנה בית הכנסת ומבנה בית הספר הסמוך על ידי הכנסיה האוונגלית של האחים הצ כיים evangelická( )Českobratrská církev שהתקינה חדר תפילה בבנין בית הספר. בניין בית הכנסת שימש כמחסן. רוב הריהוט, למעט ארון קודש עשוי עץ, אבד. בית הכנסת שרד למרות תכניות להריסתו, אך בתים רבים בגיטו היהודי נהרסו בשנות השמונים של המאה העשרים. בשנת 1986 קנתה עיריית הר'מאנוב מסטץ את המבנה הרעוע ובשנת 1989, לאחר מהפכת הקטיפה, נעשו נסיונות לשקם את המבנה. מר לאדיסלאב מארש Mareš(,)Ladislav תושב העיר ובן לניצולת שואה, הוביל את יוזמות השיקום. יחד עם שכנים נוספים, שהיו שותפים לחזונו, יסד עמותה להצלת המורשת היהודית בעיר. העמותה השתדלה לשקם ולשמר את האתרים היהודיים בעיר. בסוף שנות התשעים של המאה העשרים החל שיקום מבנה בית הכנסת על פי התכניות המקוריות משנת העתקים של מושבי בית הכנסת המקוריים יוצרו מחדש. הוויטראז ים וציורי הקיר שוקמו, מערכת החשמל הוחלפה, החלל בקיר המזרח של בית הכנסת הוגדל ומעקה הברזל הוזז על מנת שהמבנה יוכל לשמש כאולם לקונצרטים, הופעות, ארועי תרבות וכדומה. במבנה הותקנה מערכת חימום מתאימה ליעודו החדש של המבנה כמרכז תרבות. משמאל לארון הקודש הוצב פסנתר. גם בנין בית הרב )בית הספר( הסמוך שופץ ומוקמה בו הגלריה

42 Heřmanův Městec. Synagoga s rabínským domem. The synagogue with a rabbi s house. הר מאנוב מסטץ. בית הכנסת ובית הרב. הר מאנוב מסטץ. בית (ohel). Heřmanův Městec. Ohel. / A morgue הטהרה. (i sousední rabínský dům) Českobratrská církev evangelická, která v budově rabínského domu měla modlitebnu, v synagoze bylo skladiště. Zařízení synagogy s výjimkou dřevěného aron ha-kodeš bylo zlikvidováno a uvažovalo se dokonce o demolici. Synagoga zůstala nakonec uchráněna, ale v 80. letech 20. století demolici podlehla většina domků bývalého židovského ghetta. V roce 1986 koupilo zchátralou synagogu město. Po revoluci v roce 1989 se o její obnovu zasadil Ladislav Mareš, jehož maminka přežila holocaust. Společně s dalšími sympatizujícími sousedy vytvořili Společnost ochránců židovské kultury, která začala usilovat o záchranu židovských památek ve městě. Na konci 90. let 20. století se podařilo získat prostředky na rozsáhlou rekonstrukci synagogy, provedenou podle plánů z roku Byly vyrobeny repliky původních sedadel, zrestaurována výmalba a okenní vitráže, v budově byla nově rozvedena elektřina a zavedeno vytápění, aby mohla sloužit kulturním účelům. Byl rozšířen prostor v čele synagogy from the 1 st floor of an adjacent house that served as a school and rabbinate. The synagogue remained in use until 1940 when the local Jewish community was cancelled by the Nazis. It was never renewed after WWII as no Jews returned to the town after the war who would be interested in its restoration. The synagogue served various purposes. In 1947, it was bought (along with an adjacent rabbi house) by the Evangelical Church of Bohemian Brethren that turned the rabbi houses into a prayer room and the synagogue into a storeroom. The synagogue furnishings, except a wooden aron ha-kodesh, were liquidated and the demolition of the synagogue was considered for a while too. In the end, the synagogue was preserved but the 1980 s saw the tearing down of most houses in the former Jewish ghetto. In 1986, the Town of Heřmanův Městec purchased the dilapidated synagogue. Following the Velvet Revolution of 1989, Mr. Ladislav Mareš, a son of a Jewish woman who survived the Holocaust, committed himself to the restoration of the synagogue. Working together with his mother and other similarly disposed neighbors, he established the Jewish Culture Preservation Society which began to work towards the preservation of Jewish sights in the town. סיראני.)Cyrany( בגלריה מוצגות תמונות ופסלים שנתרמו מאוסף בני הזוג הוראק. הפתיחה החגיגית של המבנה המחודש נערכה בשנת גדר חדשה נבנתה מסביב לשני המבנים ובין בית הכנסת ובית הרב הותקן שער ברזל מעוטר במגן דויד. בשנת 2003 נערכו חפירות הצלה ארכיאולוגיות מאחרוי מבנה בית הרב. החפירות הוכיחו שבעבר עמד במקום מקוה טהרה שנהרס במהלך השנים. המקוה מוקם במבנה שנבנה מאבן ומלבנים, גג המקווה נבנה לוחות אבן גיר. בסוף המאה הי ט הצטמצמה הקהילה היהודית בהר מאנוב מסטץ. בשנת 1880 חיו בעיר רק 434 יהודים ובשנת 1900 היו בעיר רק 240 יהודים. במהלך מלחמת העולם הראשונה גדל מספר היהודים בעיר באופן זמני לאחר שהגיע לסביבה גל גדול של פליטים יהודים מאיזורי הקרבות בגליציה ובבוקובינה. 1,538 פליטים יהודיים נרשמו בסביבה, הם שוכנו בהר מאנוב מסטץ ובכפרים רבים באזור. בשנת 1890 פורסם חוק הקהילות היהודיות וקהילות רבות בכפרים ובעיירות באזור נסגרו. בהר מאנוב מסטץ נוסדה קהילה שאיגדה בתוכה יהודים מכרודים, הוישין, הרואובוביצה, זאייזדץ, פר סטאבלקי וישובים נוספים באזור. בתקופת הרפובליקה הצ כוסלובקית נרשמו בקהילה זו כ- 500 חברים. רב הקהילה התגורר בהר מאנוב מסטץ וביקר בקהילות באזור. רק 54 יהודים התגוררו בשנת 1930 בעיר. נוצרים ויהודים חיו בעיר בדו קיום שליו, לא מעט בזכות רב העיר, 40 41

43 za kovaným zábradlím, odkud byla čtena tóra a kázal rabín, aby vznikl prostor, odpovídající novému využití (koncerty aj.). Vlevo od aron ha-kodeš byl umístěn klavír. Rekonstrukcí prošla i sousední budova rabínského domu školy, kde vznikla galerie Cyrany. Zde jsou umístěny obrazy a plastiky ze sbírky manželů Horákových, kteří je galerii věnovali. Slavnostní kolaudace opravené synagogy proběhla v roce Nově bylo vybudováno i oplocení pozemku vedle synagogy a rabínského domu, mezi synagogou a sousedním domkem byla instalována nová kovaná brána se symbolem Davidovy hvězdy. Za budovou rabínského domu v roce 2003 probíhal záchranný archeologický výzkum, který i přes destrukci objektu pozdějšími zásahy potvrdil existenci židovské rituální lázně mikve. Její konstrukci tvořilo smíšené zdivo z lomového kamene a cihel s korunou z pískovcových kvádrů. Židovská obec se na konci 19. století zmenšovala, v roce 1880 již v městečku žilo jen 434 židovských obyvatel, v roce 1900 jen 240 Židů. Dočasný příliv Židů nastal za 1. světové války, kdy do Heřmanova Městce, stejně jako do všech okolních obcí, přišli židovští uprchlíci z Haliče a Bukoviny. Jejich počet dosáhl až uprchlíků, kteří byli ubytováni nejen v Heřmanově Městci, ale i v mnoha okolních vesnicích. Po roce 1890, kdy byl vydán zákon o židovských náboženských obcích, většina malých venkovských obcí zanikla. V Heřmanově Městci vznikla židovská náboženská obec, k níž patřily obce Chrudim, Hoješín, Hroubovice, Zájezdec, Přestavlky. Za první republiky čítala tato obec kolem 500 věřících. Rabín sídlil v Heřmanově Městci a do ostatních obcí dojížděl. V roce 1930 již In the late 1990 s, the Society managed to obtain enough funds to complete the vast reconstruction of the synagogue according to plans from the year The synagogue was equipped with the replicas of original seats, its painting and stained glass windows were restored, and the building was provided with new mains supply and a heating system to become a suitable venue for cultural events. The area at the front of the synagogue, behind a forged railing from where the Torah was read and a rabbi preached sermons was enlarged to conform to its new designated use (concerts etc.). A piano was placed to the left from the aron ha-kodesh. The adjacent rabbi house school also underwent reconstruction during which it was changed into a gallery called Cyrany. It hosts an exhibition of paintings and statues acquired as a donation from the private collection of Mr. and Mrs. Horák. The ceremonial opening of the new synagogue took place in The land surrounding the synagogue and the rabbi house was finished with a new fence and a new metal gate with the Star of David was installed between the synagogue and an adjacent house. In 2003 archaeological research was carried out behind the rabbi house. Despite the destruction caused to the territory by several interventions, the archaeologists confirmed the previous existence of a ritual bath, a mikveh. It was built of mixed masonry consisting of quarry stone and bricks with a crown of sandstone blocks. The Jewish community started to diminish at the end of the 19 th century, having only 434 or 240 Jews in the years 1880 or 1900, respectively. An influx of Jews occurred during WWI when Jewish fugitives from Galicia and Bukovina came to Heřmanův Městec as well as to other neighboring towns. Their number reached as many as 1538 people who found shelters not only in Heřmanův Městec but also in many nearby villages. Following the year 1890 when the Jewish Religious Commu- ד ר יצחק פולקמן Folkmann(.)Isak 60 יהודים גורשו מהר'מאנוב מסטץ לטרזין בזמן מלחמת העולם השנייה. רק שלוש נשים חזרו לאחר המלחמה. רוב יהודי העיר הגיעו לטרזין בטרנספורט שיצא מפרדוביצה ביום יהודי העיר תרמו לשגשוג בתחומי התעשייה והמסחר בעיר. יהודים רבים עסקו בתעשיית הנעליים המסורתית לאזור. פתגם עממי מקומי אומר אני מעיר שבה יש יהודים ונעליים לרוב. מרשם הגילדות מתעד גילדה של סנדלרים בהר'מאנוב מסטץ כבר משנת במאה הי ט נמכרו נעליים שיוצרו בהר מאנוב מסטץ גם בוינה. מרבית היזמים בענף ההנעלה המתפתח היו יהודים. מפעל הנעליים של אדולף פאלק Falk( )Adolf היה אחד המפעלים הותיקים בעיר. המפעל נוהל מאוחר יותר בידי אלפרד פאלק שייצר נעלי נשים בבית שמספרו 252 ונעליים לגברים בשלוחות המפעל בעיירה סקוטץ' ובישובים אחרים. יוליוס גולדמן Goldmann( )Julius פתח את המפעל הראשון בעיר שייצר נעליים באופן ממוכן )המפעל נסגר לאחר שנת 1899(. מפעל יצור הנעליים המפורסם ביותר בעיר היה כנראה המפעל של חברת "לוויט" )Löwit( שתיפקד עד גירוש מנהלי החברה היהודים למחנות הריכוז. בשנת 1856 ייסד אדולף לוויט את המפעל המשפחתי ופתח סדנא ליצור נעליים ברחוב היהודים. בנו של אדולף, מיכאל לוויט, הרחיב את החברה ופתח בשנת 1887 מפעל לייצור נעליים בשני מבנים )מס' 243 ומס' 332( ברחוב צ'אסלאבסקה.)Čáslavská( החברה שיגשגה. בית החרושת העסיק 28 פועלים בשנת 1901 ושמונה שנים מאוחר יותר כבר הועסקו בחברה 300 עובדים. בין השנים ניהלה בעיר יהודיה בשם תרזיה קאצ'ר Kačerová( )Terezie מפעל נוסף שעסק בייצור נעליים ליצוא. יהודים רבים עסקו גם בתעשיית הטקסטיל בעיר. חברת הוכנר )Hochner( שנוהלה מאוחר יותר על ידי מקס גולדמן היתה אחת החברות הגדולות בתחום. חברת הוכנר תיפקדה בהר'מאנוב מסטץ ככל הנראה עד שנת דוד פאלק ודוד טאוסיג Taussig( )David Falk, David ניהלו חברה למסחר סיטונאי בנייר כותנה וקרטון. בית הקברות היהודי בעיר נוסד ככל הנראה במחצית השנייה של המאה הט ו. זהו בית הקברות היהודי העתיק ביותר במחוז פרדוביצה ואחד מבתי הקברות

44 Heřmanův Městec. Branka na hřbitov s ohelem. / A cemetery gate with a morgue (ohel). žilo v samotném Heřmanově Městci jen 54 Židů. Mezi Židy a křesťany panovalo bezproblémové soužití, o což se zasloužil i místní rabín dr. Isak Folkmann. Do Terezína bylo z Heřmanova Městce za války odvlečeno celkem 60 osob, zpět se vrátily jen 3 ženy. Většina heřmanoměsteckých Židů byla deportována transportem z Pardubic 5. prosince Židé znamenali pro Heřmanův Městec od počátku přínos i ve smyslu rozvoje průmyslu a obchodu. Velkou tradici zde mělo obuvnictví. Výstižné je rčení o Heřmanově Městci Já jsem z města toho, kde je bot a Židů mnoho. Cechovní artikule dokládají existenci ševcovského cechu již v roce V 19. století se místní obuv vyvážela až do Vídně; mezi podnikateli v rozvíjejícím se obuvnickém průmyslu byla většina Židů. K nejstarším místním firmám patřil podnik Adolfa Falka, později převzatý Alfredem Falkem, který vyráběl dámskou obuv v domě čp. 252 a pánskou ve filiálkách ve Skutči i jinde. První strojovou výrobu obuvi v Heřmanově Městci začal provozovat Julius Goldmann (firma zanikla po roce nities Act was issued, most small Jewish communities in the country ceased to exist. A Jewish community was organized in Heřmanův Městec, including the towns of Chrudim, Hoješín, Hroubovice, Zájezdec, and Přestavlky as its members. During the so-called First Czechoslovak Republic ( ), the community totaled to about 500 adherents. The rabbi had his seat in Heřmanův Městec from where he commuted to the other towns. In the year 1930, the Jewish population of Heřmanův Městec alone amounted only to as few as 54 Jews. The coexistence of Jews and Christians was uncomplicated and problem-free, which can be attributed, amongst others, to the efforts of the local rabbi Dr. Isak Folkmann. A total of 60 people from Heřmanův Městec were sent to Terezín. Only 3 women came back when the war ended. Most Jews of Heřmanův Městec were deported in the Pardubice transport of December 5, From the very beginning of their presence in Heřmanův Městec, the Jews contributed to the development of industry and trade in the town. Shoe making was a well-established traditional trade. Quite apt is an old line about Heřmanův Městec which says I am from a town with many shoes and Jews. Guild articles documented the existence of a guild of shoemakers as העתיקים והגדולים ביותר ברפובליקה הצ כית. שלא כמו בתי קברות יהודיים אחרים, לא נמצא בית הקברות רחוק ממרכז העיר, אלא בקצה הגיטו, ברחוב האבליצ קובה.)Havlíčkova( כפי שהזכרנו, בית הקברות הורחב בהדרגה. ההרחבה האחרונה התבצעה בשנת 1838 ושטחו לאחר ההרחבה הגיע ל- 3,972 מ"ר. חלקו העתיק ביותר של בית הקברות נמצא בדרום החלקה. בגלל מצוקת קבורה נוספו במקום זה שתי שכבות חדשות של עפר זו על גבי זו והיהודים נקברו בקומות עד שהותרה רכישת שדה סמוך לשם הרחבת בית הקברות. כיום נמצאות בבית העלמין 1,077 מצבות קבורה ב- 21 שורות לא שוות. המצבה הקריאה העתיקה ביותר היא משנת מספר המצבות היה גדול עוד יותר בעבר, ככל הנראה ניצבו בעבר מצבות רבות בין שורות המצבות. מצבות הקברים בבית הקברות מתעדות את התפתחות ההתישבות היהודית בעיר בצורה יחודית ועקבית. באזור המוגבה בדרום החלקה נמצאות המצבות העתיקות ביותר, במרכז נמצאיות מצבות מתקופת הרנסאנס, הבארוק והניאו קלאסיקה. בצפון החלקה נמצאות המצבות החדשות ביותר מן המחצית השנייה של המאה הי ט ומן המאה העשרים. כאן גם ממוקמת האנדרטה לקרבנות השואה. בבית הקברות נמצאות מצבות לוח לא סימטריות רבות, האפיניות למזרח צ כיה. המצבות מעוטרות בעושר ומצבות רבות מתקופת הבארוק הן טיפוסיות למצבות מגולצ וב יניקוב. בחלק המרכזי של בית הר מאנוב מסטץ. שער הכניסה לבית הקברות ובית הטהרה. Heřmanův Městec. Náhrobek Abrahama Weisse s reliéfem přeloučské synagogy. The tombstone of Abraham Weiss with the relief of the Přelouč synagogue. הר'מאנוב מסטץ. תחריט של בית הכנסת בפר'לואוץ' על מצבת הקבר של אברהם וייס בבית הקברות

45 1899). Patrně nejznámějším podnikem, který se udržel až do násilné deportace majitelů do nacistických lágrů, byla firma Löwitova. Její zakladatel Adolf Löwit si zařídil obuvnickou živnost v roce 1856 v Židovské ulici. Jeho syn Michal ji v roce 1887 rozšířil a přenesl do Čáslavské ulice, kde v domech čp. 243 a 332 vybudoval svou továrnu. Továrna rychle rostla, z 28 dělníků v roce 1901, na 300 dělníků v roce Výrobu obuvi na vývoz provozovala v Heřmanově Městci v letech také firma Terezie Kačerové. Mimo obuvnictví podnikali zdejší Židé i v průmyslu textilním. Významná byla firma Hochner, kterou později převzal Max Goldmann (fungovala ještě v roce 1934). Velkoobchodní činnost s plátnem a kartounem rozvíjely firmy Davida Falka a Davida Taussiga. Hřbitov, založený pravděpodobně v druhé polovině 15. století, je nejstarší v Pardubickém kraji. Patří mezi nejstarší a nejrozsáhlejší i v měřítku celorepublikovém. Na rozdíl od ostatních hřbitovů na Chrudimsku neleží daleko za městem, ale na okraji bývalého ghetta (v dnešní Havlíčkově ulici). O jeho postupném rozšiřování jsme se již zmínili výše, naposledy byl rozšiřován v roce 1838, kdy dosáhl konečné rozlohy m 2. Nejstarší část je na jeho jižní straně, kde docházelo k navážce a vrstvení hrobů (jsou zde dvě vrstvy navážky), než bylo povoleno přikoupení pole a rozšíření hřbitova. V současnosti se na hřbitově nachází náhrobních kamenů v 21 nestejných řadách. Nejstarší dochovaný čitelný náhrobek je z roku Původně zde patrně bylo náhrobků ještě více, nacházely se v mezerách mezi dnešními řadami. Náhrobky poskytují unikátní ucelenou vývojovou řadu. Na jižní, naearly as In the 19 th century, the shoes from Heřmanův Městec were imported even to Vienna. Most business people in the then booming shoemaking industry were of Jewish origin. One of the longest-running companies was Adolf Falk s factory, later taken over by Alfred Falk, which manufactured ladies shoes in house No. 252 and men s shoes in its branch shops in Skuteč and in other towns. The first mechanical production line in Heřmanův Městec was started by Julius Goldmann (his company was dissolved in 1899). Perhaps, the bestknown company which remained in full operation until the forced deportation of its owners into concentration camps was Löwit s company. Its founder Adolf Löwit opened a shoemaking shop in 1856 in Židovská ulice (Jewish St.), his son Michal enlarged the business activities in 1887 and transferred production to Čáslavská Street where he built his own factory on the premises of buildings No. 243 and 332. The factory grew fast, its initial staff of 28 workers in 1901 soaring to 300 employees in In the years , a Jewish businesswoman Terezie Kačerová operated another shoe making factory in the Jewish town. The factory s production was designed for exports. Outside shoemaking, Jews undertook business activities in the textile industry. One of the most important textile operations was the Hochner Company that was later taken over by Max Goldmann (the company stayed in business until 1934). The companies owned by David Falk and David Taussig carried out wholesale trade in linen and calico. The Jewish cemetery, established most likely in the second half of the 15 th century, is the oldest cemetery not only in the Pardubice Region but it is also one of the largest and oldest cemeteries nationwide. Unlike the other cemeteries in the Chrudim District, it does not lie far from the town but on the outskirts of its former ghetto (today s Havlíčkova Street). We have already mentioned that the cemetery had been ex- הקברות, בקרבת בית הטהרה, נמצאת מצבה בודדת משנת המצבה עשויה אבן והיא מקורה בגג מתכת. חלקת הקבר של משפחת באייר )Baer( נבנתה באמצע המאה הי"ט בחלק הדרום-מזרחי של בית הקברות. זוהי מצבה מונומנטלית ומרשימה. המצבות בבית הקברות מעוטרות בעיטורים סמליים רבים. נמצאים כאן עיטורים מסורתיים לקברי כהנים ולקברי לוויים, עיטורים המתקשרים לשמות הנפטרים )אריה או ציפור(, סמלים המתקשרים למקצועם של הנפטרים )מספרי חייטים ומחט, ספר, סמלי סנדלרים(, עיטורי פרחים ומוטיבים צמחיים )עצי דקל, ענפי גפן(, מגיני דויד וכדומה. הכיתוב על המצבות העתיקות ביותר הוא בעברית בלבד, במצבות מן המאה הי ט נוסף לכיתוב העברי גם כיתוב בגרמנית או בצ כית. על מצבות הקבורה החדשות יותר, מסוף המאה הי ט ומהמאה העשרים נמצא יותר מצבות בגרמנית ובצ כית ללא כיתוב עברי. לעיתים קרובות נמצא הכיתוב ת.נ.צ.ב.ה גם על מצבות ללא כיתוב בעברית. מצבות הקבורה של פליטי גליציה ובוקובינה מתקופת מלחמת העולם הראשונה מהוות יוצא מן הכלל ולמרות שכולן מתקופת מלחמת העולם הראשונה הן כתובות עברית בלבד. בערך במרכז בית הקברות, בקרבת הקיר המזרחי, נמצא בית טהרה משנת שער הכניסה לבית הקברות נמצא בקרבת בית הטהרה. בבית הטהרה מאוכסן עד היום ארון קבורה קהילתי, יהודי העיר רכשו ארון קבורה בודד על מנת לעקוף את תקנות הקבורה של הקיסר יוזף השני שקבעו קבורה בארונות בניגוד למסורת היהודית. גופת המת הובאה לבית הקברות בארון, אך נקברה כאשר היא עטופה תכריכים בלבד ובארון הקבורה נעשה אחר כך שימוש חוזר. בבית הטהרה נמצאת גם עגלת קבורה משופצת. העגלה הובאה מבית הקברות היהודי בכפר הור יצה.)Podkrkonoší( שבאזור פודקרקונושי )Hořice( במספר ויטרינות המותקנות בבית הטהרה מתוארים מנהגי קבורה יהודיים וסמלים בעיטורי המצבות. בחלקו הצפוני של בית הקברות נמצא פישפש מיוחד שיועד לכהנים. בחלקו הצפוני מערבי של בית הקברות עומד בית הקברן. הבית שופץ וכיום מתגורר במקום שומר בית הקברות. בית הקברות תיפקד עד מלחמת העולם השנייה. בחודש מאי של שנת 1940 נערכה בחשאי הלוויה האחרונה בבית הקברות, לוויתו של אלויס באס

46 Heřmanův Městec. Pohled na hřbitov z jižní strany. / A view of the cemetery from the south. הר'מאנוב מסטץ. מבט על בית הקברות מדרום. vážkou vyvýšené straně jsou nejstarší dochované náhrobky. Ve střední části náhrobky renesanční, barokní a klasicistní, na severním okraji pak nejnovější z druhé poloviny 19. století a ze století dvacátého, včetně novodobého pomníku zdejším obětem holocaustu. Objevuje se zde velké množství asymetrických východočeských stél, bohatá je symbolika, která je na náhrobcích zastoupena. Barokní náhrobky jsou typologicky shodné s náhrobky z Golčova Jeníkova. Ve střední části hřbitova v blízkosti ohelu se nalézá jediná zdejší tumba z roku 1844, složená z kamenů s plechovou stříškou. Monumentální je i hrobka rodiny Baerů z poloviny 19. století, která se nachází v jihovýchodní části hřbitova. panded several times, the last enlargement having taken place in 1838 when the final area covered m 2. The oldest cemetery part is situated in the south where landfills had been created and graves had been arranged in layers (there are two layers of the landfill) before the Jews were allowed to purchase extra land and extend the cemetery premises. At present, the cemetery consists of tombstones laid out in 21 uneven rows. The oldest preserved, legible gravestone is from the year Apparently, there used to be many more gravestones, located in between the gaps between the contemporary grave rows. The gravestones portray a unique, compact development line. The southern, landfill-elevated side bears the oldest, preserved gravestones; the central area is scattered with Renaissance, Baroque and Classicist gravestones; whereas the northern strip is occupied by Baas(.)Alois בית הקברות לא ניזוק על ידי הנאצים ולאחר מלחמת העולם השנייה הועבר בית הקברות לידי הקהילה היהודית של פראג. בגלל המצב הפוליטי בזמן השלטון הקומוניסטי לא יכלה הקהילה לטפל בבית הקברות והוא נעזב והוזנח. צמחיית פרא גדלה בשטחו, קירות בית הקברות, בית הטהרה, בית הקברן והשערים ניזוקו. לעיריה הוגשו תכניות להריסת בית הקברות ולבניית מוסכים במקום. לאחר מהפכת הקטיפה של שנת 1989 הוצל בית הקברות על ידי העמותה המקומית להצלת המורשת היהודית. חברי העמותה, יחד עם ארגון הצופים המקומי ועם מתנדבים נוספים, החלו בעבודות הצלה בבית הקברות. הצמחייה העבותה דוללה, בית הטהרה, בית הקברן וקירות בית הקברות תוקנו בהדרגה. בשנת 1991 הוכרז בית הקברות אתר מורשת תרבותית לשימור. כיום מתוחזק בית הקברות בקביעות ומבקרים רבים פוקדים את האתר. עירית הר מאנוב מסטץ מארגנת סיורים מודרכים בבית הכנסת, במבנה בית הספר היהודי ובבית הקברות

47 Z tradičních náhrobních symbolů na zdejším hřbitově nalezneme znaky kohenů i levitů, symboliku se vztahem ke jménům pohřbených (lev, pták), k profesi (krejčovské nůžky a jehla, kniha, ševcovské symboly), květinové ornamenty a motivy (palmová ratolest, vinný kmen), Davidovy hvězdy apod. Nápisy na nejstarších náhrobcích jsou pouze hebrejské, od 19. století se k hebrejštině přidává němčina nebo čeština. Na nejnovějších náhrobcích z konce 19. a 20. století pak ubývá hebrejština a náhrobky jsou německé, české nebo dvojjazyčné, někde se objevuje alespoň tradiční pohřební formule v hebrejštině (5 písmen). Výjimkou jsou náhrobky ortodoxních Židů a haličských uprchlíků z doby 1. světové války, které jsou výhradně hebrejské. Přibližně ve středu hřbitova u východní zdi se nachází ohel z roku Vedle ohelu je vstupní branka na hřbitov. V ohelu je dodnes uložena obecní rakev, kterou zdejší Židé zakoupili, aby naplnili požadavek josefínských nařízení, že všichni musí být pochováváni v rakvích. Židé ovšem nařízení obcházeli, mrtvého v rakvi na hřbitov přivezli, ale do hrobu byl uložen tradičním způsobem v rubáši a rakev pak posloužila při dalším pohřbu. V ohelu stojí také restaurovaný pohřební vůz, který pochází ze židovského hřbitova v Hořicích v Podkrkonoší. V současnosti je zde umístěno i několik vitrín, které informují návštěvníky o židovských rituálních zvycích a symbolice. Další zvláštností heřmanoměsteckého hřbitova je tzv. kohanitská branka, která byla vybudována v severní zdi hřbitova a dodnes je průchodná. V severozápadním rohu hřbitova se nachází rekonstruovaný hrobnický domek, upravený k bydlení pro správce hřbitova. the most recent gravestones dating back to the 2 nd half of the 19 th century and the 20 th century as well as a modern monument commemorating local Holocaust victims. There is a vast number of asymmetric Eastern Bohemian steles as well as rich symbolic adornments displayed on the gravestones. The Baroque gravestones are of the same type as those in Golčův Jeníkov. In the central cemetery area, near the morgue (ohel), is the only tomb from 1844 which is made up of stones and a metal roof. Monumental is also the tomb of the Baer Family from the mid-19 th century located in the southeast part of the cemetery. The gravestones are richly decorated with the traditional symbols of the Cohens and the Levites, symbolic expressions related to the names of the deceased (lion or bird), or to their job (tailor s scissors and needle, book, shoemaker s symbols), floral ornaments and motifs (palm offspring, vine tree), the Star of David, etc. The inscriptions on the oldest gravestones are only in Hebrew. In the 19 th century they started to be complemented with German or Czech writings. The most recent gravestones from the end of the 19 th century document a decrease in the use of Hebrew which was replaced with German, Czech or by bilingual texts. Some gravestones, however, are decorated with at least a traditional Hebrew funeral formula (5 letters). The only exceptions to this rule are the gravestones of orthodox Jews and Galician fugitives from the time of WWI which were decorated only in Hebrew. Approximately in the middle of the cemetery, next to its eastern wall, there is a morgue (ohel) which was built in Next to the morgue (ohel) there is an entrance gate to the cemetery. Inside the morgue (ohel), you can still see a community coffin that was purchased by local Jews to comply with the Joseph reforms that required that everybody be buried in a coffin. The Jews kept getting round this regulation: they transported the deceased to a cemetery in a coffin but buried them in accordance with a Jewish tradition, i.e. Heřmanův Městec. Desatero ve štítu synagogy. The Ten Commandments on the synagogue gable. הר מאנוב מסטץ. לוחות הברית בחזית בית הכנסת.

48 Na hřbitově se pohřbívalo až do 2. světové války, poslední pohřeb se zde konal tajně v květnu 1940 (pochován byl Alois Bass). Hřbitov nebyl naštěstí nacisty nijak poškozen a po válce se hřbitov stal majetkem Židovské náboženské obce v Praze, která se však pod vlivem nové politické situace nemohla starat o jeho údržbu, a tak hřbitov chátral. Zarůstal náletovými dřevinami, poškozeny byly obvodové zdi, ohel i hrobnický domek a branky. Hřbitovu hrozilo zrušení, na jeho místě byla plánována výstavba garáží. Po revoluci v roce 1989 hřbitov zachránila zdejší Společnost ochránců židovské kultury (viz výše). Její členové společně s místními skauty a dalšími dobrovolníky začali na hřbitově se záchrannými pracemi odstraňováním vegetace a opravou zdí, ohelu, branek i hrobnického domku. Díky tomu byl hřbitov zachráněn a v roce 1991 vyhlášen kulturní památkou. Dnes patří díky pravidelné péči správce k nejudržovanějším na Chrudimsku a je hojně navštěvován. Městský úřad v Heřmanově Městci zajišťuje činnost průvodců v synagoze, rabínském domě i na hřbitově. clothed in a shroud. The coffin was then reused during another funeral. The morgue (ohel) also stores a restored hearse that comes from the Jewish cemetery in Hořice v Podkrkonoší. At present, the morgue (ohel) is fitted with several display cabinets with information about Jewish ritual customs and symbols. Another specific feature of the Heřmanův Městec cemetery is a so-called Cohanit gate that was constructed in the cemetery s northern wall and that is still passable today. In the northwest corner of the cemetery is a renewed sexton s house which has been remodeled to provide housing for a cemetery janitor. Burial services were performed at this cemetery until WWII, the last funeral taking place in secret in May 1940 (the deceased was Alois Bass). Fortunately, the cemetery was not damaged by the Nazis and became the property of the Jewish community in Prague which, however, could not take care of the premises due to the then emerging political situation, thus leaving the cemetery to the ravages of time. It overgrew with air-borne woody plants; its peripheral walls, morgue (ohel), sexton s house and gates were damaged. For a while the cemetery s liquidation was planned to give way to a new garage parking area. After the Velvet Revolution in 1989, the cemetery was saved by the local Jewish Culture Preservation Society (see the text above) whose members, working together with local scouts and other volunteers, initiated preservation activities, weeding, repairs of the walls, morgue (ohel), gates, as well as sexton s house. It was thanks to these wonderful efforts that the cemetery was saved and proclaimed a cultural monument in Today, the cemetery is regularly maintained by its conscientious janitor who made it one of the best-maintained sights of its sort in the Chrudim District. The place is a sought-after cultural landmark. The Municipal Authority Office in Heřmanův Městec regularly arranges sightseeing tours with a guide to the synagogue, rabbi house and cemetery

49 HOJEŠÍN הוישין Hoješín. Poslední dochované náhrobky. / The last well-preserved tombstones. הוישין. מצבות הקבורה האחרונות שנשתמרו.

50 První zmínka o osadě Hoješín pochází z roku 1491, kdy se její jméno objevuje v soupisu majetku rousínovského statku. V 17. století patřila k modletínskému panství, posledním majitelem byl Václav Demuth, který Hoješín koupil v roce Od roku 1988 je součástí obce Seč. Židovské osídlení je v obci doloženo od 18. století, zřejmě již před sčítáním v roce V tomto roce zde žilo 21 židovských obyvatel. Počet ovšem zahrnuje i Židy ze statků Modletín a Rušinov. V 18. století mírně poklesl, k roku 1793 zde bylo 12 Židů. V 19. století pak jejich počet rostl, v roce 1811 se zde uvádí 10 židovských rodin. Ghetto v Hoješíně nikdy nevzniklo, Židé žili rozptýleni mezi ostatními obyvateli. Židovská obec zde byla v 19. století silná, což dokládá fakt, že Židé měli i vlastní modlitebnu v soukromém domku, kam docházel rabín. Od počátku 19. století do roku 1902 tomuto účelu sloužila chalupa čp. 30, po jejím požáru však již modlitebna nebyla obnovena. Židovská obec zanikla jako v dalších venkovských obcích v roce 1890 a Hoješín připadl pod rabinát do Chotěboře. Před 2. světovou válkou zde žila již jen jedna židovská rodina Körpnerova, jejíž dvě členky zahynuly v Osvětimi. Hoješínští Židé založili i vlastní hřbitov, pravděpodobně v roce Toto datum také uvádí bronzová pamětní deska umístěná na východní zdi hřbitova. Hřbitov se nachází asi 0,5 km severně od obce, původně nedaleko řeky Chrudimky. Po vybudování přehradní nádrže Seč v roce 1932 byla polovina plochy hřbitova vyvýšena a vybudována ochranná betonová zeď. Původní rozloha hřbitova činila m 2. Nejstarší náhrobek pocházel z roku 1814 (nedochoval se), poslední pohřeb se zde konal v roce The first mention of the community dates back to the year 1491 when its name appeared, for the time, on the list of the property of the Rousínov farmstead. In the 17 th century, the community belonged to the Modletín estate, whose last owner, Václav Demuth, purchased Hoješín in Since 1988 it has been part of the town of Seč. The Jewish settlement was first documented in the 18 th century, probably even prior to the first census ever taken in 1724 when 21 Jews lived in there. However, this number also included the Jews from the Modletín and Rušinov estates. In the 18 th century the Jewish population declined and had 12 members in In the 19 th century their number increased again and in 1811 ten Jewish families were recorded in the local register. A ghetto had never been created in Hoješín as the local Jews were scattered among other inhabitants. The Jewish community was quite strong, which is evidenced by the fact that the Jews even had their own prayer room in a private home to which a rabbi would come to teach them. From the beginning of the 19 th century until the year 1902, the prayer room was found in village house No. 30. After this house burnt down, the prayer room was never restored again. Like in other towns, the Jewish religious community ceased to exist in 1890 and Hoješín was integrated in the Chotěboř rabbinate. In the eve of World War II there lived only one Jewish family, the Körpners; whereas, two females of this family died in Auschwitz. Hoješín s Jews also founded their own cemetery, most likely in This year is mentioned on a bronze memorial plaque attached on the eastern cemetery wall. The site is situated approximately 0.5 km north of the town, originally nearby the Chrudimka River. After the Seč dam was built in 1932, one half of the cemetery area was elevated and a protecting concrete wall was erected around it. The initial cemetery area was m 2. The oldest tombstone comes from 1814 (It has not been pre- המסמך הראשון המתייחס לכפר הוישין )Hoješín( הוא משנת במסמך זה מופיע שם הכפר ברשימת האדמות שבבעלות אחוזת רואוסינוב.)Rousínov( במאה הי"ז היה הכפר חלק מאחוזת מודלטין.)Modletín( וואצלאב דאמוט Václav( )Demuth שקנה את הכפר בשנת 1839 היה הבעלים האחרון של הכפר. משנת 1988 נמצא הכפר בשטח השיפוט של הישוב סץ'.)Seč( ההתישבות היהודית בהוישין מתועדת מן המאה הי"ח. ככל הנראה התגוררו יהודים בכפר עוד לפני מרשם התושבים של שנת בשנה זו רשומים בכפר 21 תושבים יהודים )אם כי מספר זה כולל בתוכו גם תושבים יהודים שהתגוררו בתחומי אחוזת מודלטין ואחוזת רושינוב(. במאה הי"ח מספר היהודים בכפר ירד מעט ובשנת 1793 נרשמו בכפר 12 יהודים. מספר היהודים עלה במאה הי"ט. בשנת 1811 מתועדות בכפר עשר משפחות יהודיות. בהוישין מעולם לא הוקם גיטו ויהודי הכפר חיו במפוזר בסמוך לבתי הנוצרים. הקהילה היהודית בכפר היתה חזקה יחסית במאה הי"ט, ליהודים היה חדר תפילה שהותקן בבית מגורים פרטי ורב היה מבקר בבית התפילה בכפר בקביעות. במשך כל המאה הי"ט מוקם חדר התפילה היהודי בבקתה שמספרה 30. בשנת 1902 נשרפה הבקתה וחדר התפילה לא נפתח מחדש לאחר השריפה. הקהילה היהודית של הוישין נסגרה, כמו קהילות כפריות רבות אחרות והיהודים שנשארו בכפר נרשמו ברבנות הקהילה היהודית של העיר כוטבור'. לפני מלחמת העולם השניה חיה בכפר רק משפחה יהודית אחת, משפחת קורפנר.)Körpner( שתי נשים ממשפחת קורפנר נרצחו באושוויץ. יהודי הוישין יסדו בית קברות עצמאי כמחצית הקילומטר מצפון לכפר. במקור, עבר נחל כרודימקה )Chrudimka( בקרבת בית הקברות. לאחר סכירת הנחל בשנת 1932 הוגבהה מחצית משטח בית הקברות ונבנה קיר מגן מבטון. לוח זכרון מארד שנקבע בחלקה המזרחי של חומת בית הקברות מציין את שנת 1810 כשנת יסוד בית הקברות. בית הקברות נוסד על שטח של 1,240 מ"ר. המצבה העתיקה ביותר, משנת 1814, לא נשתמרה. הלוויה האחרונה בבית הקברות נערכה בשנת בבית הקברות נקברו לא רק יהודי הוישין אלה גם יהודים מהסביבה ויהודים מקהילות מרוחקות יותר 48 49

51 Hoješín. Poslední dochované náhrobky. / The last well-preserved tombstones. הוישין. מצבות הקבורה האחרונות שנשתמרו.

52 Na hřbitově byli pochováváni nejen Židé z Hoješína, ale i z okolí a vzdálenějších obcí (např. Běstvina, Bojanov, Chotěboř, ale dokonce až z Kolína, nebo Jihlavy). Na hřbitově bylo mezi lety pochováno přes 250 osob. Správu hřbitova převzala po zániku místní obce Židovská náboženská obec v Chotěboři, z jejíchž zápisů se v roce 1894 dovídáme o úpravě cest u hřbitova. K likvidaci hřbitova došlo ve dvou etapách v 2. polovině 20. století. Nejprve byl v roce 1962 zbourán na příkaz okresního hygienika ohel, hřbitovní zeď a odstraněna část pomníků, posléze v roce 1980 byly na příkaz téže instituce přes protesty památkářů odstraněny zbylé pomníky a složeny v jámě v blízkosti hřbitova. Na podzim téhož roku byl hřbitov upraven jako park a zbývajících sedm pomníků v něm ponecháno. Byla zhotovena i pamětní deska, která na existenci hřbitova upozorňovala. Hřbitov se v roce 1999 dostal zpět do majetku Židovské obce v Praze. V dnešní době zde lze nalézt zbylých devět náhrobků, většinou z poloviny 19. století, nejstarší je z roku Sedm stél, umístěných po likvidaci hřbitova, doplňují dvě další, zřejmě doplněné později, na rozdíl od sedmi původních poškozené a nesprávně orientované. Nynější nejstarší náhrobek pana Joachima Schwarze pochází z roku 1823, nejmladší dochovaný náhrobek, resp. jeho torzo, patří paní Rejzl Pick a je z roku Nápisy na náhrobcích jsou buď hebrejské nebo hebrejsko-německé. V roce 2016 byl dobrovolníky díky rekordně nízkému stavu vody v přehradě vyloven fragment jednoho náhrobku a umístěn zpět do prostoru bývalého hřbitova. served.) and the last funeral took place in The cemetery became the final resting place for Jews from Hoješín as well as from farther villages (e.g. Běstvina, Bojanov, Chotěboř, and even from towns as remote as Kolín or Jihlava). Between 1814 and people were buried there. Upon folding the activities of the Jewish community, cemetery administration and maintenance was taken over by the Jewish community in Chotěboř whose records of 1894 speak of the repair of the roads leading to the cemetery. The cemetery was liquidated in two stages during the second half of the 20 th century. First, a district hygienist ordered that the morgue (ohel), cemetery wall and some of the tombstones be removed in Later, in 1980, the same authority required (despite the protests of preservationists) that all of the remaining graves be removed and stored in a pit near the cemetery. In the fall of 1980, the cemetery was transformed into a park with seven graves left. A plaque commemorating the existence of the cemetery was also made. In 1999, the cemetery was included in the property of the Jewish Community of Prague. Nine remaining gravestones, usually from the mid-19 th century, have been retained to this date, the oldest dating back to The seven steles which were created after the liquidation of the cemetery are accompanied with two more steles which were obviously added later. Unlike the original steles, the newer ones show signs of damage and their spatial position is wrong. The oldest gravestone dedicated to Mr. Joachim Schwarz is from the year 1823; whereas, the most recently added and preserved gravestone, or its ruin, was dedicated to Mrs. Rejzl Pick in The inscriptions on the gravestones are either in Hebrew or in Hebrew and German. In 2016 volunteers used the record-low water level in the local dam, salvaged a fragment of one of the gravestones and placed it back where the original cemetery used to be found. )לדוגמא בשטבינה, בויאנוב, כוטבור' ואפילו מערים מרוחקות כמו קולין או יהלאבה(. משנת 1814 ועד 1907 נקברו בבית הקברות בהוישין יותר מ- 250 אנשים. לאחר שנסגרה הקהילה היהודית בכפר עבר בית הקברות לאחריות הקהילה היהודית של העיר כוטבור'. ברשומי הקהילה בכוטבור' ניתן לקרוא על תיקונים שנערכו בכביש הגישה לבית הקברות בשנת בית הקברות נהרס בשני שלבים במהלך המחצית השניה של המאה העשרים. בשנת 1962 הורתה מחלקת התברואה המחוזית על עקירה חלקית של המצבות ועל הריסת בית הטהרה וחומת בית הקברות. בשנת 1980 הורתה מחלקת התברואה המחוזית, למרות מחאות של הרשות לשימור עתיקות, לעקור את המצבות הנותרות ולטמון אותן בבור בקרבת בית הקברות. בסתיו של שנת 1980 סודר שטח בית הקברות כפארק עירוני ושבע מצבות סמליות הושארו במקומן. בפארק הותקן לוח זכרון שציין את יעודו הקודם של השטח. בשנת 1999 הוחזר בית הקברות לידי הקהילה היהודית בפראג. כיום ניתן לראות במקום תשע מצבות, רובן ממחצית המאה הי"ט והעתיקה שבהן משנת לשבע המצבות המקוריות שהושארו במקומן עם הריסת בית הקברות נוספו שתיים נוספות במועד מאוחר יותר. שתי המצבות הנוספות הן פגומות ואינן ממוקמות במקומן הנכון. המצבה העתיקה ביותר כיום היא מצבת הקבר של יהויאכים שוורץ משנת 1823 והמצבה הצעירה ביותר היא מצבת הקבר הפגומה בחלקה של הגב' רייזל פיק משנת הכיתוב על המצבות הוא בעברית או בשילוב של עברית וגרמנית. בשנת 2016, כאשר גובה המים במאגר פאר'יז'וב הסמוך היה מינימלי, מצאו מתנדבים חלק ממצבת קבורה נוספת באגן המאגר ושבר המצבה הוחזר לבית הקברות

53 CHRUDIM כרודים Chrudim. Vstupní brána chrudimského hřbitova. / A cemetery entrance gate. כרודים. שער הכניסה לבית הקברות.

54 Nejstarší písemná zmínka v Kosmově kronice o Chrudimi se vztahuje k roku 1055, kdy zde zemřel kníže Břetislav na tažení do Polska. Chrudim byla královským věnným městem, osídlování Židů se proto řídilo pravidly, která se na tato města vztahovala. Nejstarší doklady o Židech ve městě uvádějí v roce 1556 Židovku Ester, které městská rada povolila dovážet a čepovat cizí vína (tj. nechrudimské výroby). Na přítomnost Židů ve městě můžeme však usuzovat již dříve z pomístních jmen. Nejstarší městská kniha z let uvádí ulici jménem Židovská, v městských knihách se rovněž setkáváme s pojmem na Židovském kopci. V roce 1650 radní rozhodli, že v Chrudimi nesmí pobývat žádný Žid s výjimkou Abrahama Hippena, v soupisu poddaných podle víry z roku 1651 figurují dvě židovské rodiny o čtyřech členech. V letech 1656 a 1660 však městská rada Židy vypověděla z města. Dalších 100 let se pak v Chrudimi Židé nevyskytovali, pouze obchodovali s místními obyvateli a stávali se jejich věřiteli. První Židé se zde mohli usadit přes protesty zdejších radních teprve v roce 1765, kdy jim gubernium povolilo zřízení skladu tabáku. Při sčítání v letech 1783 a 1793 bylo v Chrudimi 9, resp. 10 osob židovské víry, v roce 1837 jsou zde uváděny dvě rodiny. Výrazněji začal počet Židů růst po jejich úplné emancipaci díky nové ústavě v roce Do Chrudimě se přistěhovávali Židé z okolních venkovských obcí Hroubovic, Zájezdce, Přestavlk, Heřmanova Městce, a zakládali si zde své obchody a živnosti. Nejvyššího počtu Židů dosáhla Chrudim kolem roku 1900, kdy zde žilo podle výsledků sčítání lidu kolem 260 Židů. The oldest written mention of Chrudim can be found in Kosmas Chronicle and refers to the year 1055 when Prince Břetislav died here in a campaign to Poland. Because Chrudim was a royal dowry town, Jewish settlement had to follow rules applicable to the town s status. The oldest evidence of the Jews presence in the town speaks of a Jewish woman called Ester and dates back to the year 1556 when the Town Council permitted the supply and decanting of foreign wines (i.e. the wines that were not produced in Chrudim). However, the presence of the Jews in this locality can be deduced from field names existing even earlier. For instance, the oldest town archives kept in the years recorded a street called Židovská ( Jewish ) and they also made references to a place called Jewish Hill. In the year 1650, the town councilors decided that no Jews, except Abraham Hippen, could stay in Chrudim. A religion-based census of 1651 reported 2 Jewish families of 4 members. In the years 1656 and 1660, the Town Council banished the Jews entirely. Over the following 100 years there were no Jews in Chrudim. Instead, they only did business with and became creditors to Chrudim s citizens. The first Jews were not allowed to settle here until 1765 when, despite the councilors protests, the Supreme Administration Province Authority ( gubernium ) permitted them to establish a tobacco storehouse. During the censuses of 1783 and 1793, nine or ten people of Jewish religion, respectively, were recorded. In the year 1837, two Jewish families were officially registered in the town. A pronounced increase in Jewish population began after their complete emancipation following from the amended Constitution in Chrudim witnessed an influx of Jews coming from neighboring communities Hroubovice, Zájezdec, Přestavlky, Heřmanův Městec who started their trades and shops here. The Jewish community reached its peak in about 1900 when a census reported 260 of Jews. העיר כרודים )Chrudim( מצוינת לראשונה בקרוניקה של קוסמאס משנת 1055, כארשר נפטר בה הרוזן בר'טיסלאב )Břetislav( במהלך מסע כיבושים לפולין. כרודים היתה עיר מוהר מלכותית והתישבות היהודים בעיר הוגבלה בכללים, שהיו בתוקף בערים כאלה. המסמך הראשון המתעד נוכחות יהודית בעיר מזכיר יהודיה בשם אסתר שקיבלה בשנת 1556 אישור ממועצת העיר לייבא ולמכור בעיר יין שלא מתוצרת כרודים. על פי שמות הרחובות והאזורים בעיר ניתן להניח, כי יהודים התגוררו בעיר עוד לפני שנת ספר הרישומים העירוני הישן ביותר, מן השנים , מזכיר רחוב הנקרא "רחוב היהודים". ספרים אחרים מזכירים אזור שנקרא "הר היהודים". בשנת 1650 החליטה מועצת העיר לאסור על יהודים להתגורר בכרודים. יהודי בשם אברהם היפן )Hippen( קיבל אישור מיוחד להישאר. רישום משנת 1651 מזכיר שתי משפחות יהודיות בעיר וארבעה אנשים בכל משפחה. בשנים 1656 ו גורשו היהודים מכרודים, במשך מאה השנים הבאות לא התגוררו יהודים בעיר, אך נרשמה פעילות כלכלית של יהודים עם תושבי העיר )מסחר והלוואות(. בשנת 1765, למרות מחאות של חברי מועצת העיר, הותרה מחדש התישבות של יהודים בעיר והותר להם לנהל מחסן טבק. במרשם התושבים של שנת 1783 מוזכרים תשעה יהודים ובמרשם משנת 1793 מוזכרים עשרה יהודים. בשנת 1837 מוזכרות שתי משפחות יהודיות בכרודים. לאחר החוקה של שנת 1867 והרפורמות החדשות החלה הגירת יהודים מישובי הסביבה )הרואובוביצה, זאייזדץ, פר'סטאבלקי והר'מאנוב מסטץ( לכרודים ונרשם גידול משמעותי במספר היהודים. יהודים פתחו בכרודים חנויות ובתי מלאכה. בסביבות שנת 1900 חיו בעיר כ- 260 תושבים יהודים. יהודי כרודים היו רשומים בקהילה היהודית של הר'מאנוב מסטץ. בשליש האחרון של המאה הי"ט, עם הגידול במספר היהודים בעיר, ניסו היהודים להקים קהילה יהודית עצמאית בכרודים. בשנת 1887 הוקמה האגודה הדתית היהודית של העיר. בשנת 1889 רכשה האגודה במכירה פומבית מגרש שיועד להקמת בית קברות. האגודה דאגה לחיי הדת בעיר, אירגנה שיעורי דת לתלמידים יהודיים בבתי הספר ועסקה בפעילות ציבורית

55 Chrudimští Židé patřili pod Židovskou náboženskou obec v Heřmanově Městci. Když jejich počet v Chrudimi v poslední třetině 19. století vzrostl, začali usilovat o emancipaci. V roce 1887 založili Spolek izraelitů ku pěstování bohoslužby, který v roce 1889 koupil v licitační dražbě pozemek pro zřízení židovského hřbitova. Členové spolku se starali o organizaci náboženského života, zajišťovali výuku náboženství na školách a byli ve městě i veřejně činní. V Chrudimi nebyla nikdy vybudována samostatná synagoga. Zpočátku Židé využívali několika pronajatých prostor. Nejprve se modlitebna uvádí v domě čp. 124/I v dnešní Široké ulici, odkud se v roce 1887 přestěhovala do domu čp. 64/IV na Jánském předměstí (naproti hotelu Bída dnešní Masarykovo náměstí). Odtud se stěhovala do domu čp. 211/IV. Spolek o výstavbu synagogy usiloval, o čemž svědčí usnesení z roku 1896, kdy valná hromada schválila záměr zakoupit při příležitosti 50. výročí panování císaře Františka Josefa I. místo pro modlitebnu. Ke koupi však nikdy nedošlo. V roce 1917 zakoupil spolek dům čp. 371/IV v Čáslavské ulici, kde byla v prvním patře upravena modlitebna. Bohoslužby se zde konaly od května Modlitebnu postihl v roce 1933 požár, který se však podařilo včas zlikvidovat. Spolek po celou dobu své existence usiloval o vytvoření samostatné židovské obce, čehož se mu do 2. světové války nepodařilo dosáhnout. Po příchodu nacistů byl zakázán a po válce již neobnovil svou činnost, protože většina Židů zahynula. V době 1. světové války přišli do Chrudimě stejně jako do okolních obcí židovští uprchlíci z Haliče a Bukoviny. Pro The Jews from Chrudim were members of the Heřmanův Městec religious community. When their numbers began to grow in the last third of the 19 th century, they began to pursue emancipation. In the year 1887, they established the Union for the Practicing of Israelite Worship which purchased land for the construction of a Jewish cemetery in an 1889 auction sale. The Union members organized religious life, ensured religious education at schools and were active participants in the town s social life. A synagogue has never been built in Chrudim. Initially, the Jews used several rented premises as prayer rooms the original prayer room is believed to have been in house No. 124/I (today in Široká St.) from where it moved to house No. 64/IV in 1887 (Jánské Suburb opposite the then Bída Hotel and today s Masaryk Square). Then, it moved to house No. 211/IV. The Union strived to build a synagogue, which is documented by its decision made in 1896 when the Union s general meeting approved a plan to buy a lot for a new prayer room on the occasion of the 50 th anniversary of the then Emperor s rule. However, the intended purchase was never completed. In 1917, the Union bought house No. 371/IV in Čáslavská St. whose first floor was changed into a prayer room. The first worships took place in May In 1933, the prayer room caught fire; fortunately, it was extinguished before causing too much damage. During its entire existence, the Union aspired to found its own autonomous Jewish community, an effort they had failed to materialize by before the beginning of WWII. Upon the arrival of the Nazis, the Union s activities were prohibited and were not resumed after the war as most of the local Jews had perished. At the time of WWI, Chrudim like other nearby towns witnessed an immigration wave of Jewish fugitives from Galicia and Bukovina. There are no concrete figures evidencing the number of people who were accommodated in Chrudim at Chrudim. Dům rodiny Strassovy (demolován v 70. letech 20. století). / The Strass family house (demolished in the 1970 s). כרודים. בית משפחת סטראס )נהרס בשנות השבעים של המאה העשרים(. בכרודים מעולם לא נבנה בית כנסת. בתחילה הותקנו חדרי תפילה בכמה חדרים שכורים במרכז העיר. חדר התפילה הראשון היה כנראה בבית שמספרו I/124 )כיום ברחוב שירוקה(. בשנת 1887 עבר חדר התפילה לבית שמספרו 64/IV בפרבר יאן )מול בית המלון "בידה" לשעבר, בכיכר מסריק של היום(. מכאן עבר חדר התפילה לבית שמספרו.211/IV האגודה היהודית השתדלה לבנות בית כנסת ומסמך משנת 1896 מעיד על כוונת האסיפה הכללית של העמותה לקנות בעיר מגרש לצורך בניית בית כנסת שיפתח לרגל יובל החמישים לשלטון הקיסר. המגרש לא נקנה לבסוף ובית כנסת לא נבנה בעיר. בשנת 1917 קנתה האגודה היהודית הדתית בית ברחוב צ'אסלאבסקה )Čáslavská( )מספר חלקה.)371/IV בקומה השניה בבניין הותקן חדר תפילה ונערכו בו תפילות ממאי בשנת 1933 נפגע חדר התפילה קלות בשריפה שפרצה בו אך הנזק לא היה רב והתפילות במקום נמשכו. בכל שנות קיומה ניסתה האגודה היהודית של כרודים להתנתק מקהילת הר'מאנוב מסטץ ולייסד קהילה יהודית עצמאית. פעילות האגודה היהודית נאסרה עם הכיבוש הנאצי ופעילותה לא חודשה לאחר השואה. בזמן מלחמת העולם הראשונה הגיע לכרודים, כמו לישובים רבים בסביבה, גל גדול של פליטים יהודיים

56 Chrudim nemáme doložen přesný počet osob, které zde byly ubytovány, ale ještě v roce 1918, kdy se již uprchlíci vraceli zpět, jich v Chrudimi žilo 142. O jejich ubytování, zaměstnávání a obživu se spolek za války staral. Na hřbitově je dochován jeden náhrobek haličského uprchlíka, s určitostí jich zde však bylo pochováno několik. Chrudimští Židé patřili na konci 19. století a za první republiky mezi významné chrudimské měšťany. Patřila jim řada místních obchodů v centru v Široké ulici např. Adlerova rodina provozovala železářství, Agulárovi obchod s látkami a konfekcí, Breitenfeldovi obchod se střižním zbožím. Také několik chrudimských kořalen vlastnili Židé, rodina those times, but there still lived 142 Jews in the year 1918 when the fugitives began to leave for their homeland. Their accommodation, employment and living expenses during the war years were taken care of by the Union. Although only one tombstone of a Galician fugitive has been preserved at the cemetery, it can be claimed that several Galicians were buried there. In the late 19 th century and during the First Czechoslovak Republic ( ), the Chrudim Jewish community ranked among notable townspeople. They owned many downtown shops for instance, in Široká St. the Adlers ran an ironmonger s shop, the Agulárs had a textile and clothes shop, the Breitenfelds operated another textile shop. Several of Chrudim s taprooms were also in Jewish hands and the Witz Family ran a liquor production shop in Katherina Suburb. Another liquor shop was מגליציה ומבוקובינה. מספר הפליטים המדויק בעיר לא ידוע, אך בשנת 1918, כאשר פליטים רבים כבר חזרו לבתיהם במזרח, עדיין התגוררו בכרודים 142 פליטים יהודיים. האגודה היהודית של כרודים דאגה לאכסנתם, העסקתם וכלכלתם של הפליטים. בבית הקברות היהודי של כרודים נשתמר קבר אחד של פליט מגליציה אם כי ניתן להניח בבטחון שיותר פליטים כאלה נקברו בבית הקברות של העיר. בסוף המאה הי"ט ובזמן הרפובליקה הצ'כוסלובקית הראשונה היו יהודים רבים תושבים מכובדים בעיר. חנויות רבות במרכז העיר היו בבעלות יהודית. ברחוב שירוקה )Široká( למשל, שכנה חנות כלי הבית של משפחת אדלר, חנות הבגדים והקונפקציה של משפחת אגולר )Agulár( וחנות הבדים של משפחת ברייטנפלד. מספר מסבאות בעיר היו בבעלות יהודית. משפחת ויץ )Witz( ניהלה מזקקת ליקר מפורסמת ברובע קטרינה. קארל סמואל סטאס )Strass( פתח מסבאה כאשר הגיע לעיר בשנת משפחת סטאס היתה מן המשפחות החשובות בעיר, עורך הדין ד"ר אדוארד סטאס היה כנראה בן המשפחה הידוע ביותר, הוא היה חבר בעמותות ציבוריות רבות בכרודים ועמד בראש האגודה היהודית הדתית שפעלה למען הקמת בית כנסת בעיר. בית הקיץ של משפחת סטאס בהורני בראדלו וורשוב Vršov( )Horní Bradlo תוכנן על ידי האדריכל קארל קאצ'ירק והוא נחשב לאחת מפניני האדריכלות של תקופת בין מלחמות העולם. קארל צוואק )Zwack( )נולד ב בוינה, נפטר בניו יורק ב (, נכדו של קארל סטאס, זכה שלוש פעמים באליפות אירופה ואליפות אוסטריה בהחלקה אמנותית לזוגות וזכה במדליות רבות באליפויות העולם )יחד עם בת זוגתו המחליקה אידי פאפז(. בין החברות בבעלות יהודית בכרודים ניתן למנות את בית החרושת פ.ל.פופר Popper(.F(.L שהיה מפעל הנעליים הגדול ביותר בעיר. המפעל של משפחת פופר החליף את מפעל הנעליים של הסנדלר היהודי מוריס בק )Beck( ואשתו ברבורה. אמיל סאלוס Salus( )Emil היה סוחר חשוב בכרודים. הוא ניהל חנות למוצרי מזון מיובאים ומפעל לקליית קפה ובוטנים. הקפה של סאלוס היה ידוע בטיבו ונמכר גם בסניף שפתחה החברה בפראג. אמיל סאלוס היה גם פעיל בחיים הציבוריים בכרודים. הוא היה בין מייסדי בית הקברות היהודי בעיר ומזכירת המדינה כרודים. תכנית בית הקברות )1891(. Chrudim. Plánek na stavbu hřbitova v Chrudimi (1891). A cemetery construction layout (1891)

57 Witzova provozovala vyhlášenou likérku na Kateřinském předměstí. Obchod s kořalkou si po svém příchodu do Chrudimě v roce 1865 založil také Karel Samuel Strass. Mezi nejvýraznější osobnosti rodiny Strassovy patřil advokát JUDr. Edvard Strass, člen mnoha chrudimských spolků, který také vedl záležitosti Spolku izraelitů ku pěstování bohoslužby. Rodina si nechala podle návrhu architekta Karla Kačírka postavit rekreační vilu v Horním Bradle-Vršově, která patří mezi skvosty meziválečné architektury. Mezi významné potomky Karla Strasse patřil jeho vnuk Karl Zwack (1906 Vídeň 1984 New York), trojnásobný mistr Evropy a Rakouska v párovém krasobruslení a několikanásobný medailista z mistrovství světa (s partnerkou Idi Papez). Mezi židovské podniky patřila i největší chrudimská továrna na obuv F. L. Poppera, která se stala nástupcem podniku židovského obuvníka Mořice Becka a jeho ženy Barbory. Známým chrudimským obchodníkem byl i Emil Salus, který založil obchod koloniálním zbožím a pražírnu kávy a burských oříšků, Salusova káva se prodávala i v pobočce v Praze a patřila mezi vyhlášené. Emil Salus byl rovněž aktivním v chrudimském veřejném životě, patřil mezi zakladatele židovského hřbitova. Mezi jeho významné potomky patří bývalá americká ministryně zahraničí Madeleine K. Albright. Významnou, i když nedoceněnou osobností, byl MUDr. Artur Pachner, zubní lékař a technik, který provozoval svou praxi v domě na rohu Resslova náměstí (dnes drogerie) a napsal několik objevných prací ve svém oboru. Nacisté odvlekli z Chrudimi celkem 87 osob, z nichž 80 v lágrech zahynulo. Hřbitov byl vybudován na pozemku zaestablished by Karel Samuel Strass after he moved to Chrudim in The Strass Family enjoyed an outstanding reputation and perhaps the most prominent of their members was the attorney at law Edvard Strass, who participated in many Chrudim-based societies and associations and who was in charge of the administration of the Union for the Practicing of Israelite Worship. The Strass Family commissioned the architect Karel Kačírek to design a holiday mansion for them; it was bulit in Horní Bradlo-Vršov and to this day belongs to the gems of the interwar years. One of Karel Strass s renowned offspring was his grandson Karl Zwack (1906 Vienna 1984 New York), a three-time European and Austrian champion in pair skating and a holder of several world championship medals (his skating partner was Idi Papez). The list of then Jewish businesses operated in Chrudim continues with the largest local shoe making company owned by F. L. Popper which became a successor to the business previously run by the Jewish shoemaker Moritz Beck and his wife Barbora. Another well-known business figure was Emil Salus who established a grocer s shop and a coffee and peanut roasting plant. Salus coffee was also sold in his branch shop in Prague and was considered one of the supreme coffee brands. Emil Salus was also an active member of Chrudim s social life and belonged, among others, to the founders of the local Jewish cemetery. One of his prominent descendants is no one less than the former US State Secretary Madeleine K. Albright. MUDr. Artur Pachner, a dentist and a dental prosthetician, was another outstanding yet underestimated name. He ran his practice in the house at the corner of Ressl Square (today there is a drugstore) and wrote several pioneering research works in his field. The Nazis abducted a total of 87 Jews from Chrudim, 80 of whom died in concentration camps. The cemetery was founded on a lot that was purchased in April 1889 and situat- של ארה"ב מדליין אולברייט היא אחת מצאצאיו. ד"ר ארתור פאכנר Pachner(,)MUDr. Artur רופא שיניים וטכנאי, היה מחשובי העיר. הוא ניהל מרפאה בפינת כיכר רסלובו náměstí( )Resslovo )כיום פועלת במקום חנות תמרוקים( וכתב מספר מאמרים פורצי דרך בתחום רפואת השיניים. 87 מיהודי העיר גורשו למחנות ריכוז בתקופת השואה, 80 מהם נספו. בית הקברות היהודי בכרודים נוסד בשנת 1889 על מגרש שנרכש בקרבת בית הקברות הכללי של העיר החדשה במזרח העיר. מלאכת התכנון של בית העלמין הופקדה בידי המהנדס המקומי עמנואל יר'אבק Jeřábek(.)Emanuel אבן הפינה של בית הקברות הונחה בשנת 1889 ובינואר 1890 נערכה הלוויה הראשונה בבית הקברות שבנייתו עוד לא הסתיימה. היתה זו לוויתו של מ. ווהריזק Vohryzek(.M(, נשיא האגודה הדתית היהודית. בית הקברות, ששטחו 2,022 מ"ר מגודר בקיר לבנים שבו קבוע שער כניסה מונומנטלי. החלל הפנימי של השער שימש כחדר טהרה. מצידי השער נמצאים שני שערי כניסה קטנים עם שבכת ברזל. מעל שער הכניסה הראשי הותקנה הכתובת "המוות שער לחיים" Chrudim. Německý umělec Gunter Demnig pokládá první chrudimské kameny zmizelých (2017). The German artist Gunter Demnig is laying the first stumbling stones in Chrudim (2017). כרודים. האמן הגרמני גינטר דמניג קובע במדרכה את אבני הנגף )שטולפרשטיין( הראשונות בכרודים )2017(.

58 koupeném v dubnu 1889 v blízkosti novoměstského hřbitova na východním okraji města. Stavba byla zadána místnímu staviteli Emanuelu Jeřábkovi a již v říjnu téhož roku byl položen základní kámen. Hřbitov se otvíral ještě nedokončený po smrti starosty spolku M. Vohryzka, který byl na hřbitově jako první v lednu 1890 pochován. Hřbitov má rozlohu m 2, ohrazuje ho cihlová zeď, v níž je také umístěna monumentální vstupní brána s ohelem. Po jejích bocích jsou kované vstupní branky. Hlavní vstup do ohelu byl orámován nápisem v češtině Smrt brána života, který však byl s celou budovou zdevastován a dosud nebyl obnoven. Uvnitř se původně nacházela deska se jmény zakladatelů hřbitova. Nejstarší náhrobek pochází z roku 1890, nejmladší z roku Náhrobků se dochovalo zhruba 100. Na některé z nich byla po válce dotesána jména obětí nacismu. Podle dochovaného plánku můžeme sledovat rozmístění hrobů na hřbitově je zde sekce hrobek zakladatelů hřbitova, sekce dětských hrobů a hrobů pro cizince. Vzhledem ke stáří hřbitova zde již převládají moderní náhrobky, které se příliš neliší od křesťanských černá leštěná žula, kovové ohrazení hrobového místa. Je zde však i několik opukových náhrobků s typickými židovskými symboly (věnec, vinný kmen) či pomník ve tvaru římského sloupu. Na novodobých náhrobcích je nejčastějším symbolem Davidova hvězda. Na náhrobcích se vyskytují hebrejsko-německé, hebrejsko-české i pouze německé nebo české nápisy. Výlučně hebrejský je náhrobek haličského uprchlíka z 1. světové války, který má typický tvar opukové stély. Hřbitov se po válce přestal používat, protože v Chrudimi již žádní Židé nebyli, a postupně chátral. Ohradní zeď ed near a modern municipal cemetery in the eastern suburb. Its construction was commissioned with a local master-builder named Emanuel Jeřábek and its foundation stone was laid as early as October, The cemetery was open to the public while unfinished after the death of the Union s mayor, M. Vohryzek, who was the first person to be buried there in January The cemetery occupies m 2 and it is fenced by a brick wall fitted with a monumental entrance gate that used to serve as a morgue (ohel). Each side of the gate is completed with forged entrance gates. The main morgue (ohel) entrance was framed with this inscription in Czech: Death Gate to Life. Unfortunately, this ornament and the whole board on which it was displayed were devastated and have not been restored yet. The interior of the morgue (ohel) also used to show a board with the names of the cemetery founders. In the course of time this board disappeared. The oldest tombstone comes from 1890 and the most recent one from There are about 100 preserved tombstones. After WWII, the names of Nazi victims were additionally engraved on some of the tombstones. A well-preserved historical plan tells us about the original layout of graves consisting of three sections: cemetery founders graves, children s graves and foreigners graves. Considering the age of the cemetery, most of its tombstones are modern and do not differ from Christians graves substantially. They are often made of black polished granite, stand at the head of the grave, and are finished with metal fence. However, there are also several argillite tombstones with typical Jewish symbols (wreaths or vine tree) or a grave monument shaped like a Roman column. The most frequent symbol appearing on modern-age gravestones is the Star of David. The gravestones are marked with Hebrew-German, Hebrew-Czech, only German or only Czech inscriptions. The only gravestone with exclusively Hebrew engravings is found on the grave of a Galician fu- Chrudim. Kameny zmizelých položené v roce / Stumbling stones laid in כרודים. אבני הנגף )שטולפרשטיין( שהונחו בשנת בשפה הצ'כית. המבנה כולו מוזנח ולא משופץ. בתוך חדר הטהרה הותקן לוח זכרון עם שמות המייסדים. המצבה העתיקה ביותר היא משנת 1890 והצעירה ביותר משנת כ- 100 מצבות נשתמרו בבית הקברות, לאחר מלחמת העולם השנייה הוספו שמות בני משפחה שנספו בשואה על כמה מהמצבות. תכנית בית הקברות שנשתמרה מתעדת את חלוקת הקברים בבית הקברות: נמצאת כאן חלקת מייסדי בית הקברות, חלקה מיוחדת לקברי ילדים וחלקה לזרים. בית הקברות בכרודים הוא חדש יחסית ורוב המצבות הן מודרניות. בדומה לבתי קברות נוצריים נמצא כאן מצבות מאבן גרניט שחורה ושבכות מתכת מסביב לחלקות הקבר. על כמה מצבות מאבן גיר ניתן למצוא סמלים יהודיים טיפוסיים )זר פרחים, ענף גפן( ונמצאת כאן גם מצבה בצורת עמוד רומי. על המצבות החדשות יותר מסותת בדרך כלל מגן דוד. הכיתוב על המצבות הוא בשילוב של עברית וגרמנית, עברית וצ'כית, או גרמנית וצ'כית בלבד. מצבת קבר אנכית בודדת של פליט יהודי מגליציה שנפטר במקום במהלך מלחמת העולם הראשונה כתובה עברית בלבד. לאחר מלחמת העולם השנייה לא היה בית הקברות בשימוש ושלטה בו הזנחה. חומת בית הקברות ובית הטהרה ניזוקו. כמה מצבות נפלו על הארץ ומצבות אחרות נגנבו

59 Chrudim. Různé typy hřbitovních náhrobků. / Various types of cemetery tombstones. כרודים. סוגים שונים של מצבות קבורה. i ohel byly zdevastovány, náhrobky povaleny, řada hrobů se propadla a některé náhrobní kameny byly rozkradeny. Hřbitov je dnes v majetku pražské židovské obce a byl postupně rekonstruován, opraveny poškozené a spadlé náhrobky. Rovněž na zdevastovaném ohelu proběhly základní záchranné práce, byla vyměněna propadlá střecha a nahrazeny dřevěné dveře ve vchodu ze hřbitova. Interiér je však dosud poškozen. Přestože vnitřní omítka takřka podlehla zkáze, na stěně s dveřmi z hřbitovní strany jsou dochovány fragmenty hebrejského nápisu. Jedná se o citát z knihy Job 30, 23: Vím, že mě předáš smrti, přivedeš do domu, kde se setká všechno živé. V roce 2012 byla obnovena vnější omítka na stěnách ze hřbitova. Na hřbitově gitive from WWI which features the typical shape of an argillite stela. The cemetery stopped to be used for burial purposes after the end of WWII as there were no Jews left in Chrudim. As a result, it became severely dilapidated. The fence wall and the morgue (ohel) were devastated; the gravestones were taken down, many graves collapsed, and some gravestones ended in the hands of thieves. Today, the cemetery is the property of the Jewish Community of Prague. It was gradually restored and all damaged, tilting or broken down tombstones were repaired. The morgue (ohel), which was also badly damaged, underwent basic preservation procedures: its collapsed roof was replaced and the wooden door that was set in the entrance coming from the cemetery was replaced. The interior, however, remains damaged. Even though the interior plaster בית הקברות נמצא היום בבעלות הקהילה היהודית בפראג. בית הקברות שופץ בהדרגה. המצבות הפגועות תוקנו והוצבו מחדש במקומן, עבודות שיקום נעשו גם בשער הכניסה ובחדר הטהרה. גג המבנה ההרוס נבנה מחדש והותקנו דלתות עץ חדשות הפונות לבית הקברות. פנים חדר הטהרה עוד לא שופץ למרות ששכבת הטיח הפנימית נעלמה כמעט לחלוטין. בקיר שבו הדלתות הפונות לבית הקברות ניתן להבחין בחלקי כתובת עברית, זהו פסוק כ"ג מפרק ל' בספר איוב " כ י י ד ע ת י מ ו ת ת ש יב נ י וב ית מ וע ד ל כ ל ח י". בשנת 2012 תוקנה חזית המבנה בחלקה הפונה לבית הקברות. בכמה הזדמנויות שונות ערכו מתנדבים עבודות גיזום ודילול של צמחיית הפרא ושחזור השבילים בבית הקברות. בדצמבר 2012, בטקס לציון 70 שנה לטרנספורטים של היהודים מכרודים, נחנכה אנדרטה לקרבנות השואה תושבי המקום. על שלוש מצבות אנכיות מסותתים שמותיהם של 86 תושבי העיר שגורשו למחנות ההשמדה )השם האחרון יצורף לאנדרטה

60 proběhlo i několik dobrovolných brigád na kultivaci přerostlé vegetace a obnově základní cesty po obvodu hřbitova. Při příležitosti 70. výročí transportu chrudimských Židů do Terezína byl v prosinci roku 2012 na hřbitově odhalen památník místním obětem holocaustu. Na třech stélách jsou vytesána jména všech 86 odvlečených (87. jméno bude v brzké době doplněno) s daty narození. Mimoto je zde hebrejský a český překlad verše 91 žalmu: Kdo v tajemství Nejvyššího sedá, stráví noc ve stínu Všemocného. Prav Hospodinu, tys azyl můj a tvrz, můj Bůh, na kterého se spoléhám!, Davidova hvězda a seznam koncentračních táborů, kde chrudimské oběti zahynuly. Od září 2017 připomínají v Chrudimi zavražděné Židy také tzv. stolpersteiny kameny zmizelých. Prvních 11 kamenů bylo umístěno na tři místa k domům, kde zahynulí žili v Široké ulici před dům Adlerových, na chodníčku pod Myší dírou do míst, kde stával dům Seidlitzových, a na Resslově náměstí před dům Pachnerových. V příštích letech chce město Chrudim pokračovat s pokládáním těchto kamenů na dalších místech. has been almost completely ruined, its wall with the door on the cemetery side still retains fragments of Hebrew inscriptions. It is a quotation from the book of Job 30, 23: I know you will bring me down to death, to the place appointed for all the living. In 2012, the plaster on the outer cemetery walls was restored. Volunteers helped to cultivate overgrown weeds and renewed the main road running along the cemetery. On the occasion of the 70 th anniversary of the transport of Chrudim s Jews to Terezín, a Holocaust monument was unveiled at the cemetery in December, Three steles are engraved with the names and dates of birth of all 86 abducted Jews (The 87 th name will be added soon.) as well as with the Hebrew and Czech versions of psalm 91: Whoever dwells in the shelter of the Most High will rest in the shadow of the Almighty. I will say of the Lord, He is my refuge and my fortress, my God, in whom I trust, the Star of David and a list of the concentration camps in which Chrudim s Jews perished. Since September 2017, so-called stolperstein blocks, or stumbling stones have been a constant reminder of Chrudim s Holocaust victims. The first 11 stumbling stones were placed in three sites near the houses where they used to live in Široká Street in front of the Adlers house, on the sidewalk under the Mouse Hole (Myší díra) which leads to the area where the Seidlitz s house used to stand, and in Ressl Square in front of the Pachners house. The City of Chrudim plans to lay more stumbling stones in the future. בקרוב( עם תאריכי הלידה שלהם. כמו כן מסותתים על האנדרטה פסוקים מספר תהילים " י ש ב ב ס ת ר ע ל י ון ב צ ל ש ד י י ת ל ונ ן. א מ ר ל ה' מ ח ס י ומ צ וד ת י א לה י א ב ט ח ב ו" )תהילים, צ"א, א-ב( בעברית ובתרגום לצ'כית, מגן דוד ורשימה של מחנות הריכוז וההשמדה שבהם נספו יהודי כרודים. מספטמבר 2017 מונצחים יהודי כרודים שנספו בשואה גם באמצאות שט ול פרשטיינ ה )"אבני נגף"(. אחת עשרה אבני הנגף הראשונות הותקנו על המדרכות בקרבת בתים שבהם התגוררו יהודים שנרצחו בשואה ברחוב שירוקה )Široká( מול בית משפחת אדלר לשעבר, במדרכה מתחת למעבר המכונה "חור העכבר" שמוביל למקום שבו עמד בעבר בית משפחת סיידליץ ובכיכר רסלובו náměstí( )Resslovo מול הבית שבו התגוררה בעבר משפחת פאכנר. עיריית כרודים תמשיך להניח אבני זכרון במקומות נוספים בעיר בשנים הקרובות. Chrudim. Památník obětem holocaustu na hřbitově odhalený roku / The Holocaust Monument unveiled in the cemetery in כרודים. האנדרטה לקרבנות השואה שנחנכה בבית הקברות בשנת

61 PŘESTAVLKY פר'סטאבלקי První zmínka o obci Přestavlky pochází z roku 1318, kdy je jako majitel uváděn Ctibor de Drziestawlk. Vlastníci vsi, resp. celého panství, se v průběhu dějin často měnili. V první polovině 15. století vlastnil panství Aleš z Bětovan, po něm vladykové z Přestavlk. V roce 1454 daroval Přestavlky král Ladislav řečený Pohrobek pánům Janovi z Kozojed a Jiřímu z Pouchobrad. Od 16. století se vlastníků vystřídala celá řada. V roce 1747 Přestavlky zakoupila Kateřina Auerspergová, rozená Schönfeldová, a statek byl začleněn do nasavrckého panství. V letech se stal majitelem nasavrckého panství František X. Auersperg, který Přestavlky prodal v roce 1860 Josefu Kellerovi. Posledním majitelem velkostatku byl Karel Regensdorfer, který odsud odešel na konci 2. světové války. Židovské osídlení je v Přestavlkách doloženo od 18. století, prokazatelně již před rokem 1724, kdy proběhlo celozemské sčítání Židů a v Přestavlkách žilo 43 židovských obyvatel. Počet obyvatel rostl zejména po vydání Tolerančního patentu Josefem II. v roce V této době patřily Přestavlky k chrasteckému panství, jehož držitelem byl královéhradecký biskup Jan Leopold Hay. Ten byl proslulý svou osvíceností, s níž nabádal své poddané na panstvích ke vzájemné toleranci nejen katolíky s protestanty, ale také s izraelity Abrahamity, jak je ve svých pastýřských listech nazýval. Mimo Pře- The first mention of the town dates back to the year 1318 when Ctibor de Drziestawlk was reported to be its manorial lord. The owners of the town, or rather of the whole estate, changed during the course of time rather frequently. In the first half of the 15 th century, the estate was owned by Aleš of Bětovany who was succeeded by the squires of Přestavlky. In the year 1454, King Ladislav (nicknamed Posthumous Child) donated Přestavlky to the lords Jan of Kozojedy and Jiří of Pouchobrady. From the early 16 th century onward, the estate had several owners. In 1747 Přestavlky was purchased by Kathrin Auersperg, nee Schönfeld, and the local homestead became a part of the Nasavrky Estate. In the Nasavrky Estate was acquired by Francis X. Auersperg who sold the town of Přestavlky in 1860 to Josef Keller. The last owner of the homestead was Karel Regensdorfer who left it at the end of World War II. The Jewish settlement of Přestavlky was documented in the 18 th century, the first really demonstrable evidence going back to the time before 1724 when a nationwide Jewish census was taken and when 43 Jewish inhabitants were recorded. The population grew especially after the issuance of the Tolerance Patent by Emperor Joseph II in At that time Přestavlky was a part of the Chrast Estate which was held by the Bishop of Hradec Králové Jan Leopold Hay. The Bishop was known for his enlightened attitude with which he advised his subjects at his estate to cultivate mutual respect tolerance not only between Catholics and Protestants, but also with Israelites, or Abrahamites, as he called them in his pastoral letters. In addition to Přestavlky, האיזכור המוקדם ביותר של הכפר פר'סטאבלקי )Přestavlky( הוא משנת אז היה הכפר כולו בבעלותו של צטיבור דה דרזייסטאוולק Dryiestawlk(.)Ctibor de הכפר והאחוזה כולה החליפו בעלים פעמים רבות. במחצית הראשונה של המאה הט"ו היה אדון האחוזה אלש מבטובאני Bětovan( )Aleš z ואחר כך היתה שייכת לשושלת אדוני פר'סטאבלקי. בשנת 1454 העניק המלך לאדיסלאב )Ladislav( את הכפר לאצילים יאן מקוזוידי וגיאורג מפואוכובראד Kozojed,( Jan z.)jiří z Pouchobrad מן המאה הט"ז החליפה האחוזה בעלים רבים. קטרינה אאורספרג Kateřina( )Schönfeld( ששם נעוריה היה שנפלד )Auersperg קנתה את הכפר פר'סטאבלקי בשנת 1747 והוא סופח לאחוזת נאסבארקי.)Nasavrky( בשנים הפך פרנטישק ק. אאוספרג Auersperg( )František.X אדונה של אחוזת נאסבארקי כולה, בשנת 1860 מכר אאוספרג את הכפר פר'סטאבלקי ליוסף קלר Keller(.)Josef הבעלים האחרון של הכפר היה קארל רגנסדורפר Regensdorfer( )Karl שעזב את המקום רק לאחר מלחמת העולם השנייה. ההתישבות היהודית בפר'סטאבלקי מתועדת מן המאה הי"ח, עוד לפני רישום היהודים הכללי שנערך במסגרת מרשם התושבים של שנת בכפר נרשמו אז 43 תושבים יהודים. מספר היהודים בכפר גדל לאחר פרסום כתב הסובלנות של הקיסר יוסף השני בשנת באותה תקופה היה הכפר שייך לאחוזת כראסט )Chrast( שאדונה היה יאן ליאופולד האי Hay(,)Jan Leopold הבישופ של קניגסגראץ. הבישופ האי היה ידוע בדיעותיו הנאורות והוא ניסה לשכנע גם את הנתינים באחוזותיו, קתולים, פרוטסטנטים ו"בני דת אברהם", לנהוג בסובלנות זה אל זה. גם הכפרים הרואובוביצה )Hroubovice( וזאייזדץ )Zájezdec( היו שייכים לאחוזת כארסט

62 Přestavlky. Cesta ke hřbitovu. A road leading to the cemetery. Meisla. Přestavlky. Náhrobek Moritze פר סטאבלקי. הדרך לבית הקברות. The tombstone of Moritz Meisl. פר סטאבלקי. מצבת הקבר של מוריץ מייזל. stavlk patřily k jeho panství i Hroubovice a Zájezdec. V těchto vsích a jejich okolí podporoval usazování židovských rodin. Podle soupisu židovských rodin v roce 1793 již bylo v Přestavlkách usazených 22 rodin čítajících 140 osob. V roce 1825 to bylo 19 rodin se 154 osobami. Z roku 1777 se dochovaly plánky na stavbu synagogy, která byla do konce 18. století skutečně realizována. V okolí synagogy se postupně soustředila zástavba 11 židovských domů, které vytvořily malou čtvrť v severovýchodní části obce, dalších šest jich stálo odděleně v jiných ulicích. V polovině 19. století tvořili Židé asi třetinu obyvatel obce. Z Přestavlk došlo stejně jako z jiných malých obcí po uvolnění poměrů v druhé polovině 19. století k migraci do větších center v okolí. Židovská náboženská obec zde byla zrušena v roce 1892 podle zákona z roku Ještě před zrušením vznikl plán na spojení se stejně malou nedalekou obcí v Zájezdci, z něhož měla vzejít Přestavlk-Zájezdetzer Kultusgemeinde, spojení se však nikdy nezreahis estate also comprised the towns of Hroubovice and Zájezdec in which the Bishop promoted the settlement of Jewish families. The register of Jewish families living in Přestavlky made in 1793 recorded 22 families, or rather 140 people. In 1825, there were 19 families, or rather 154 people. The initial plans for the construction of a synagogue are dated Indeed, its building had been finished by the end of the 18 th century. Gradually, the area surrounding the synagogue was built up with 11 Jewish houses that created a small town quarter on the southeast side of the town. A further 6 houses were erected in other streets. In the mid-19 th century, the Jews represented about one third of the town s population. Following the relaxation of social and political conditions in the second half of the 19 th century, many Jews of Přestavlky began to migrate to bigger towns and cities. The local Jewish community was cancelled in 1892 pursuant to a law passed in Before the community was dissolved, there was a plan to join the small, same-size Jewish community in Zájezdec and create a Přestavlk-Zájezdetzer Kultusgemeinde union. However, this idea did not materialize. Instead, Přestavlky just like והבישופ תמך בהתיישבות יהודים במקומות אלה. לפי רישום היהודים של שנת 1793 גרו בפר'סטאבלקי 140 יהודים ב- 22 משפחות. בשנת 1895 התגוררו בכפר 154 יהודים ב- 19 משפחות. תכניות הבניה של בית הכנסת משנת 1777 נשתמרו אך בית הכנסת נבנה רק לפני סוף המאה הי"ח. הישוב היהודי התרכז בקרבת בית הכנסת. 11 בתים יצרו שכונה יהודית קטנה בחלק הצפון מזרחי של הכפר. עוד שישה בתים יהודים נוספים עמדו ברחובות אחרים. במחצית המאה הי"ט מהווים היהודים שליש מתושבי הכפר. לאחר הרפורמות של אמצע המאה הי"ט עוזבים יהודים רבים את הכפרים ועוברים לערים הגדולות באיזור. הקהילה היהודית בפר'סטאבלקי נסגרה בשנת 1892 על פי חוק משנת עוד לפני סגירת הקהילה היהודית נולדה תכנית לאחד את הקהילה עם הקהילה היהודית בכפר זאייזדץ הסמוך Přestavlk-( Kultusgemeinde.)Zájezdetzer התכנית מעולם לא יצאה לפועל והיהודים שנשארו בפר'סטאבלקי )כמו גם יהודי זאייזדץ הסמוכה( צורפו לקהילת הר'מאנוב מסטץ )הרמנשטאדט(. בתחילת המאה העשרים חיו בפר'סטאבלקי רק 17 יהודים )על פי מרשם התושבים של שנת 1910( וניתן להניח כי מספרם היה דומה גם לפני מלחמת העולם השנייה. ברשימת קרבנות השואה מופיעים ארבעה אנשים שמקום מגוריהם האחרון היה בכפר פר'סטאבלקי

63 lizovalo. Po zrušení židovské obce tedy byly Přestavlky připojeny (stejně jako Zájezdec) k Židovské náboženské obci v Heřmanově Městci. Na počátku 20. století žilo v Přestavlkách již jen 17 Židů (sčítání lidu 1910), podobný počet lze předpokládat také před druhou světovou válkou. Na seznamech obětí holocaustu figurují čtyři osoby, jejichž posledním trvalým bydlištěm byly Přestavlky. Ze známých rodáků obce je třeba jmenovat významného činitele česko- -židovského hnutí, spisovatele a lékaře Viktora Vohryzka ( ) viz heslo Pardubice. Synagoga, postavená na konci 18. století, byla v roce 1852 přestavěna. Svému účelu sloužila do počátku 20. století. Kolem roku 1920 byla přestavěna na rodinný dům, který dodnes stojí (čp. 91), existenci synagogy dokládá severní stěna budovy. Někdy kolem poloviny 19. století zde byla založena i škola, o jejíž stavbě však nevíme nic bližšího. V obci byla i rituální lázeň mikve, která byla vybudována v kamenném domku jihozápadně od zámečku v roce 1858 (na místě starší dřevěné, která již byla vybavena měděným kotlem k ohřevu vody). Domek (dnes čp. 82) i plány na jeho stavbu se dochovaly, stejně jako studánka v jeho sousedství, ze které se samospádem lázeň napouštěla. Židovská obec zbudovala roku 1844 vlastní hřbitov na pozemku vzdáleném 0,5 km severně od obce, který pro ten účel zakoupila od majitele přestavlckého velkostatku knížete Fr. X. Auersperga. Na pozemku m 2 se nachází cca 50 náhrobků, bohužel pouze šest jich je vztyčených, ostatní leží na hrobových místech nebo jsou shromážděny u hřbitovní zdi. Podle matričních knih zde bylo mezi lety pohřbeno 144 osob. Kolik Zájezdec joined the Jewish community of Heřmanův Městec. At the beginning of the 20 th century, Přestavlky had only 17 people of Jewish religion (according to the 1910 census); whereas a similar number can be estimated to have been valid prior to WWII. The lists of Holocaust victims report 5 people whose last known address was in Přestavlky. A renowned native of this town was Viktor Vohryzek, a leading representative of the Czech-Jewish movement, writer and physician ( ) (See the chapter Pardubice.). The local synagogue, built at the late 18 th century, was reconstructed in Around the year 1920 it was reconstructed into a family house that has survived until now (building No. 91). The existence of the synagogue is evidenced with the north-exposed wall of the building. In the mid-19 th century a school was established. However, no detailed information is available about its construction or architectural value. The town had its own ritual bath the mikveh that was arranged in a stone house located southwest of a local chateau in (This mikveh replaced a former wooden one that, however, used to be equipped with a copper boiler for water heating.) The stone house (today its No. is 82) as well as its construction plans have been retained. So has been a small nearby spring that used to supply water to the bath by gravity feed. In the year 1844, the Jewish community started its own cemetery on a lot situated 0.5 km north of the town. The community purchased this piece of land from the owner of Přestavlky s farmstead, Prince Fr. X. Auersperg. The cemetery area of m 2 comprises about 50 tombstones of which as few as 6 still remain upright, the others lay toppled or are piled at the cemetery wall. According to the register of births and deaths, 144 people were buried here between 1844 and However, the information about the number of funerals held in the first half of the 20 th century is not available. The local cemetery became the place of the final rest הרופא והסופר ויקטור ווהריזק Vohryzek( )Viktor ) (, פעיל בתנועה היהודית הצ'כית, היה מבני הכפר הידועים )ראה בערך פרדוביצה(. בית הכנסת שנבנה בסוף המאה הי"ח שופץ והורחב בשנת 1852 ושימש כבית כנסת עד שנת 1920 בערך. משנה זו משמש הבניין כבית מגורים והוא עומד על תילו עד היום )מספר חלקה 91(. הקיר הצפוני של המבנה מעיד על יעודו המקורי. במחצית המאה הי"ט הוקם בכפר בית ספר יהודי אך אין פרטים מדויקים על המבנה ששימש אותו. מקוה הטהרה של פר'סטאבלקי היה בבית עץ קטן קטן דרומית מערבית לארמון, ברשומות מתועדת קדרת נחושת ששימשה לחימום המים במקוה. בשנת 1858 נבנה במקום בית העץ מבנה אבן העומד על תילו עד היום )מספר חלקה 82(. תכניות הבנין של בית האבן נשתמרו, כמו גם באר מים שכנה שממנה זרמו המים ישירות לבריכת מקוה הטהרה. בשנת 1844 נוסד בית קברות יהודי כחצי קילומטר צפונית לכפר. הקהילה קנתה את השטח מאדון אחוזת פר'סטאבלקי, הרוזן פרנטישק ק. אאוספרג. בבית הקברות, ששטחו 1,518 מ"ר נמצאות כ- 50 מצבות. כיום ניצבות במקומן רק שש מצבות והשאר מוטלות במקומן על הקרקע או מרוכזות בקרבת חומת בית הקברות. ע"פ ספרי הרשומות נקברו בבבית הקברות 144 אנשים בין השנים אין נתון לגבי מספר הנקברים במחצית הראשונה של המאה העשרים. בבית הקברות לא נקברו רק יהודי פר'סטאבלקי, אלא גם יהודים מישובים בסביבה. המצבה העתיקה ביותר בבית הקברות היא ככל הנראה מצבת הקבר של אהרן אגולר )Agular( משנת המצבה הצעירה ביותר היא מקברו של פרידריך הרמן משנת מצבות חדשות יותר נפלו בד"כ קרבן לגניבה. על המצבות בבית הקברות ניתן להבחין בכיתוב בעברית וגרמנית, בעברית וצ'כית, בעברית בלבד ובגרמנית בלבד. על המצבות ניתן להבחין בעיטורים רבים, מוטיבים צמחיים, עיטורים המתקשרים לשם הנפטר )אריה(, כוכב מתומן, עץ דקל או חופה. בחלקן העליון של כמה מהמצבות מסותתים עיטורים בסגנון ניאו גותי. המצבות העתיקות ביותר הן מצבות בסגנון הניאו בארוק והן דומות באופיין למצבות הקבורה מגולצ'וב יניקוב )מצבות אלו עשויות בד"כ שיש בהיר, קווי המתאר שלהם עדינים וענפים, הכיתוב על

64 Přestavlky. Hřbitov s povalenými náhrobky. Toppled tombstones at the cemetery. pohřbů se uskutečnilo v první polovině 20. století, nelze již dohledat. Na hřbitově byli pohřbíváni nejen Židé z Přestavlk, ale také ze širokého okolí. Nejstarší z prozatím identifikovaných náhrobků je stéla Arona Agulara z roku 1848, nejmladší je pomník Friedricha Herrmanna z roku Novodobé náhrobky padly často za oběť zlodějům. Na náhrobcích jsou německé, hebrejské, hebrejsko-německé a hebrejsko-české nápisy. Z ozdobných prvků se zde vyskytují rostlinné motivy, symboly související se jmény zesnulých (lev), osmicípá hvězda, palma, baldachýn. Některé náhrobky mají v horní části ozdobné novogotické motivy. Nejstarší náhrobky jsou novobarokní, typologicky shodné s náhrobky z Golčova Jeníkova tedy jsou provedeny zčásti z bílého mramoru s jemně členěnou konturou, zdobeny mělkými rýhami a jejich nápisy jsou provedeny kultivovaným kvadrátním písmem. Hřbitov je obehnán kamenno- -cihlovou zdí, místy již silně poškozenou, vegetace je udržována v té míře, aby hřbitov nezarostl náletovými dřevinami. Na hřbitově se nedochovala budova ohelu, který zde však stával, jeho umístění lze vytušit podle mírně vyvýšeného terénu. for the Jews from Přestavlky as well as from surrounding towns. The oldest of the previously unidentified tombstones is the stele of Aron Agular from 1848; the most recent one belongs to Friedrich Herrmann and was erected in Modern tombstones often fell prey to thieves. The tombstones bear German, Hebrew, Hebrew-German and Hebrew-Czech inscriptions. The number of tombstones with Hebrew only is minimum. The decorative motifs that can be observed here include: floral ornaments, symbols related to the names of the deceased (lion), eight-pointed star, palm, or baldachin. Some tombstones have their upper parts decorated with Gothic or New Gothic ornaments. The oldest tombstones are completed in the Baroque style and are typologically identical with those in Golčův Jeníkov (they are made partly of white marble with a finely articulated outline, decorated with shallow grooves, and their inscriptions are written in a cultivated quadrate type). The cemetery is fenced with a wall of stone and brick that is badly damaged in certain parts. The spread of green growth is maintained to prevent the cemetery from overgrowing with self-sowing wooden species. The former morgue (ohel) building, whose location can be guessed according to the slightly elevated surface, has not been retained. המצבות עדין ולא עמוק, צורת האותיות מעודנת(. בית הקברות תחום בקיר אבן ולבנים. הקיר פגום מאוד בכמה מקומות.הצמחיה בבית הקברות מטופלת כך, ששטח בית הקברות לא יתכסה בשיחי פרא. מבנה בית הטהרה המקורי לא נשמר, ניתן לשער את מיקום בית הטהרה על פי תלולית העפר המוגבהת במקום. פר'סטאבלקי מצבות מוטלות על צידן בבית הקברות

65 ZÁJEZDEC זאייזדץ Zájezdec. Celkový pohled na zbylé náhrobky. / An overall view of the remaining tombstones. זאייזדץ. מבט כללי על המצבות שנשתמרו בבית הקברות.

66 Nejstarší zmínka o obci Zájezdec pochází z roku 1318 tehdy místní osada patřila rodu Talacků. Majitelů se zde vystřídalo více, v roce 1749 koupil ves od rytíře Haugvice hradecký biskup Jan Josef Vratislav z Mitrovic. Od té doby byla ves Zájezdec v držení královéhradeckých biskupů, kteří měli na zámku v nedaleké Chrasti své letní sídlo. Židovské osídlení je zde doloženo od 18. století, prokazatelně před celozemským sčítáním v roce 1724, při němž se uvádí 89 Židů. Židé tehdy tvořili asi třetinu obyvatel obce. V 18. století jejich počet nejprve klesal, při sčítání v roce 1783 zde žilo 58 obyvatel židovského náboženství. O 10 let později již ale zase vzrostl, sčítání eviduje 23 rodin a v nich 92 osob. Růst pokračoval ještě v první polovině 19. století, ve sčítání v roce 1837 je v Zájezdci zapsáno 31 židovských rodin ve 20 domech. V poslední třetině 19. století se jejich počet v obci snižuje. V důsledku uvolnění politických poměrů se stěhují do měst v okolí. V roce 1910 žilo v obci pouze 16 osob židovského vyznání. V době před druhou světovou válkou zde žily již jen dvě rodiny Kobiasovi a Ornsteinovi. Všech pět jejich členů bylo nuceno nastoupit do transportu do Terezína. Zde zemřel Hynek Kobias, ostatní byli odvlečeni dál do Osvětimi, kde všichni zahynuli. Židovské domy v obci nikdy netvořily kompaktní celek, byly rozptýlené mezi ostatními křesťanskými domy. Židovská obec zde vznikla někdy v první polovině 18. století a v roce 1845 zbudovala synagogu v empírovém slohu podle návrhu stavitele Tomáška z Chrudimi. Stála na místě starší modlitebny, jejíž dobu vzniku neznáme. Synagoga byla v roce 1925 prodána chrasteckému staviteli Josefu The oldest mention of this community goes back to 1318 when the local settlement was in the ownership of the House of Talacko who were to be followed by several owners. For instance, in 1749, the community was bought from knight Haugvic by the bishop of Hradec Králové, Jan Josef Vratislav of Mitrovice. From then onwards, Zájezdec was in the possession of the bishops of Hradec Králové who used a castle in the nearby village of Chrast as their summer house. The local Jewish settlement was first documented in the 18 th century and its size was demonstrably evidenced prior to a nationwide census in 1724 which reported 89 people of Jews; approximately a third of the town s population. In the 18 th century their number decreased and dropped to 58 as recorded in a census held in However, another census taken 10 years later reported 23 Jewish families with a total of 92 family members. The community continued to grow even during the first half of the 19 th century and the census carried out in 1837 kept records about 31 Jewish families living in a total of 20 houses. It was during the last third of the 19 th century that the Jewish population was once again on a decline, which was due to the relaxed political situation and subsequent migration to nearby towns and cities. In the year 1910, the town s books recorded only 16 people of Jewish confession. Before World War II there were only two Jewish families: the Kobiases and the Ornsteins. All of their five members were forced into a transport train to Terezín where Hynek Kobias died while the other four were deported to Auschwitz where they deceased. The Jewish houses in this town never formed a compact whole and remained scattered among other Christian houses. The Jewish community was established in the first half of the 18 th century and in 1845, it built a synagogue in the Empire style according to plans by master-builder Tomášek of Chrudim. The synagogue stood in the place of a former prayer room whose time of construction is unknown. In 1925 האזכור המוקדם ביותר של הכפר זאייזדץ )Zájezdec( הוא משנת אז היה הכפר שייך לשושלת טאלאצקי. הכפר החליף בעלים מספר פעמים. בשנת 1749 קנה הבישופ יאן יוסף וראטיסלאב ממיטרוביצה Vratislav( Jan Josef z( Mitrovic את הכפר מידי האציל האוגוויץ )Haugvic( ומאז נמצא הכפר זאייזדץ בבעלות הבישופים של קוניגראץ. מעון הקיץ של הבישופים מקוניגראץ היה בטירת כראסט הסמוכה לכפר. ההתיישבות היהודית בזאייזדץ מתועדת מן המאה הי"ח, עוד לפני מרשם התושבים הכללי של שנת במרשם התושבים מצוינים 89 תושבים יהודים בכפר, כלומר, בערך שליש מאוכלוסית הכפר. במאה הי"ח ירד מספר היהודים במקום ובמרשם התושבים של שנת 1783 תועדו בזאייזדץ רק 58 תושבים יהודים. עשור מאוחר יותר מספר היהודים גדל ובשנת 1793 תועדו בכפר 92 תושבים יהודים שחיו ב- 23 משפחות. הגידול באוכלוסית היהודים המשיך עם תחילת המאה הי"ט ובשנת 1837 נרשמו בישוב 31 משפחות יהודיות ב- 20 בתים. מספר היהודים בכפר מתחיל לרדת רק בשליש האחרון של המאה הי"ט. הרפורמות הפוליטיות גורמות ליהודים רבים לעבור לערים הגדולות ובשנת 1910 גרו בעיר רק 16 יהודים. לפני מלחמת העולם השנייה התגוררו בכפר רק חמישה יהודים בשתי משפחות יהודיות, משפחת קוביאס ומשפחת אורנשטיין. כל היהודים מהכפר נשלחו לגיטו טרזין, שם נפטר הינק קוביאס. הנותרים שולחו בטרנספורטים לאושוויץ ונספו שם. בתי היהודים בכפר מעולם לא יצרו מתחם בודד, הם היו מפוזרים בין בתי הנוצרים בכפר כולו. קהילה יהודית רשמית נוסדה בזאייזדץ במחצית הראשונה של המאה הי"ח. בשנת 1845 נבנה בכפר בית כנסת בסגנון ניאו קלאסי בתכנונו של האדריכל טומאשק )Tomášek( מכרודים. בית הכנסת נבנה במקום שבו עמד בית כנסת עתיק יותר, שתאריך היווסדו אינו ידוע לנו. בשנת 1925 נמכר מבנה בית הכנסת עם תוכנו לקבלן יוזף שארה מכראסט, מאוחר יותר המבנה נהרס. בהסכם המכירה לקבלן צוינה תכולת בית הכנסת. רשימת התכולה כללה, בין השאר, שני ספרי תורה, שתי פרוכות לארון הקודש, שתי מפות שולחן רקומות, שני מעילים לתורה, שני כתרים לתורה, ארבעה רימונים, שתי ידיים לתורה, מנורה אחת בעלת שבעה קנים ומנורה לנר תמיד. הקהילה 64 65

67 Šárovi i s vnitřním vybavením a následně zbořena. Díky tomuto prodeji se dochoval soupis jejího vybavení, který mimo jiné zahrnuje: dvě Tóry, dvě záclony pro skříň Tóry, dvě deky na stůl, dva pláště na Tóry, dvě velké okrasy, které se navrch Tóry věšely, čtyři nástavky na Tóry, dva ukazovače, jeden sedmiramenný svícen a jednu lampu pro věčné světlo. Židovská náboženská obec v Zájezdci byla zrušena v roce 1890 a přešla pod Židovskou náboženskou obec v Heřmanově Městci. V obci byla i židovská škola, ve které se vyučovalo v letech , tedy v době největšího rozkvětu místní židovské obce. Na severním okraji obce mezi silnicí do Přestavlk a rybníkem se dodnes nachází hřbitov o rozloze m 2. Přesná doba jeho vzniku není známa, pravděpodobně to bylo kolem poloviny 18. století, kdy se zde rozšířilo židovské osídlení. Původní hřbitov měl rozlohu menší, zhruba poloviční, tvořila jej severní část nynějšího hřbitova. Byl ohrazen kamennou zdí s ohelem, který stál v jeho jihozápadní části. V roce 1882 schválil okresní hejtman jeho rozšíření do dnešní podoby, byl vybudován nový ohel z opracovaných kamenů v jihovýchodní části hřbitova a nová část obehnána cihlovou zdí. Stará zeď a ohel byly zřejmě zbořeny, nezbyly po nich žádné pozůstatky. Po zániku židovské náboženské obce v roce 1890 se hřbitov přestával užívat a začal pomalu chátrat. Škody na něm napáchala také velká vichřice v roce 1906, která pobořila část obvodové zdi a pokácela a zničila mnoho náhrobků. Posledním správcem byl pan Rudolf Ornstein, provozovatel faktorství ručního vyšívání v Zájezdci. V roce 1921 byla naplánována velká oprava hřbitova i synagogy, the synagogue and its complete furnishing were sold to Josef Šára, a master builder from Chrast; soon afterward, it was demolished. The documents related to its sale provide us with valuable information about the furnishing which included, among others: two Torah scrolls, two curtains for a Torah arks, two synagogue table covers, two Torah meils (velvet mantles), two large decorations which used to be hung on top of the Torah scroll, four Torah finials, two pointers, one seven-arm candle holder and one eternal light lamp. The Jewish religious community of Zájezdec was cancelled in 1890 and its administration came under the Jewish religious community in Heřmanův Městec. The town also had a Jewish school that provided education to children between the years , i.e. at the golden time of the local Jewish community. At the northern edge of the town, between the road leading to Přestavlky and a pond, there is still a cemetery with an area of m 2. The exact time of its establishment is unknown. It is estimated to have originated in the middle of the 18 th century when the Jewish settlement became widespread. The original cemetery was about half this area and comprised only the northern part of today s cemetery. It was fenced with a brick wall containing a morgue (ohel) on its south-west side. In 1882, the regional governor approved the extension of the graveyard to its present-day size. A new morgue (ohel) of processed stone was built in the south-east part of the cemetery and the newly built-up area was enclosed with a brick wall. The old wall and the morgue (ohel) were most likely pulled down as there have not been retained any ruins. Following the dissolution of the Jewish religious community in 1890, the cemetery was no longer used and slowly fell into decay. Its dilapidation was contributed to by a huge storm in 1906 which demolished a part of the external wall and toppled and destroyed many tombstones. Its last janitor Zájezdec. Synagoga z roku 1845 (počátek 20. století). / The synagogue from 1845 (the early 20 th century). זאייזדץ. בית הכנסת משנת 1845 )צילום מתחילת המאה העשרים(. היהודית בזאייזדץ נסגרה בשנת 1890 וסופחה לקהילה היהודית בעיר הר'מאנוב מסטץ. בכפר היה בית ספר יהודי שפעל בתקופת השיא של הקהילה היהודית בין השנים בית הקברות היהודי של זאייזדץ ששטחו 2,223 מ"ר, נמצא בקצה הצפוני של הכפר, בין הכביש לפר'סטאבלקי והאגם. תאריך יסודו המדויק אינו ידוע. סביר להניח כי בית הקברות נוסד במחצית המאה הי"ח, כשהאוכלוסיה היהודית בכפר החלה לגדול. כשנוסד, היה שטח בית הקברות קטן בחצי בערך משטחו הנכחי. חלקו העתיק יותר של בית הקברות הוא חלקו הצפוני יותר. קיר אבן תחם את שטח בית הקברות ובחלקו הדרום מערבי עמד בית טהרה. בשנת 1882 אישר מושל המחוז את הרחבת בית הקברות לשטחו הנכחי. בחלקו הדרום מזרחי של בית הקברות נבנה בית טהרה חדש מאבנים מסותתות וחומת לבנים נבנתה מסביב לבית הקברות. חומת האבן ובית הטהרה הישנים נהרסו ככל הנראה, לא נותר מהם זכר. לאחר שנסגרה הקהילה היהודית העצמאית של זאייזדץ בשנת 1890 הפסיק בית הקברות לתפקד ומצבו הוזנח בהדרגה. בשנת 1906 פגעה סופה חזקה בבית הקברות, חלק מחומת בית הקברות נהרסה ומצבות רבות נפלו ונפגעו. האחראי האחרון של בית הקברות היה מר רודולף אורנשטיין, בעל סדנת תפירה ורקמה בזאייזדץ. בשנת 1921 תוכנן שיפוץ גדול של בית הקברות ובית הכנסת, אך תכנית זו לא יצאה אל הפועל. תכנית נוספת לשיקום בית

68 která se však nakonec neuskutečnila. V roce 1926 se oprava hřbitova plánovala znovu a správce hřbitova urgoval opravy na obci v Heřmanově Městci. Židovská obec v Heřmanově Městci je ale v takovém rozsahu zamítla a nakonec k nim nedošlo vůbec, takže hřbitov chátral dál až do současnosti. Nejstarší datované torzo náhrobku je z roku 1769, nejstarší čitelný náhrobek z roku 1789 a patří Jaakovu ben Jehošuovi. Nejmladší náhrobek Gustava Schmidla z Chrasti pochází z roku Poslední pohřby se zde konaly ve 30. letech 20. století. Celkem je dochováno 103 náhrobků, z toho asi 60 stojících. Některé leží na hrobových místech, jiné jsou soustředěny u severní zdi hřbitova. Nápisy na náhrobcích jsou hebrejské, hebrejsko-německé, hebrejsko-české a hebrejsko-latinské. U novodobých náhrobků se někde dochovalo i kovové ohrazení hrobového místa. Hřbitovní zeď již z části chybí, někde jsou náhrobky usazeny přímo do zdi. Na jihovýchodním okraji je dochován ohel, který dnes slouží jako stodola. Na náhrobcích vidíme tradiční symboly kohenů a levitů či ozdobné rostlinné motivy. Hřbitov sloužil nejen židovským obyvatelům Zájezdce, ale i Židům z okolních obcí či městečka Chrast, kde Židé vlastní hřbitov neměli. was Mr. Rudolf Ornstein who ran an embroidery workshop in Zájezdec. In 1921 the extensive reconstruction and repair of the cemetery and the synagogue was planned; unfortunately, it was not implemented. In 1926, new plans for the reconstruction of the cemetery were put forward and its janitor urged the Jewish community in Heřmanův Městec to carry out necessary repairs. However, the Jewish community in Heřmanův Městec dismissed the proposal due to its extent. In the end, no repair work was approved or completed and the site continued to decay up to the present. The oldest tombstone ruin with a documented time of origin is from the year 1769, the oldest legible tombstone inscription is from 1789 and belongs to Jaakov ben Jehošu. The most recent tombstone dedicated to Gustav Schmidl from Chrast was completed in The last funerals were held in the 1930 s. A total set of 103 tombstones has been retained to our days, of which 60 are still upright. Some tombstones are found in the places of graves, others are concentrated near the northern cemetery wall. The inscriptions engraved on the tombstones are in Hebrew, in Hebrew and German, in Hebrew and Czech and in Hebrew and Latin. Some of the modern tombstones still have their grave areas fenced by a forged railing. A part of the cemetery wall is missing and some tombstones are set directly in the wall. A morgue (ohel), currently used as a barn, is situated on the south-east side. The tombstones are decorated with the traditional symbols of the Cohens and the Levites as well as with ornamental floral motifs. The cemetery did not provide a place of eternal rest only to the Jews from Zájezdec, but also to those from neighboring communities or from the nearby town of Chrast that did not have its own Jewish cemetery. Zájezdec. Věkem nakloněné stély. Stelas slanting under the ravages of time. זאייזדץ. מצבות נוטות על צידן. הקברות נערכה בשנת 1926 ואחראי בית הקברות דרש ממשרדי הקהילה בהר'מאנוב מסטץ לישם את תכנית השיפוץ. הקהילה בהר'מאנוב מסטץ הסכימה לבצע שיקום חלקי בלבד ולבסוף לא התבצעו עבודות שיקום במקום כלל. בית הקברות הוזנח ומצבו ממשיך להדרדר עד היום. בבית הקברות ניתן לראות חלק ממצבה המתוארך לשנת המצבה הקריאה העתיקה ביותר היא מצבת הקבר של יעקב בן יהושוע משנת המצבה הצעירה ביותר היא מצבת הקבר של גוסטב שמידל מכראסט משנת הלוויות האחרונות נערכו בבית הקברות בשנות השלושים של המאה העשרים. בסה"כ נשתמרו 103 מצבות ומתוכן כשישים ניצבות במקומן. כמה מצבות מונחות על הקרקע בקרבת הקברים, מצבות אחרות רוכזו על יד הקיר הצפוני של בית הקברות. הכיתוב על המצבות הוא בעברית ובשילובים של עברית וגרמנית, עברית וצ'כית ועברית ולטינית. בכמה מהמצבות החדשות יותר נשתמרה שבכת ברזל מסביב לחלקת הקבר. חלק מחומת בית הקברות פגום וחסר. כמה מצבות מותקנות בקיר בית הקברות. בפינה הדרום מזרחית של בית הקברות נמצא בית הטהרה המשמש כיום אסם חקלאי. מצבות קברי הכהנים והלוויים מעוטרות בעיטורים אופיינים וניתן להבחין במוטיבים צמחיים על חלק מהמצבות. בבית הקברות לא נקברו רק יהודים מזאייזדץ, אלא גם יהודים מן העיירה השכנה כראסט, שבה לא היה בית קברות יהודי

69 HROUBOVICE A CHRAST הרואובוביצה והעיר כראסט Hroubovice. Ohel. / A morgue (ohel). הרואובוביצה. בית הטהרה.

70 První písemná zmínka o obci Hroubovice pochází z roku 1167, kdy patřila k majetku litomyšlského kláštera. Ve 14. století část vsi náležela ke zboží Domanickému a část byla majetkem nedalekého podlažického kláštera. Po zániku kláštera v husitských válkách se vystřídala řada majitelů, v 17. století připadly Hroubovice ke košumberskému panství pánů Slavatů z Chlumu a Košumberka. Poslední majitelka Košumberka Marie Maxmiliána Hýzrlová z Chodů darovala vesnici v roce 1683 jezuitskému řádu, pro který zde nechala zbudovat pivovar a zámeček. O rok později jim však tuto ves odňala a zdědili ji její příbuzní. Po vystřídání několika majitelů ji v roce 1787 zakoupil hradecký biskup Jan Josef Vratislav z Mitrovic a připojil ji ke svému chrasteckému panství. Židovské osídlení v obci se datuje od počátku 18. století. Při sčítání v roce 1724 zde bylo šest rodin, tj. 25 osob židovského vyznání. Větší počet rodin se tu usadil až na konci 18. století, v době, kdy majitelem chrasteckého panství byl biskup Jan Leopold Hay, který byl znám svým tolerantním smýšlením; v jeho pastýřských listech jsou hojně dochovány výzvy k toleranci s nekatolíky nejen s protestanty, ale i izraelity. Na konci 18. století tak v Hroubovicích vznikla samostatná židovská obec. V tomto období také dochází k rozkvětu a budování židovského ghetta. Ve středu vesnice na levém břehu potoka byla v poslední třetině 18. století zbudována synagoga, kolem níž se podél potoka soustředily domy židovských obyvatel. Synagoga měla věž s hodinami, což byl v té době evropský unikát. Hodiny na ni údajně umístili místní z vděčnosti nežidovským obyvatelům obce, kteří The first mention of the existence of Hroubovice dates back to the year 1167 when it belonged to the monastery in Litomyšl. In the 14 th century, the ownership of the town was split between Domanice and a nearby monastery in Podlažice. Upon the decline of the monastery during the Hussite wars, the town went through the hands of several owners. In the 17 th century, Hroubovice was included in the estate of Košumberk managed by the House of Slavata of Chlum and Košumberk. In 1683, the last owner of Košumberk Marie Maxmiliána Hýzrlová of the Chods donated the town to the Order of the Jesuits for whom she commissioned the construction of a brewery and a chateau in Hroubovice. One year later, she removed the town from their ownership and it was inherited by her relatives. Once again, the town changed its owners several times. In 1787 it was purchased by the Bishop of Hradec Králové, Jan Josef Vratislav of Mitrovice who joined it to his estate of Chrast. The local Jewish settlement dates back to the early 18 th century. According to a census taken in 1724, there were 6 families, or rather 25 people of Jewish religion. More Jews had not settled here until the end of the 18 th century at which time the Chrast estate was under the control of Bishop Jan Leopold Hay who was known for his tolerant attitude and open-mindedness; his pastoral letters document many of his appeals for religious tolerance towards non-catholics i.e. the Protestants as well as the Israelites. At the end of the 18 th century, a free-standing Jewish community was established in Hroubovice. The same time witnessed the rise and development of a Jewish ghetto. In the middle of the town, on the left bank of the local stream, a synagogue was built in the last third of the 18 th century and was surrounded with Jewish family houses. The synagogue had a tower with a clock, a true European rarity at its time. The clock is believed to have been installed there to express gratitude to the locals of non-jew- ההתיחסות הכתובה הראשונה לעיירה הרואובוביצה )Hroubovice( היא משנת 1167, כאשר היתה העיירה בבעלות מנזר ליטומישל. במאה הי"ד נרכש חלק אחד של העיירה על ידי המסדר הדומיניקני וחלקה השני היה שייך למנזר פודלז'יצה )Podlažice( הסמוך. המנזר חדל מלהתקיים לאחר מלחמות ההוסיטים והעיירה החליפה בעלים. במאה הי"ז היתה הרואובוביצה חלק מאחוזת קושומברק.)Košumberk( בשנת 1683 העניקה הגבירה האחרונה של אחוזת קושומברק, מאריה מקסימיליאנה היזלר מן העיר כוד Marie( )Maxmiliána Hýzrlová z Chodů את העיירה במתנה למסדר הישועי ובנתה עבורו מבשלת בירה וארמון בתחומי העיירה. שנה מאוחר יותר לקחה היזלרובה לעצמה את האחוזה בחזרה ומאוחר יותר ירשו אותה קרוביה. הרואובוביצה החליפה בעלים שוב כמה פעמים ולבסוף, בשנת 1787, קנה את העיירה יאן יוזף ווראטיסלאב ממיטרוביצה Jan( )Josef Vratislav z Mitrovic שהיה הבישופ של הראדץ קראלובה )קניגגראץ( וצירף אותה לאחוזת כראסט שהיתה בבעלותו. ההתיישבות היהודית בהרואובוביצה מתועדת מתחילת המאה הי"ח. במרשם התושבים של שנת 1724 נרשמו בעיירה שש משפחות יהודיות )25 נפשות(. מספר היהודים בישוב גדל בסוף המאה הי"ח, כאשר אדון האחוזה היה הבישופ יאן ליאופולד האי Hay( )Jan Leopold שנודע בסובלנותו. בדרשותיו שהודפסו והופצו הטיף לסובלנות כלפי התושבים הלא קתוליים: כלפי הפרוטסטנטים, אך גם כלפי היהודים. בסוף המאה הי"ח נוסדה בהרואובוביצה קהילה יהודית עצמאית. בתקופה זו גדל גם הגיטו היהודי. במרכז הכפר, בגדה השמאלית של הנחל נבנה בשנת 1765 בית כנסת. בתי היהודים היו מרוכזים מסביב לבית הכנסת ולאורך הנחל. בית הכנסת נבנה עם מגדל שעון והיה ככל הנראה בית הכנסת היחיד באירופה של המאה הי"ח עם מגדל שעון. השעון של בית הכנסת שימש את כל תושבי העיירה. על פי האגדה, התקינו התושבים היהודים את השעון כאות תודה לתושבים הלא יהודים של העיירה, שהתירו התיישבות של כמה משפחות יהודיות נוספות בעיירה. מנגנון השעון שיוצר בסדנת הנפחות של שטיינמייזל בדאצ'יצה הראה תמיד את השעה המדויקת. פרנסי הקהילה 68 69

71 svolili s nastěhováním několika dalších židovských rodin. Sloužily jako spolehlivá časomíra pro celou obec, protože jejich stroj z dílny kováře Steinmeisla z Dačic byl naprosto přesný. Tomu odpovídala jejich cena, na tehdejší dobu závratná 1705 zlatých. Vedle synagogy byla zřízena i škola, která s ní byla později propojena patrovou chodbou. Budovy synagogy a školy stály v Hroubovicích až do 70. let 20. století. Škola byla zbourána v roce 1974, synagoga o pět let později. V roce 1825 v Hroubovicích žilo již 52 židovských rodin s 288 členy, Židé tak tvořili 48 % populace v obci. Židovských domů bylo v polovině 19. století již 23. Židé, patřící k místní náboženské obci, se usazovali i v okolních obcích a v městečku Chrast. Zde žilo v roce 1817 nejprve 27 Židů, k roku 1818 jejich počet již stoupl na 47, v roce 1847 opět klesl na 15 a v roce 1850 se udává 11 Židů. K hroubovické židovské obci patřili i Židé z obcí Podlažice, Rosice, Miřetice, Chrašice, i vzdálenější Skutče či Krouny. Na konci 19. století začalo stěhování Židů do okolních měst, stejně jako z okolních venkovských obcí. Hroubovičtí Židé se stěhovali především do Chrasti a Chrudimi, v Chrasti tak vzrostl počet Židů v roce 1911 na 80, resp. 85 v roce Chrastečtí Židé se do dějin tohoto městečka nesmazatelně zapsali, i když nikdy neměli samostatnou obec ani modlitebnu či hřbitov. Byla mezi nimi řada významných místních podnikatelů, nejznámější je rodina Heislerova, která přišla do Chrasti z Dřevíkova. Heislerové stáli u zrodu několika místních průmyslových podniků Josef Heisler založil v roce 1860 úpravnu vlasů v domě čp Jeho syn Bedřich Heisler výrobu rozšířil a po roce 1900 se dočasně spojil ish confession who permitted several other Jewish families to move into their town. Thanks to the precise clockwork manufactured by the smith Steinmeisl from Dačice the synagogue clock provided all town inhabitants with the reliable information about time. The unique nature of this chronometric instrument was reflected by its sky-high price of florins. Next to the synagogue, there was a school which was later interconnected with the synagogue through a double-floor corridor. The synagogue and school had been maintained in Hroubovice until the 1970 s. The school building was demolished in 1974, and the synagogue was pulled down five years later. In the year 1825, the town had already 52 Jewish families with a total number of 288 people who represented 48% of the town s population. In the mid-19 th century, there were as many as 23 Jewish houses. The Jews registered in the local religious community also settled in neighboring towns and the town of Chrast which reported 27 Jewish inhabitants in 1817 measured to 47 in the year However, their number fell to 15 and to 11 in the years 1847 and 1850, respectively. The Hroubovice Jewish community also comprised the Jews from the towns of Podlažice, Rosice, Miřetice, Chrašice as well as from the more remote towns of Skuteč or Krouna. In the late 19 th century, the Jews began to migrate to nearby bigger towns, a trend that was also obvious in other small towns and villages. The Jews from Hroubovice moved mainly to Chrast and Chrudim, their population in Chrast increasing to 80 or 85 in the years 1911 and 1917 respectively. Even though a Jewish community, prayer room or cemetery of their own had never been started, the Jews of Chrast made their distinct mark in this little town s history. There were many leading businessmen between them, the best-known being the Heisler Family that came to Chrast from Dřevíkov. The Heislers stood behind the establishment of several local industrial plants Josef Heisler founded a hair Hroubovice. Podoba synagogy kolem roku The synagogue in about הרואובוביצה. צילום של בית הכנסת, סביבות שנת שילמו 1,705 זהובים תמורת השעון, סכום שנחשב הון עתק באותו הזמן. מול בית הכנסת נבנה בית ספר יהודי שחובר מאוחר יותר לבית הכנסת בפרוזדור מקורה ומוגבה. המבנים של בית הכנסת ובית הספר היהודי לא נהרסו ונותרו על מקומם עד שנות השבעים של המאה העשרים, מבנה בית הספר נהרס בשנת 1974 ובית הכנסת נהרס חמש שנים מאוחר יותר. בשנת 1825 חיו בהרואובוביצה כבר 52 משפחות יהודיות )288 נפשות( והיהודים היוו 48% מתושבי המקום. במחצית המאה הי"ט היו במקום 23 בתים בבעלות יהודית. יהודים שהשתייכו לקהילה בהרואובוביצה התיישבו גם בכפרים הסמוכים ובעיירה הסמוכה כראסט.)Chrast( בשנת 1817 חיו בכראסט 27 יהודים, שנה מאוחר יותר עולה מספר היהודים בכראסט ל- 47. בשנת 1847 חיו בעיר רק 15 יהודים ובשנת 1850 נשארו בכראסט רק 11 יהודים. בתחום הפעילות של הקהילה היהודית בהרואובוביצה היו גם

72 s další židovskou firmou Bondy v Chotěboři, čímž vznikl největší závod tohoto druhu v Rakousko-Uhersku. Závod prodal v roce 1918 a odstěhoval se do Berlína. Druhý syn Josefa Heislera Jindřich byl rovněž průmyslníkem a v roce 1890 založil v Chrasti továrnu na doutníkové špičky, kde zaměstnával až 400 zaměstnanců. O jeho významu svědčí i tituly císařského rady (od roku 1900), resp. městského rady (od roku 1902). Významnou chemickou továrnu zpočátku technického, později farmaceutického zaměření, založil Jindřichův syn dr. Robert Heisler v roce 1911 v jedné z původních dílen otcovy továrny. V době největšího rozmachu zaměstnávala přes 300 lidí a měla své obchodní zastoupení treatment shop in house No. 176 in the year His son Bedřich Heisler expanded production and after 1900 temporarily joined his business activities with another Jewish company, Bondy in Chotěboř, thus creating the largest plant of its type in the Austrian Hungarian Empire. However, he sold his business in 1918 and moved to Berlin. Josef Heisler s other son, Jindřich also started his career as an industrial entrepreneur. In 1890, he set up a cigar tip factory in Chrast where up to 400 people were employed. His significant business endeavors brought him the titles of Imperial Councilor (from 1900), or Municipal Councilor (from 1902). In 1911, Jindřich s son, dr. Robert Heisler changed one of his father s original workshops into a big chemical company whose initial technical production reoriented on pharmaceutical preparations. At the time of its greatest upswing, the יהודים שהתגוררו בכפרים פודלז'יצה,)Podlažice( רוסיצה,)Rosice( מיר'טיצה )Miřetice( וכראשיצה )Chrašice( הסמוכים להרואובוביצה אך גם יהודים מהכפרים סקוטץ' )Skuteč( וקורונה )Krouna( המרוחקים יותר. בסוף המאה הי"ט עברו יהודים רבים מן הכפרים לערים. יהודי הרואובוביצה עברו בעיקר לכראסט ולכרודים. מספר היהודים בכראסט גדל בשנת 1911 ל- 80 ובשנת 1917 ל- 85. למרות שבעיר כראסט מעולם לא היתה קהילה יהודית עצמאית, בית כנסת או בית קברות יהודי, רשמו יהודי העיירה פרק מרשים בתולדותיה. רבים מיהודי כראסט עסקו במסחר ופיתחו את התעשייה והמלאכה בעיר. משפחת הייסלר )Heisler( שהיגרה לכאן מן הכפר דר'ביקוב, היתה הידועה ביותר ובני המשפחה השונים נטלו חלק בהקמה של כמה מפעלים מקומיים חשובים. אבי המשפחה, יוסף הייסלר היגר לכראסט מהכפר דר'ביקוב והקים בשנת 1860 סדנא לעיבוד שיער בבית מס' 176. בנו, פרידריך הייסלר הרחיב את היצור ובשנת 1900 מיזג זמנית את המפעל המשפחתי עם מפעל יהודי אחר, חברת בונדי מן העיר כוטבור', כך נוצר המפעל הגדול ביותר לעיבוד שיער במונרכיה האוסטרו-הונגרית כולה. פרידריך הייסלר מכר את המפעל בשנת 1918 ועבר לברלין. גם בנו השני של יוסף הייסלר, הנרי, היה תעשיין מצליח. בשנת 1890 ייסד בכראסט מפעל לפיות סיגרים שהעסיק 400 עובדים. בשנת 1900 זכה הנרי הייסלר בתואר כבוד קיסרי ובשנת 1902 זכה בתואר חבר מועצת העיר. ד"ר רוברט הייסלר, בנו של הנרי, ייסד בשנת 1911 מפעל כימי באחת מסדנאות בית החרושת של אביו. המפעל עסק בתחילה בייצור כימי טכני ומאוחר יותר עסק בייצור תרופות. בשיא פריחתו העסיק מפעל התרופות של רוברט הייסלר כ- 300 פועלים וסוכנויות שייצגו את המפעל פעלו במדינות רבות באירופה. חברת התרופות התפרסמה במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר זכתה בכמה מכרזים עבור הצבא וסיפקה לחיילי המונרכיה שנלחמו בחזית "מי הייזלר" )תמיסת מימן על חמצני( ששימשה לחיטוי פצעים. שני אחיו של רוברט, המבוגר פרנטישק והצעיר אוסקר, השתתפו גם הם בניהול החברה. רוברט הייסלר, שהיטיב לראות את הנולד, מכר את החברה זמן קצר לפני הכיבוש הנאצי והיגר עם משפחתו לבריטניה הגדולה. האח המבוגר הרואובוביצה. תכנית בית הטהרה )1913(. Hroubovice. Plánek ohelu (1913). / A morgue (ohel) layout

73 v řadě evropských zemí. Firma se proslavila za první světové války, kdy získala armádní zakázky a dodávala na frontu tzv. Heislerovu vodu, což byla dezinfekce (peroxid vodíku). Na provozu firmy se podíleli i oba bratři Roberta Heislera, starší František i mladší Oskar. Robert Heisler ji prozíravě krátce před okupací prodal a v roce 1939 emigroval s rodinou do Velké Británie. Starší bratr František zemřel již v roce 1932, nejmladší Oskar zůstal s rodinou v Chrasti a zahynul v Osvětimi. Z jeho rodiny přežila válku jen dcera Hana, která později emigrovala do Švýcarska. Významnou osobností z rodiny je výtvarník a básník Jindřich Heisler (nar. 1. září 1914 v Chrasti), syn Františka Heislera. Stal se členem surrealistické výtvarné skupiny a spolupracoval s malířkou Toyen, u které se také po celou válku skrýval. Po válce se spolu uchýlili do Paříže, kde se podílel na činnosti pařížské surrealistické skupiny. Jindřich Heisler zemřel náhle 4. ledna Holocaust znamenal definitivní zánik zdejšího židovského osídlení, nacisté zavraždili v koncentračních táborech 29 chrasteckých Židů, jen čtyři zdejší Židé válku přežili. V důsledku poklesu počtu členů byla hroubovická židovská obec v roce 1890 zrušena a Židé v roce 1894 připadli k náboženské obci v Heřmanově Městci. I přes zánik obce zde fungoval čilý náboženský život, místní Židé založili Izraelský náboženský spolek, který měl na přelomu 19. a 20. století přes 40 přispívajících členů. Rovněž škola nadále fungovala, stejně jako další židovské spolky a sdružení (Chevra Kadiša, Spolek pro podporu nemocných, Ženský spolek). Židé byli přínosem i pro hospodářský růst obce, patřily jim zde dvě továrny (obuvnický company gave work to over 300 people and ran representation offices in a number of European countries. Its reputation flourished during World War I when the company won an army-sponsored contract for the supplies of so-called Heisler water (i.e. hydrogen peroxide which was used as disinfectant) to the war front. The company was managed by both Robert s brothers older František and younger Oskar. Robert Heisler was prudent enough to sell the plant shortly before the Nazi occupation in 1939 when he and his family immigrated to Great Britain. His older brother František died in 1932, whereas his youngest brother Oskar and his family stayed in Chrast and later died in Auschwitz, the only survivor in his family being his daughter Hana who later immigrated to Switzerland. One of the prominent members of František Heisler s Family was the artist and poet Jindřich Heisler (Born on Sept. 1, 1914 in Chrast). He became a member of a surrealistic group and cooperated with the painter Toyen at whose place he sought refuge from the Nazi persecution of the Jews until the end of WWII. After the war, Jindřich Heisler and Toyen moved to Paris where Heisler joined the activities of a Paris surrealistic group. He died suddenly on January 4, The Holocaust put an end to the local Jewish settlement. Twenty-nine Jews from Chrast lost their lives in Nazis concentration camps and only 4 local Jews survived World War II. Due to the decrease in the Jewish population, the Hroubovice Jewish community was cancelled in 1890 and its members joined the Jewish Community in Heřmanův Městec in Even though their community had been terminated, the local Jews lived an active religious life. To name at least some of their activities: they established the Israel Religious Union which had more than 40 members of good standing at the end of the 19 th century. It ran its school as well as other Jewish unions and associations (chevra kadisha, Ill Support Union, Women s Union). The Jews also markedly Hroubovice. Partie ze hřbitova. A cemetery retreat. הרואובוביצה. מבט חלקי על בית הקברות. פרנטישק נפטר כבר בשנת 1932 והאח הצעיר אוסקר נשאר עם משפחתו בכראסט ונספה בשנת 1943 באושוויץ. מכל משפחתו ניצלה רק הבת חנה, שהיגרה לשוויץ לאחר המלחמה. האמן והמשורר ינדר'יך )Jindřich( הייסלר )נולד ב בכראסט(, בנו של פרנטישק הייסלר הוא אחד מבני המשפחה המפורסמים. ינדר'יך הייסלר היה חבר בקבוצת אמנים סוריאליסטיים ושיתף פעולה עם האמנית הידועה טוין )Toyen( שהסתירה אותו בביתה במשך כל שנות המלחמה. לאחר המלחמה הם היגרו יחד לפריז, שם השתתף ינדר'יך בפעילות הקבוצה הסוריאליסטית הפריזאית. הוא נפטר בפתאומיות בפריז ב השואה הביאה את ההתישבות היהודית במקום אל קיצה. 29 יהודים מכראסט נרצחו במחנות ההשמדה ורק ארבעה יהודים מקומיים ניצלו. יהודים רבים עזבו את הרואובוביצה בסוף המאה הי"ט והקהילה היהודית של הכפר נסגרה בשנת בשנת 1894 נרשמו היהודים שנותרו בהרואובוביצה בקהילה היהודית בהר'מאנוב מסטץ. למרות שהקהילה נסגרה רשמית, עסקו יהודי המקום בפעילות דתית תוססת. בכפר נוסדה אגודה דתית יהודית שמנתה בתחילת המאה העשרים ארבעים חברים, בית הספר היהודי לא נסגר ובכפר פעלו ארגונים יהודיים רבים )חברה קדישא, ביקור חולים,

74 הרואובוביצה. מבט חלקי על בית הקברות. retreat. Hroubovice. Partie ze hřbitova. / A cemetery závod Werner a Werson a chemická Lučební továrna V. Kleina ). Také pamětní kniha chrasteckého děkanství se pochvalně zmiňuje o jejich přínosu. Po vzniku samostatného Československa počet Židů v Hroubovicích stagnoval kolem čtyř desítek, v roce 1930 zde žilo již jen 30 Židů (tj. 4 % obyvatel obce). Přesto i ve 20. a 30. letech 20. století patřily židovské rodiny v obci k významným zaměstnavatelům. Kromě již zmiňované Wernerovy továrny zde bylo faktorství ručního vyšívání, které provozovaly rodiny Lamplova a Huschova a dávaly práci stovkám vyšívaček z celého okolí. Oběťmi holocaustu se stalo 39 hroubovických Židů, kteří zahynuli v koncentračních táborech. Několika osobám se podařilo válku přežít. Z Židů, transportovaných odsud do Terezína a dál, se vrátili contributed to the town s economic boom. They owned two local factories (the Werner and Werson shoe making company and the Lučební továrna V. Kleina chemical company). Their merits were even put down in the memorial book of Chrast s deanery. Following the creation of the independent Czechoslovak Republic the number of Jews in Hroubovice stagnated to about 40, falling down to as few as about 30 in 1930 (i.e. 4% of the town s population). Nonetheless, the Jewish families living in Hroubovice ranked among important employers even in the 1920 s and the 1930 s. In addition to the above-referenced Werner s factory, handmade embroidery production run by the Lampl Family and the Husch families gave work to hundreds of embroiders in the surrounding villages. Thirty-nine Jews of Hroubovice died in concentration camps. A few inhabitants of the town survived the war. Of the Jews who were deported to Terezín and then to other concentration חוג נשים(. היהודים תרמו לפיתוח התעשייה והמסחר באיזור, בית החרושת לנעליים "וורנר וורסון" והמפעל הכימי לדשנים של ו. קליין היו בבעלות יהודית. ספר הזכרון של הדיקאנאט בכראסט מציין את התרומה המשמעותית של היהודים לכלכלת האיזור. לאחר יסוד הרפובליקה הצ'כוסלובקית ירד מספר היהודים בכפר לכ- 40. בשנת 1930 גרו בכפר רק 30 יהודים שהיוו 4% מתושבי הישוב. למרות זאת, גם בשנות העשרים ושלושים של המאה העשרים היו יהודי הכפר מחשובי המעסיקים באיזור. מלבד בית החרושת "וורנר" פעלה בכפר גם סדנת רקמה ידנית שנוהלה על ידי משפחת למפל )Lampl( ומשפחת הוש )Husch( והעסיקה מאות נשים מהאיזור. 39 מיהודי הרואובוביצה נספו בשואה. כמה בודדים ניצלו. מן היהודים ששולחו לגיטו טרזין שבו לאחר המלחמה רק בני הזוג מנדליק )Mandelík( והדויקה הוש Huschová(.)Hedvika ארבעה מיהודי הכפר ניסו להימלט בתחילת מלחמת העולם השנייה. היו אלה ויליאם, ריכרד ולולה מנדליק Mandelíkovi( )Wiliam, Richard, Lola ואריך 72 73

75 pouze manželé Mandelíkovi a Hedvika Huschová. Čtyři zdejší Židé se pokusili o útěk již na začátku války, byli to Wiliam, Richard a Lola Mandelíkovi a Erich Werner. Richardovi a Lole se útěk nepovedl, byli při něm v roce 1939 zastřeleni. Wiliam Mandelík a Erich Werner se dostali do Anglie, kde bojovali ve službách RAF a válku přežili. V blízkosti obce se nachází rozsáhlý židovský hřbitov. Jeho rozloha je m 2. Byl založen kolem poloviny 18. století (mezi lety ) na severozápadním okraji obce, na svahu pod lesem. V 19. století byl rozšiřován, až dosáhl výše citované rozlohy. Zaplněn je však jen z poloviny, dochovalo se 250 náhrobních kamenů z let Poslední pohřeb se zde konal v roce 1939, nápis z roku 1966 je pouze přitesán na starším náhrobku. Více než 50 % náhrobků však již tvoří jen torza, jiné jsou různě poškozené a těžko čitelné. Cenné jsou náhrobky pozdně barokního a klasicistního typu, stejně i mladší novogotické či s prvky secesní výzdoby. Z ozdobných prvků, které se na místních náhrobcích vyskytují, můžeme jmenovat symboly kohenů a levitů, Davidovu hvězdu, dva sloupy jako symboly pilířů z Šalamounova chrámu v Jeruzalémě, palmy a smuteční vrby, vinný hrozen či ratolesti a motivy srdce, ruky s knihou, babylonské věže či věnce (symbol panenství) a závoje na ženských hrobech. Na náhrobcích jsou nápisy hebrejské, hebrejsko-německé i hebrejsko-české, objevují se zde i trojjazyčné kombinace a někde naopak jen německo-české nebo jen česky či německy (na novodobých pomnících). Na hřbitově se dochovaly dva ohely, které v 2. polovině 20. století takřka podcamps only Mr. and Mrs. Mandelík and Mrs. Hedvika Huschová rerturned to their home town. Four local Jews tried to run away at the beginning of the war, namely Wiliam, Richard and Lola Mandelík and Erich Werner. Richard and Lola s attempt failed as they were shot dead while trying to escape in Wiliam Mandelík and Erich Werner managed to get to England where they joined the RAF and survived. Beside the town there is a large Jewish cemetery. Its area is m 2. The cemetery was founded in the mid-18 th century (between the years ) in the northwest suburb of the town, in the slope beneath the local forest. In the 19 th century, the cemetery land was gradually enlarged until reaching the above-referenced area. However, only a half is occupied by graves. A total of 250 tombstones from the period have been retained. The last funeral ceremony took place in One inscription comes from the year 1966, yet it is attached to a much older gravestone. More than a half of the tombstones are mere fragments. The others are damaged to a varying degree and hard to read. Valuable are the tombstones from the late Baroque and Classicist periods as well as the New Gothic gravestones or those with Art Nouveau ornaments. The adornments decorating the local tombstones include the symbols of the Cohens and the Levites, the Star of David, two columns symbolizing pillars from King Solomon s Temple in Jerusalem, palms and weeping willows, grapes, offspring, the motifs of the heart, a book in one s hands, the Tower of Babel or wreaths (the symbol of virginity) and veils on women s graves. The tombstones are marked with Hebrew, Hebrew-German and Hebrew-Czech inscriptions, some engravings are trilingual, while others are only in German and Czech or only Czech or only German (modern tombstones). Two morgues (ohels) that were nearly totally destroyed in the second half of the 20 th century have been preserved in the Hroubovice. Pískovcová stéla. A sandstone stela. הרואובוביצה. מצבת לוח עשויה אבן חול. וורנר Werner(.)Erich ריכרד ולולה נתפסו בשנת 1939 ונורו. ויליאם מנדליק ואריך וורנר הצליחו להגיע לאנגליה, הם לחמו בשורות חיל האוויר המלכותי הבריטי ושרדו את המלחמה. בקרבת הכפר נמצא בית קברות יהודי גדול על שטח של 3,001 מ"ר. בית הקברות נוסד בסביבות מחצית המאה הי"ח )בין השנים ( בקצה הצפון מערבי של הכפר, במדרון תחת היער. בית הקברות הורחב במאה הי"ט אך הוא מלא רק עד מחציתו. כ- 250 מצבות קבורה מן השנים נשתמרו. הלוויה האחרונה נערכה במקום בשנת 1939, הכיתוב המאוחר יותר, משנת 1966 רק נתווסף למצבה קדומה יותר. יותר ממחצית המצבות פגומות מאוד והכיתוב על חלקן קשה לקריאה. מצבות רבות מתקופת הבארוק המאוחר ומן הניאו-קלאסיקה, כמו גם מצבות חדשות יותר בסגנון ניאו גותי ובסגנון ארט נואבו, הן בעלות ערך אמנותי רב. על מצבות רבות ניתן להבחין בסימני כהנים ולויים, במגיני דוד, בעמודי מקדש שלמה, דקלים, ערבות בוכיות, גפנים, ענפים ולבבות. ניתן לראות גם מוטיבים של יד מחזיקה ספר ומגדל בבל. על מצבות נשים ניתן לראות גם עיטורים של זר פרחים )סמל לבתולין( או הינומה.

76 Hroubovice. Slavnostní odhalení památníku obětem holocaustu (2017). Holocaust Monument unveiling ceremony (2017). הרואבוביצה. טקס גילוי המצבה של האנדרטה לקרבנות השואה )2017(. lehly zkáze. Menší starší ohel byl vystavěn pravděpodobně krátce po založení hřbitova v jeho severovýchodním rohu. Novější větší ohel stojí v jihozápadním rohu hřbitova a vznikl v letech Zároveň s ním byla vybudována i nová přístupová cesta ke hřbitovu. V 90. letech 20. století byly provedeny základní záchranné práce na náhrobcích, vstupní bráně a zdi. V roce 2007 hřbitov poničili vandalové, byl znovu rekonstruován, opravena vstupní brána a v roce 2011 byly provedeny opravy na obvodní zdi. V prosinci roku 2017 byl při příležitosti 75 let od transportu místních Židů do Terezína odhalen památník a otevřen pietní park v místě, kde stávala synagoga. Židovskou komunitu zde připomíná kovaná Davidova hvězda a pamětní deska se jmény všech hroubovických, které nacisté odvlekli do koncentračních táborů a většinu z nich zavraždili. cemetery. The smaller and older morgue (ohel) situated in the northeast corner of the cemetery was most likely erected shortly after the cemetery had been established. The newer morgue (ohel) is in the southwest tip of the cemetery and was constructed in the years Simultaneously, a new cemetery access road was built. In the 1990 s, the tombstones, entrance gate and peripheral underwent basic restoration. In 2007, the cemetery was vandalized and required reconstruction which was followed by the repair of the entrance gate. The peripheral walls were repaired in In December 2017, on the occasion of the 75 th anniversary of the deportation of local Jews to Terezín, a monument was unveiled and a memorial park was opened at the site of the former synagogue. A forged Star of David and a plaque bearing the names of all of Hroubovice s Jews who were deported to concentration camps where most of them found death remind us of the erstwhile Jewish community. חלק מהמצבות כתובות עברית בלבד, חלקן כתובות עברית וגרמנית או עברית וצ'כית. ניתן למצוא גם שילובים של שלוש השפות או שילוב של צ'כית וגרמנית בלבד )במצבות החדשות יותר(. בשטח בית הקברות נשתמרו שני בתי טהרה שבמחצית המאה העשרים היו קרובים למצב של הרס מוחלט. בקצה הצפון מזרחי של בית הקברות נמצא בית הטהרה הקטן שנבנה ככל הנראה זמן קצר לאחר יסוד בית הקברות. בית הטהרה החדש הוא גדול יותר. הוא נבנה בשנים ומוקם בחלקו הדרום מערבי של בית הקברות. באותה תקופה נבנה גם כביש גישה חדש לבית הקברות. בשנות התשעים של המאה העשרים בוצעו עבודות הצלה בבית הקברות ושוקמו מצבות, שער הכניסה וחומת בית הקברות. בשנת 2007 נפל בית הקברות קרבן להתקפה של ונדליזם והוא שופץ שוב לאחריה. שער הכניסה תוקן ובשנת 2011 תוקנה גם חומת בית הקברות. בדצמבר 2017, עם ציון 75 שנים לטרנספורטים שבהם שולחו היהודים מהרואובוביצה לגיטו טרזין, נחנך גן זכרון במקום שבו עמד בית הכנסת. על לוח הזכרון במקום חקוקים שמות יהודי הרואובוביצה ששולחו למחנות הריכוז יחד עם סמל מגן דוד ממתכת

77 LUŽE לוז'ה Luže. Hřbitov. / Cemetery. לוז'ה. בית הקברות.

78 První písemný záznam o Luži pochází z roku 1250, doklady o osídlení jsou však již z 12. století. V roce 1250 se spojila osada Kamenicza s nově založenou osadou Luza. Vesnice byla ve 14. století povýšena na městečko, někdy v polovině 19. století pak na město, o čemž se nedochoval záznam. Městečko bylo poddané košumberskému panství, posledními majiteli panství byl rod Thurn-Taxisů (až do roku 1918). Židovské osídlení Luže patří mezi nejstarší doložené na Chrudimsku, vzniklo již před rokem V roce 1620 je v Luži doloženo 11 židovských rodin, modlitebna zde zřejmě v některé ze stávajících budov existovala již v roce Někdy v průběhu 17. století byla pravděpodobně založena lužská židovská náboženská obec a do konce téhož století měla i vlastního rabína. Při sčítání v roce 1724 bylo zaznamenáno židovských rodin 24 (118 osob). V roce 1793 již jejich počet vzrostl na 58 rodin (254 osob). V roce 1856 tvořili Židé přibližně 18 procent obyvatel městečka žilo zde 55 rodin, čítajících 301 osob, což je nejvyšší zaznamenaný počet v dějinách Luže. V polovině 19. století byla Luže natolik významná, že se dokonce na čas stala i sídlem krajského rabína. Židovská náboženská obec existovala v Luži až do roku 1940, kdy zanikla a po válce již nebyla obnovena. Pod její správu spadali Židé z okolních obcí blízkých i vzdálenějších, např. Krouna, Proseč, Skuteč, Nové Hrady, Záboří, Vysoké Mýto a Zámrsk. V 2. polovině 19. století počet Židů v Luži postupně klesal, došlo k migraci do větších center kraje. V roce 1880 žije v Luži 142 Židů, v roce 1900 již jen 85. V posledním předválečném sčítání v roce 1930 bylo v Luži 32 osob židovské víry. The first written record of its existence dates back to 1250 but its early settlement had been documented as early as the 12 th century. In the year 1250, a settlement called Kamenicza merged with a newly set up settlement of Luza. In the 14 th century, the newly created village was promoted to a little town and sometime in the mid- 19 th century to a town. However, no relevant promotion documents have been preserved. The little town was in the bondage of the Košumberk estate whose last owner was the House of Thurn Taxis (until the year 1918). The Jewish settlement of Luže ranks amongst the oldest documented settlements in the Chrudim Region. It was established before In the year 1620, eleven Jewish families were registered among Luže inhabitants. A prayer room was available already in 1612, most likely in some of the buildings which still exist today. It was sometime during the 17 th century that the Luže Jewish community was created. By the end of the same century, it also had its own rabbi. The census of 1724 surveyed 24 Jewish families (118 people) and their number went to 58 in 1793 (254 people). In the year 1856, the Jews represented approximately 18% of the town s population, namely, there were 55 families with a total of 301 people, which was the greatest number ever recorded in the history of Luže. In the mid-19 th century, Luže was so important that it even became the seat of the regional rabbi s for a while. The local community also included the Jews from the numerous surrounding towns of Krouna, Proseč, Skuteč, Nové Hrady, Záboří, Vysoké Mýto and Zámrsk, to name at least some. In the second half of the 19 th century, the number of Jews began to decrease gradually, as many of them decided to migrate to larger towns and cities. In the year 1880, only 142 Jews lived in Luže, their number reducing to as few as 85 in the year The last pre-war census of 1930 reported only 32 people of Jewish religion. Nazi persecution affected 40 individuals האזכור הראשון של העיירה לוז'ה )Luže( בכתב הוא משנת 1250 אך קיימות הוכחות להתיישבות באיזור כבר מן המאה הי"ב. בשנת 1250 התחבר הכפר קמניצה )Kamenicza( עם ישוב חדש שנוסד ונקרא לוזה.)Luza( במאה הי"ד קיבל הכפר מעמד של עיירה ובשלב כלשהו באמצע המאה הי"ט קיבלה העיירה מעמד של עיר )המסמכים בדבר שינוי המעמד לא נמצאו(. העיירה היתה בבעלות אחוזת קושומברק.)Košumberk( הבעלים האחרון של לוז'ה )עד שנת 1918( היתה שושלת תורן טקסיס.)Thurn-Taxis( ההתיישבות היהודית בלוז'ה ידועה עוד לפני שנת 1570 והיא מן העתיקות המתועדות באיזור כרודים. בשנת 1620 רשומות בעיירה 11 משפחות יהודיות וקיים תיעוד של חדר תפילה יהודי שנמצא כנראה באחד מבתי המגורים כבר בשנת הקהילה היהודית של לוז'ה נוסדה כנראה במהלך המאה הי"ז ולקראת סוף המאה הי"ז היה רב שהועסק על ידי הקהילה. במרשם התושבים של שנת 1724 נרשמו בלוז'ה 24 משפחות יהודיות )118 נפשות(, בשנת 1793 גדל מספר היהודים ונרשמו 58 משפחות )254 נפשות( ובשנת 1856 נרשמו בלוז'ה 55 משפחות יהודיות )301 נפשות(. בשנה זאת היוו היהודים כ- 18% מהאוכלוסייה והיה זה מספר היהודים הגדול ביותר בתולדות העיירה. במחצית המאה הי"ט היתה העיירה כה חשובה, שבמשך תקופה מסוימת ישב רב המחוז בלוז'ה. הקהילה היהודית הפסיקה להתקיים בשנת 1940 ולא נפתחה מחדש לאחר המלחמה. יהודים שהתגוררו בישובים סמוכים ומרוחקים יותר כמו לדוגמא קורונה,)Krouna( פרוסץ',)Proseč( סקוטץ',)Skuteč( נובה הראדי Hrady(,)Nové זאבור'י,)Záboří( ויסוקה מיטו Mýto( )Vysoké או זאמרסק )Zámrsk( השתייכו לקהילת לוז'ה. במחצית השנייה של המאה הי"ט היגרו יהודים רבים למרכזים עירוניים גדולים ומספר היהודים בלוז'ה ירד בהדרגה. בשנת 1880 מתועדים בלוז'ה 142 יהודים ובשנת 1900 רק 85 יהודים. במרשם התושבים האחרון שלפני המלחמה נרשמו בעיירה רק 32 תושבים יהודיים. 40 מתושבי העיר שולחו למחנות ריכוז ו- 36 מהם נספו.לאחר המלחמה חזרו ללוז'ה רק ארבע נשים. האסטרונום יר'י )גיאורג( אלטר )נולד בלוז'ה, 1890, נפטר במושב בית יצחק, 1972( ניצל מן השואה 76 77

79 Luže. Synagoga. / The synagogue. לוז ה. בית הכנסת. Nacistické perzekuce postihly 40 lidí, jejichž posledním domovem byla Luže. 36 z nich v lágrech zahynulo, válku přežily a do Luže se vrátily pouze čtyři ženy. Nacistické perzekuce přežil lužský rodák, astronom Jiří Alter (Bejt Jicchak ), který po válce odešel do Izraele. Alterova rodina patřila k významným židovským rodinám v Luži na počátku 20. století. Otec Jiřího obchodník Max Alter byl členem městského zastupitelstva a stal se i náměstkem spolku ku zřízení a vydržování nemocnice v Luži, v jehož čele stál dr. František Hamza, později zakladatel košumberské léčebny. Spolu se syny Jiřím a Bedřichem se whose latest known address was in Luže. Thirty-six of them died in concentration camps, only 4 women survived the terrors of the camps and returned to Luže. One of the survivors of Nazi persecution was the astronomer Jiří Alter (Bejt Jicchak ), a native of Luže, who left for Israel after the war. The Alter Family belonged to prominent Jewish families in Luže in the early 20 th century. Jiří s father tradesman Max Alter was a member of the Town Council and even became a deputy of the Luže Hospital Establishment and Maintenance Union headed by dr. František Hamza who later founded the renowned Košumberk sanatorium that has been providing physical therapy ever since. Accompanied by his sons Jiří and Bedřich, Mr. Alter went ועלה לישראל לאחר מלחמת העולם השנייה. משפחת אלטר היתה מן המשפחות החשובות בעיירה בתחילת המאה העשרים. אביו של יר'י, הסוחר מקס אלטר, היה חבר מועצת העיר וסגן מנהל העמותה למען בית החולים בלוז'ה. בראש העמותה עמד ד"ר פרנטישק האמזה שייסד מאוחר יותר את בית המרפא בקושומברסק. מקס אלטר נלחם במלחמת העולם הראשונה יחד עם שני בניו, יר'י ובדר'יך )פרידריך(. הבן הצעיר בדר'יך נפל בחזית והבן הבכור יר'י נפצע בראשו ואושפז בבית החולים בעיר מישקולץ בהונגריה. בלוז'ה גם נולד וגדל יוסף שוורץ צ'רבינקה.) ( )Josef Schwarz Červinka( שוורץ צ'רבינקה היה שחקן, מתרגם, ובמאי רדיו ידוע. בשנת 2002 הוא עוטר במדליה על הישגיו. מייד לאחר כיבוש פראג ע"י הנאצים ברח שוורץ יחד עם

80 účastnil 1. světové války, mladší Bedřich padl na bojišti v roce 1914, starší Jiří měl těžké zranění hlavy a léčil se v nemocnici v Miškolci. V Luži se narodil a vyrostl také známý rozhlasový režisér, herec a překladatel Josef Schwarz Červinka ( ), vyznamenaný medailí Za zásluhy v roce Před Němci se zachránil, když se svým přítelem Pavlem Tigridem odjeli hned po příchodu Němců z Prahy a dostali se do Londýna. Zde byli v roce 1941 přijati do československé redakce rozhlasu BBC a působili v ní po celou válku. Po válce se Schwarz vrátil do Prahy a působil v československém rozhlase. Na své dětství v Luži vzpomínal v knize Trpělivě obnošené tělo například takto: Za mého dětství bylo v Luži asi dvacet židovských rodin ne víc a byla to náboženská obec velice liberální, neortodoxní. Nejedlo se tu košer jídlo, snad jen drůbež, kterou podřezával šámes pan Freund, když předtím odříkal krátkou modlitbičku. Ze Schwarzovy a Červinkovy rodiny se zachránil jen on a jeho bratr Otto Schwarz. V městečku byly židovské domy soustředěny v několika ulicích jihozápadně od náměstí, které tvořily ghetto. Existenci čtvrti dokládá i název Židovská ulice (dnešní Jeronýmova) a Židovské schody (dodnes). Prameny uvádějí, že se ghetto na noc uzavíralo řetězy. Centrem ghetta byla Jeronýmova ulice, kde stála i synagoga. Jeho vznik se datuje do poloviny 16. století, před polovinou 19. století zde stálo 24 domů, z nichž většina se v přestavbách dochovala dodnes. Zvláštností židovských domů byly zvýšené uliční pavláčky, zřejmě z důvodů opakujících se záplav, v přestavbách však zanikly. V polovině 19. století založili zdejší Židé i vlastní soukromou německou školu. Ta to fight in WWI. His younger son was killed in action in 1914 while his older son Jiří suffered a serious head injury and received treatment in a hospital in Miskolcz, Hungary. Another famous person who was born and who spent his childhood in Luže was the radio director, actor and translator Josef Schwarz Červinka ( ) who received a Commendation Medal in He and his friend Pavel Tigrid fled the town immediately after it had been occupied by Nazis moving from Prague eastwards. Both young men emigrated to London where their lives were safe. In 1941 they began to work for the Czechoslovak department of the BBC radio where they remained until the end of the war. Afterwards, Schwarz returned to Prague where he continued his career in the Czech Radio. He wrote about his memories of his childhood spent in Luže in his book entitled Trpělivě obnošené tělo (Wearing My Body With Patience), for instance, as follows: During my childhood there were about twenty Jewish families in Luže not more and the religious community was highly liberal and non-orthodox. People did not eat kosher food, perhaps except for poultry which was butchered by the shamash Mr. Freund after saying a short prayer. Of the Schwarz and Červinka families only two people survived WWII: Josef Schwarz Červinka and his brother Otto Schwarz. The Jewish houses in this town were concentrated in several streets only, all of them being situated southwest of the square and forming a ghetto. The existence of this district is documented with local names such as Židovská ulice Jewish Street (today Jeronýmova St.) and Židovské schody the Jewish steps (still in place). According to historical sources, the ghetto used to be closed with chains at night. The center of the ghetto was in Jeronýmova St. where a synagogue stood as well. The beginning of the town center goes back to the mid-16 th century. By the half of the 19 th century, there had Luže. Interiér synagogy (1930). / Synagogue interior (1930). לוז'ה. פנית בית הכנסת )1930(. ידידו פאבל טיגריד Tigrid( )Pavel ללונדון החפשית. שניהם התקבלו בשנת 1942 לעבודה במערכת שידורי ה- BBC בצ'כית ועבדו שם במשך כל שנות המלחמה. לאחר המלחמה חזר שוורץ לפראג ועבד ברדיו הצ'כוסלובקי. בספרו "גוף הנלבש בסבלנות" tělo( )Trpělivě obnošené הוא נזכר בשנות ילדותו בלוז'ה: "בשנות ילדותי חיו בלוז'ה בערך 20 משפחות יהודיות, לא יותר. הקהילה בלוז'ה היתה ליברלית מאוד ולא אורתודוקסית: לא אכלו כאן בשר כשר, אולי רק עופות ששחט מר פרוינד, שמש בית הכנסת, לאחר שאמר תפילה קצרה". ממשפחת שוורץ צ'רבינקה ניצל גם אחיו של יוסף, אוטו שוורץ. בלוז'ה היה קיים גיטו יהודי שכלל כמה רחובות מדרום מערב לכיכר. שמות הרחובות מעידים על תושביו בעבר: רחוב היהודים כיום רחוב ירונימובה )Jeronýmova( ומדרגות היהודים schody( )Židovské ששמרו על שמן עד היום. מקורות היסטוריים מתארים כיצד נסגר בלילות הגיטו בשלשלאות. רחוב היהודים )ירונימובה( היווה את מרכז הגיטו ושם גם עמד בית הכנסת. הגיטו נוסד ככל הנראה במחצית המאה הט"ז. מסדרונות מקורים 78 79

81 byla otevřena i nežidovským dětem, které sem rodiče posílali kvůli zdokonalení se v němčině. Její sídlo bylo v Jeronýmově ulici v roubeném domku čp V roce 1875 došlo ke sporu, zda má být škola soukromou, nebo veřejnou. Ačkoli se místní školní rada proti zařazení školy mezi veřejné postavila, na žádost Židů se škola veřejnou stala. Protože ale protesty místních proti tomuto rozhodnutí pokračovaly, vrátila se brzy zpět ke statutu školy soukromé, který jí zůstal až do jejího zrušení v roce Počátkem 19. století se dovídáme také o existenci židovské hospody. V ghettu dodnes stojí domek čp. 44 (dnes přestavěný), kde byla židovská rituální lázeň (mikve). V síňce před mikví je zachován pozůstatek zařízení k ohřevu vody. Poloha první modlitebny není známa, v roce 1780 byla vystavěna samostatná synagoga v barokním slohu s klasicistním štítem v Jeronýmově ulici, asi 100 m jihozápadně od náměstí, kde stojí dodnes. Se synagogou sousedí po pravé straně domek šámese (synagogální sluha), označený číslem I. Synagoga dle knihy sedadel z let měla 67 mužských a 51 ženských míst. V roce 1881 došlo k úpravám interiéru, při nichž byla sedadla přemístěna a přečíslována, jejich počet se ale nezměnil. K další rekonstrukci, tentokrát spíše stavby než interiéru, došlo v roce 1935, kdy místní obec uspořádala po celých Čechách sbírku na výměnu oken, přestavbu vlhké zdi, novou výmalbu a fasádu. Poslední rekonstrukce proběhla v 90. letech 20. století. Svému účelu sloužila synagoga až do roku 1940, kdy německé úřady rozhodly o jejím využití coby skladu surových kůží. Po válce v ní byla zřízena sušárna kožek. Relativní been 24 houses, most of which have been retained to our time (in their modified forms). Street-facing small balconies which were somewhat elevated, most likely due to recurrent floods, represented a truly specific architectural feature of the local Jewish houses. However, they disappeared during subsequent reconstruction projects. In the mid-19 th century, Luže s Jews started their own private German school that was also open to non-jewish pupils who were sent there by their parents to improve their German. The school was established in timbered house No. 182 in Jeronýmova St. In the year 1875, there were disputes over whether this school should be private or public. Even though the local school board openly opposed the school s inclusion in the public education network, it became public upon requests made by the Jews themselves. However, the locals continued to protest this decision and the school resumed its former private status, keeping it until its dissolution in Sources from the early 19 th century speak of a Jewish inn. To this day, the ghetto s family house No. 44 (reconstructed) has been maintained. It used to be the site of Jewish ritual baths (mikveh). The remainders of water heating equipment have been retained in a little hallway in front of the mikveh. The location of the first prayer room is not known to us. A new baroque synagogue with a Classicist front was erected in 1780 in Jeronýmova St., some 100 m southwest of the square where it has remained until now. On its right, there is a shamash house (synagogue servant) marked with numeral I. According to its seating order book kept in the years , the synagogue offered 67 men s seats and 51 women s seat. In 1881, its interior underwent remodeling, including the rearrangements and renumbering of the seats. Their number, however, remained the same. Further reconstruction work affected the structure rather than the interior and was carried out in 1935 when the local Jewish community organized a nationwide Luže. Rekonstruovaný almemor s dochovaným kovaným zábradlím, v pozadí aron ha-kodeš. A reconstructed almemor with a well-preserved forged railing and with an aron ha-kodesh in the background. לוז'ה. בימת בית הכנסת המשופצת ומעקה הברזל המקורי, ברקע ארון הקודש. ומוגבהים נבנו על חזיתות בתי הגיטו שפנו לרחוב ואיפיינו את בתי היהודים. המסדרונות המוגבהים נבנו ככל הנראה בכלל ריבוי ההצפות בגיטו, הם לא נשתמרו בשינויי הבניין הרבים של הבתים במקום. לפני אמצע המאה הי"ט עמדו בגיטו 24 בתים, רובם עומדים על תילם עד היום )בשינויים חלקיים(. במחצית המאה הי"ט פתחה הקהילה בית ספר יהודי פרטי ששפת הלימוד בו היתה גרמנית, בית הספר היה פתוח גם לתלמידים לא יהודים והורים רבים שלחו את ילדיהם לבית הספר בגלל שפת הלימוד. בית הספר שכן בבית עץ ברחוב ירונימובה 182. בשנת 1875 ביקשה הקהילה לרשום את בית הספר כבית ספר ציבורי ונוצר סכסוך עם העיריה שלא הסכימה לשינוי. בית הספר נרשם כבית ספר ציבורי ולאחר מחאות של הציבור הוא נרשם שוב כבית ספר פרטי. בית הספר נשאר בי"ס פרטי עד שנסגר בשנת בתחילת המאה הי"ט נפתח בלוז'ה פונדק יהודי. בגיטו עומד עד היום הבית שבו היה מקווה הטהרה של לוז'ה )מס' 44( הבית שופץ ושונה מספר

82 výhodou bylo alespoň zachování stavby, která byla kvůli svému novému využití i udržována a působením desinfekčních prostředků se dochovala i vnitřní dřevěná zařízení. Při rekonstrukci v 90. letech 20. století byl opraven exteriér i interiér synagogy. Dochovala se středová zděná bima s částí původního zábradlí (almemor řečniště, vyvýšené místo ve středu synagogy, kde se čte Tóra a káže rabín). Bima je jedna z mála, které se v Čechách zachovaly v původní podobě. Dispozice je vzhledem k jejímu stáří neobvyklá, předznamenává budoucí vývoj v 19. století netvoří samostatný uzavřený prostor, ale je spojena se zvýšenými stupni před svatostánkem. Zmizelo zvláštní místo pro zděný amud (pult pro kantora) i šulchan (pult), u něhož se předčítala Tóra. V synagoze je kamenná ženská galerie, na které se dochoval dřevěný parapet se schránkami na modlitební knihy. Částečně se dochoval i mobiliář klasicistní aron ha-kodeš s baldachýnem a dvěma orly po stranách (svatostánek schrána na Tóry), kované svícny a lustr. Na půdě synagogy byla při rekonstrukci nalezena bohatá geniza (již nepoužívané Písmo), která sem byla ukládána od vystavění synagogy do 2. světové války, tedy přes 160 let. Unikátní byly i textilie, které se v objektu našly synagogální opony, pláštíky a povijany na Tóru s lidovou výzdobou, modlitební šály (tality), sáčky na modlitební řemínky (tefiliny), dětské čepečky a boty. V synagoze bylo objeveno více než 600 fragmentů starých tisků, 100 rukopisů, fragmenty dekorativních mizrachů (označení stěny, která je na straně k Jeruzalému) a tabulky s požehnáními, zdobené lidovými dřevořezy nebo vystřihováním. collection in Bohemia to replace windows, reconstruct a moist wall, repaint all walls, and restore the façade. The last reconstruction stage took place in the 1990 s. The synagogue served its designated purpose until 1940 when German authorities decided to use it as a rawhide storehouse. After WWII, its premises accommodated a skin drier room. The only relatively positive fact of this grim development was the good condition of the building which was properly maintained (especially its roof) because of its new use. The regular application of disinfecting agents also helped to preserve wooden interiors. The reconstruction project of the 1990 s included both the exterior and the interior of the synagogue. Its central masonry bima (platform) with the relics of the original railing has been saved (almemor rostrum or platform, an elevated place in the middle of the synagogue where the Torah is read and where the rabbi preaches). The bima is one of few bimas that have been preserved in their original condition in Bohemia. Considering its age, its layout is quite unusual in that it augurs the future developments of the 19 th century. The bima does not form an autonomous, enclosed area; instead, it is connected with elevated steps in front of the tabernacle. However, a special place reserved for a masonry amud (where the cantor [or hazzan] leads the congregation in prayer) as well as the schulchan (desk) where the Torah used to be read disappeared. The synagogue is equipped with a women s gallery made of stone. Its wooden breastwork holding prayer book boxes has been kept up as well. Other objects that have been partially saved comprise of: a portable cabinet Classicist aron ha-kodesh with a canopy and two eagles on the sides (sanctuary a box for the Torahs), forged candlesticks and a chandelier. During reconstruction work, a geniza with a rich collection of Hebrew Scriptures (no longer used Tanakh) was found in its loft. The geniza had been stored there until the beginning of WWII, i.e. over a period of 160 years. Unique were also the textiles that Luže. Interiér synagogy. Synagogue interior. לוז'ה. פנים בית הכנסת. פעמים. בתיבה בחזית הבית נמצא חלק ממתקן חימום המים שנשתמר עד היום. מיקומו המדויק של חדר התפילה הראשון )משנת 1612( אינו ידוע. בשנת 1780 נבנה ברחוב ירונימובה, כ- 100 מטרים דרומית מערבית לכיכר העיר, בית כנסת חדש בסגנון הבארוק. חזית בית הכנסת היתה בסגנון ניאו קלאסי. המבנה עומד על תילו עד היום. מימין לבית הכנסת עמד בית השמש שסומן בספרה I )בספרות רומיות(. פנקס בית הכנסת )מן השנים ( מציין 67 מושבים בעזרת הגברים ו- 51 מושבים בעזרת הנשים. בשנת 1881 שופץ פנים בית הכנסת והספסלים מוקמו ומוספרו מחדש אך מספר המקומות לא השתנה. בשנת 1935 נערך שיפוץ נוסף של המבנה. הקהילה היהודית אספה מימון לשיפוץ המבנה בכל רחבי צ'כיה. קיר שהיה לח נהרס ונבנה מחדש, חלונות היכל התפילה הוחלפו, בית הכנסת נצבע מחדש וחזיתו שופצה. בשנות התשעים של המאה העשרים נערך שיפוץ נוסף של המבנה. בית הכנסת היה בשימוש עד שנת 1940, אז החליטו הרשויות הגרמניות להשתמש במבנה לאכסנת עור גולמי. לאחר המלחמה שימש המבנה כסדנא 80 81

83 Synagoga zůstala v majetku Židovské obce v Praze, ihned v roce 1990 byly zahájeny přípravy na její rekonstrukci. Byla provedena řada restaurátorských průzkumů, aby obnova co nejvíce odpovídala původnímu stavu stavby (stavební prvky, okna, barevnost). Nakonec byla ve štítu umístěna tepaná Davidova hvězda (podle nálezu trnu tam pravděpodobně původně byla), jak to je u synagog od konce 17. století obvyklé. Poprvé se synagoga otevřela veřejnosti v roce 2002 v rámci Evropského dne židovské kultury. Synagoga je po rekonstrukci přístupná veřejnosti a slouží kulturním účelům města Luže. Hřbitov se nalézá severovýchodně od městečka ve vzdálenosti 1,3 km na lesním okraji ve svahu nad zemědělským družstvem. Původně se v jeho blízkosti nacházelo popravčí místo. Tato nedůstojná lokalita je pro židovské hřbitovy typická vrchnost často Židům prodávala nejméně žádoucí, pro pietní místo nevhodné pozemky v blízkosti popravišť či mrchovišť. Doba jeho založení není známa, spadá však rozhodně již do 17. století, kdy se v Luži začala židovská obec rozrůstat, a to spíše do jeho první poloviny, či dokonce na přelom 16. a 17. století. Pohřbívalo se zde až do 2. světové války. Výměra hřbitova je m 2, této rozlohy dosáhl až po několikerém rozšiřování. Za války byl těžce poškozen řáděním nacistů, po válce zase byly některé novější pomníky z leštěné žuly rozkradeny. Nejstarší dochované náhrobky jsou ze 17. století, cenné jsou zejména barokní a klasicistní pomníky. Nalézáme zde barokní náhrobky typologicky shodné s náhrobky z Golčova Jeníkova. Vyskytuje se zde množství východočeských asymewere discovered on the premises synagogue curtains, Torah veils and swathing bands with folk ornaments, prayer shawls (talits), sachets for prayer straps (tefilins), children s caps and shoes. The findings from the synagogue further contained more than 600 fragments of old prints, 100 manuscripts, fragments of decorative mizrachs (the marking of the wall that faces Jerusalem) and tables with blessings decorated with folk woodcuts or by clippings. The synagogue remained the property of the Jewish Community of Prague and preparations for its reconstruction began in A large number of restoration research procedures were carried out in order to restore the building in a manner that would most closely correspond to its original look (construction features, windows, color scales). In the end, the front was fitted with a forged Star of David (the finding of a thorn in the same place implies its previous presence), a component typical of synagogues built in the late 17 th century and later on. In the year 2002, the synagogue was open to the public for the first time on the occasion of the European Day of Jewish Culture. Since its reconstruction the synagogue has served as a public cultural venue. The cemetery is situated 1.3 km northeast of the town, at the edge of a forest and in the slope above an agricultural farm. In its vicinity there once used to be a place of execution. Such an undignified location was a customary place for Jewish cemeteries, as manorial nobility often sold Jews lots that were least desired for sacred places because of their immediate proximity to an execution site or to a burial ground for cattle. Although the time of cemetery establishment is not known, it is believed to date back to the 17 th century when the Jewish community began to flourish in Luže. More precisely, its origin goes back to the first half of the 17 th century or even to the end of the 16 th century. Burial services were performed there until WWII started. ליבוש עורות. מבנה בית הכנסת לא נהרס בגלל יעודו החדש והוא תוחזק. בתהליכי יבוש העורות נעשה שימוש בחמרים משמרים שהשפיעו גם על פרטי בניין בבית הכנסת. ארון הקודש וחלק מריהוט בית הכנסת המקורי נשתמרו במצב מצוין. בשיפוץ שנערך בשנות התשעים של המאה העשרים שופץ פנים המבנה וחזית הבניין. הבימה המקורית במרכז האולם וחלק מן המעקה נשמרו ושוקמו. הבימה בבית הכנסת בלוז'ה היא אחת הבודדות בצ'כיה שנשתמרה בצורתה המקורית. מיקום הבימה בבית הכנסת מפתיע יחסית לתקופת הבנייה, משום שהיא מחוברת ישירות לחלק המוגבה שבקרבת ארון הקודש. העמוד והשולחן לקריאה בתורה חסרים ובית הכנסת מזכיר בסידורו הפנימי בתי כנסת אירופיים מן המאה הי"ט. עזרת הנשים בבניין מוגבהת ובנויה אבן. מעקה העץ של עזרת הנשים ובו ארוניות קטנות לספרי תפילה נשתמר. גם פרטי פנים נוספים נשתמרו: ארון הקודש שנבנה בסגנון ניאו קלאסי נשתמר חלקית. הארון מעוטר בתבליט של חופת בד ושתי דמויות של נשר מצידיה. נשתמרו גם מנורות מתכת ונברשת מהריהוט המקורי של בית הכנסת. בזמן השיפוץ נתגלתה גניזה גדולה בעליית הגג. בגניזה נתגלו ספרים ומסמכים מתקופת יסוד בית הכנסת ועד מלחמת העולם השנייה )כלומר, לאורך תקופה של יותר מ- 160 שנה(. בבית הכנסת נמצאו גם פרוכות עתיקות מקושטות בעיטורים עממים, מעילים ואבנטים לתורה, טליתות ישנות, נרתיקים לתפילין, כיפות לילדים ונעליים. בבית הכנסת נמצאו יותר מ- 600 ספרים ומסמכים מודפסים, כמאה כתבי יד, חלקים מעיטורי "מזרח", לוחות עם ברכות שעוטרו בחיתוכי עץ או מגזרות נייר. בית הכנסת נשאר בבעלות הקהילה היהודית בפראג. כבר בשנת 1990, מייד לאחר מהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה, החלו עבודות הכנה לשיפוץ המבנה. מומחים לשימור מבנים וריהוט בחנו את מצב בית הכנסת על מנת ששיקום המבנה יהיה נאמן ככל האפשר למקור )פרטי בניין, חלונות, צבע(. לבסוף הותקן בחזית המבנה מגן דוד ממתכת רקועה, כפי שהיה נהוג בבתי כנסת רבים במאה הי"ז )על פי הממצאים במבנה היה עיטור כזה במקום בעבר(. בית הכנסת נפתח לציבור לראשונה בשנת 2002 במסגרת אירועי יום התרבות היהודית של האיחוד האירופי. הבית פתוח כיום למבקרים ונערכים בו אירועי תרבות שונים מדי פעם.

84 Luže. Hřbitov. / Cemetery. לוז'ה. בית הקברות. trických stél tzv. beraní roh. Nejnovější náhrobky z konce 19. a 20. století se již neliší od křesťanských, užívá se černá leštěná žula, na několika místech je dochováno i kovové ohrazení hrobu. Rozmanitá je výzdoba náhrobků objevují se zde tradiční kohenské ruce a levitské soupravy (konvice s talířkem), koruny dobrého jména, symboly jmen (pták či lev), symbolika spojená s povoláním (rydlo, jehla a nůžky, kniha) a rostlinné motivy (palmy, vinné ratolesti, květinové vzory). Nápisy na náhrobcích jsou hebrejské, hebrejsko-české, hebrejsko-německé a německo-české. Hřbitov se nachází v členitém terénu, řada náhrobků je nakloněných nebo leží na hrobových místech. Byl také značně zarostlý nále- The cemetery area of m 2 was achieved through several enlargement stages. During WWII, the place was badly damaged by the revelry of Nazis. After the war some of the newer tombstones of polished granite were stolen. The oldest preserved tombstones are from the 17 th century. Valuable are especially Baroque and Classicist ones; whereas the Baroque pieces are the same types as those found in Golčův Jeníkov. There is a vast number of asymmetric Eastern Bohemian stelas (so-called ram s horn). The upper edge of the tombstones is shaped as an asymmetric arch that continues with a multiple spiral engraved into the tombstones, a feature imitating the winding of the ram s horn. The most modern tombstones from the late 19 th century and from the early 20 th century do not differ from Christian ones: they are בית הקברות של לוז'ה נמצא בקצה היער, במדרון שמעל למשק החקלאי, 1,300 מטר צפונית מזרחית לעיירה. בעבר עמד בקרבת מקום גרדום. מיקום לא מכובד זה הוא טיפוסי לבתי קברות יהודיים, במקרים רבים מכרו השלטונות לקהילות היהודיות שרצו לבנות בתי קברות את השטחים הלא מבוקשים, שאיש לא היה מעונין בהם )לעיתים בחלקות שהיו בקרבת גרדומים או בקרבת מגרשים בהם קברו חיות משק מתות(. שנת יסוד בית הקברות אינה ידועה אך ניתן לקבוע בוודאות, כי בית הקברות כבר היה קיים במחצית הראשונה של המאה הי"ז, כאשר החלה הקהילה לגדול. יתכן שבית הקברות נוסד כבר בסוף המאה הט"ז. בית הקברות היה בשימוש עד מלחמת העולם השנייה. בית הקברות הורחב כמה פעמים. כיום משתרע בית הקברות על שטח של 3,472 מ"ר. בזמן מלחמת העולם השנייה ניזוק בית הקברות על ידי הנאצים ולאחר המלחמה נגנבו מצבות מודרניות יותר, שהיו 82 83

85 Luže. Detail kované Davidovy hvězdy v interiéru synagogy. / A detail of the forged Star of David decorating the synagogue interior. לוז ה. מגן דוד ממתכת רקועה בפנים בית הכנסת, פרט. tem, který je průběžně likvidován, ale stále ještě část hřbitova zarůstá. Hřbitov obklopuje kamenná zeď, nová je kovaná vstupní brána se symbolem Davidovy hvězdy. Na hřbitově se dochovaly zbytky základového zdiva ohelu (v jihozápadní části), který patrně dříve tvořil i vchodovou bránu. Silná židovská komunita existovala v blízkém Vysokém Mýtě, kde měli v 19. a 20. století Židé ve dvoře soukromého domu na Pražském předměstí svoji modlitebnu. Oddělení pro dějiny šoa Židovského muzea v Praze eviduje 38 obětí z této lokality. Na městských hradbách v Jungmannových sadech byla v roce 2002 umístěna pamětní deska 45 holocaustem postižených vysokomýtských židovských občanů. made of polished granite, the tombstones are moved from the foot of the grave to its head and some places are finished with a metal railing. The adornments of the tombstones are quite diverse. We can see the traditional hand symbol of the Cohens as well as the Levites sets (jug and plate), good name crowns, name-related symbols (bird or lion), profession-related symbols (graver, needle and scissors, book and floral motifs such as palms, vine offspring, flowers). The inscriptions on the tombstones are in Hebrew, Hebrew and Czech, Hebrew and German or in German and Czech. The cemetery is situated in a rugged terrain, many of the tombstones being tilted or laid horizontally on graves. The cemetery was badly overgrown with self-seeding which is being continually exterminated. Yet some parts of the cemetery still tend to overgrow with weed. The cemetery is fenced with a stone wall. Its forged entrance gate decorated with the Star of David is new. The cemetery still bears residues of the foundation brickwork of the morgue (ohel) (on the southwest side) which probably once used to serve as a point of entrance. Another populous Jewish community in the nearby town of Vysoké Mýto where a Jewish prayer room was found in a private house at Prague Outskirts in the 19 th and the 20 th century. The Holocaust Department of the Jewish Museum of Prague registers 38 Holocaust victims whose last known address was in Vysoké Mýto. A plaque commemorating 45 Holocaust victims from Vysoké Mýto was placed on the town walls in Jungmann Park in עשויות שיש או גרניט. המצבות העתיקות ביותר שנשתמרו הן מהמאה הי"ז. מצבות מתקופת הבארוק והניאו קלאסיקה הן בעלות ערך מיוחד. ניתן למצוא בבית הקברות מצבות מתקופת הבארוק שדומות באופיין למצבות הקבורה מגולצ'וב יניקוב ומצבות לא סימטריות רבות מאיזור מזרח צ'כיה )"מצבות קרן אייל"(. המצבות החדשות ביותר, מסוף המאה הי"ט ותחילת המאה העשרים, לא שונות ממצבות בבתי קברות נוצריים, הן עשויות בד"כ אבן גרניט שחורה או שיש. בכמה מקומות נשתמרה שבכת מתכת מסביב לחלקת הקבר. המצבות בבית הקברות מעוטרות בעיטורים רבים. נמצאים כאן עיטורים טיפוסיים לקברי כהנים )כפות ידיים בברכת כהנים( וקברי לויים )כד מים(, עיטורים של כתרי שם טוב, סמלים המתקשרים לשמות הנפטרים )אריה, ציפור(, סמלים המתקשרים למקצועם של הנפטרים )מפסלת, מחט ומספריים, ספרים(, מוטיבים צמחיים )עצי דקל, ענפי גפן, דוגמאות פרחים שונות(. הכיתוב על המצבות הוא בעברית בלבד או בשילוב של עברית וגרמנית, עברית וצ'כית או גרמנית וצ'כית. בית הקברות נמצא בשטח מורכב ומרבית המצבות נטויות על צידן או מוטלות על הקרקע, מצבות רבות מכוסות צמחייה. למרות עבודות דילול הדרגתיות של צמחיית בית הקברות, חלק משטח בית הקברות עדיין מכוסה צמחיית פרא עבותה. בית הקברות מוקף חומת אבן, שער כניסה חדש ממתכת נקבע בחומה ועוטר במגן דוד. בחלק הדרום מזרחי של המגרש נשתמרו חלקים מקירות היסוד של בית הטהרה ההרוס. שער הכניסה המקורי לבית הקברות היה כנראה בקרבת בית הטהרה. בעיר ויסוקה מיטו Mýto( )Vysoké הסמוכה היתה קהילה יהודית חזקה. חדר התפילה של הקהילה היה בחצר בית פרטי ברובע פראז'סקה פר'דמסטי Předměstí(.)Pražské בארכיון המחלקה לחקר השואה של המוזיאון היהודי בפראג נמצאים 38 שמות של קרבנות השואה מעיר זו. בשנת 2002 הותקן לוח זכרון לקרבנות השואה על חומות העיר בגני יונגמן sady(,)jungmannovy על הלוח מצוינים 45 שמות של תושבי ויסוקה מיטו היהודים שנספו ונפגעו בשואה.

86 DŘEVÍKOV דר'ביקוב Dřevíkov. Židovská ulička. / Jewish St. דר ביקוב. הרחוב היהודי

87 První zmínky o Dřevíkově se vztahují k roku 1542, kdy patřil k panství Svobodné Hamry. Tamní vrchnost poskytla počátkem 18. století ochranu a právo usídlení Židům na zdejším panství. Podle sčítání Židů na panství z roku 1718 přišli do Dřevíkova první Židé v roce 1701 a usadili se v pronajatých vrchnostenských domcích (roubené přízemní chaloupky) v jižní části vsi. V roce 1718 zde již žilo sedm židovských rodin (34 osob) a měli i vlastní modlitebnu na půdě jednoho z domů, které Židé obývali. Za svou ochranu museli vrchnosti platit 8 zlatých za jednu rodinu. Počet Židů v Dřevíkově v průběhu 18. století rostl, kolem poloviny 18. století byla založena zdejší židovská obec. Mezi léty vystavěli Židé na pronajatých pozemcích synagogu, mikvi a špitál. Po zavedení číslování domů v roce 1770 byly židovské domy ve vsi očíslovány římskými čísly I VIII, synagoga své číslo neměla. V roce 1793 Židé od vrchnosti koupili pozemky, na nichž stála synagoga a špitál, a zakoupili také pozemek hřbitova. V tomto roce žilo v Dřevíkově 11 židovských rodin v tzv. židovské uličce. Rodiny špitálního sluhy a předzpěváka v synagoze obývaly špitál. Židovská obec získala od vrchnosti některé výsady směla vybírat poplatky za místo v synagoze, dostala vodní nádrž na zásobování vodou. Vrchnost začala pronajaté domky židovským nájemníkům prodávat. V roce 1814 bylo reformou sjednoceno číslování všech domů a zrušeno oddělování křesťanských a židovských. Židovské domy dostaly čísla Až na dva domy stály všechny v židovské uličce. V rukou Židů bylo již 13 domů, téměř třetina všech domů v obci. Asi v polovině 19. století je ve vsi dolo- The first mention of the community s existence goes back to the year 1542 when it was included in the estate of Svobodné Hamry. In the early 18 th century, the local noblemen provided Jews with protection and rights of settlement. According to the 1718 Jewish census, the first people of Jewish religion arrived in Dřevíkov in 1701 to settle down in leased seigniorial houses (one-floor logged houses) in the south of the community. By the year 1718, there had already been 7 Jewish families (34 people) who maintained their own prayer room arranged in the loft of one of the houses occupied by the Jews. The Jews had to pay for their protection namely 8 florins per family. The number of Jews in Dřevíkov increased in the course of the 18 th century and a local Jewish community was established in the mid-18 th century. Between the years the Jews built a synagogue, mikveh and hospital on leased lots. After the introduction of the compulsory numbering of houses in 1770, the Jewish buildings in the town were marked with Roman numerals I VIII. The synagogue did not have its own number. Following the reforms of 1793, the Jews purchased the lot on which the synagogue and hospital had been erected from the local manorial lords. They also bought a piece of land for a new cemetery. It was in this same year that Dřevíkov registered 11 Jewish families living in so-called Židovská ulička (Jewish St.). The families of a hospital orderly and a synagogue song leader lived in the hospital. The Jewish community succeeded in gaining certain prerogatives from its lords: It could collect fees for a place in the synagogue and it also received a water-feeding tank. The manorial lords did not hesitate to sell the formerly leased houses to their Jewish tenants. A reform passed in 1814 introduced the unified system of building numbers and cancelled the separation of Christian and Jewish dwellings. All Jewish houses were numbered 36 through 48 and all but two of them were המסמך הכתוב הראשון המתייחס לעיירה דר'ביקוב )Dřevíkov( הוא משנת העיירה היתה אז חלק מאחוזת סבובודנה האמרי Hamry(.)Svobodné בתחילת המאה הי"ח הותר ליהודים להתגורר בתחומי האחוזה והובטחה להם הגנת השלטון. מרישומי היהודים באחוזה משנת 1718 אני למדים שהיהודים הראשונים הגיעו לדר'ביקוב בשנת 1701 והתגוררו בחלק הדרומי של העיירה, בבקתות עץ חד קומתיות ששכרו מבעלי האחוזה. בשנת 1718 כבר התגוררו בדר'ביקוב שבע משפחות יהודיות )34 נפשות( שהשתמשו בחדר תפילה שהותקן בעליית הגג של אחד הבתים. כל משפחה יהודית שילמה סכום של שמונה זהובים עבור "הגנה". במהלך המאה הי"ח גדל מספר היהודים בעיירה ובמחצית המאה הי"ח נוסדה הקהילה היהודית של העיירה. בין השנים בנו היהודים בית כנסת, מקווה טהרה והקדש על אדמות שחכרו. בשנת 1770 מוספרו בתי העיירה, בתי הנוצרים סומנו בספרות רגילות ובתי היהודים סומנו בספרות רומיות )אחת עד שמונה(. מבנה בית הכנסת לא מוספר. לאחר הרפורמות של שנת 1793 קנו היהודים את האדמות שעליהן כבר עמדו בית הכנסת, ההקדש והמקוה. באותה שנה גם רכשה הקהילה חלקת קרקע שיועדה לבית קברות. בשנת 1793 התגוררו 11 משפחות יהודיות ברחוב היהודים בעיירה. החזן ושמש ההקדש עם בני משפחותיהם התגוררו בחדרים בתוך מבנה ההקדש. הקהילה היהודית קיבלה לשימושה מאגר מים משלטון האחוזה וקיבלה את הזכות לגבות תשלומים עבור מקומות בבית הכנסת. אדוני האחוזה הציעו ליהודים לקנות את הבתים ששכרו. בשנת 1814 מוספרו כל בתי העיירה באופן אחיד ובתי היהודים קיבלו את המספרים כל בתי היהודים, למעט שניים, היו בתחומי הרחוב היהודי. 13 בתים, כמעט שליש מכלל הבתים בעיירה, היו אז בבעלות יהודית. בערך באמצע המאה הי"ט מתועדים בדר'ביקוב 30 משפחות יהודיות ו- 14 בתים בבעלות יהודית )ובהם בית כנסת, מקוה טהרה, בית ספר והקדש(. בשנת 1847 פרצה ברחוב היהודים שריפה גדולה ולאחריה הוחלפו בהדרגה בתי העץ בבתי אבן דו קומתיים בסגנון עירוני יותר. לבתי הרחוב היהודי לא היו מחסנים ומבני עזר חקלאיים )רוב היהודים לא עסקו בחקלאות(, הבתים מחוברים זה אל זה והם יוצרים חזית אחידה אל הרחוב. בית העץ האחרון

88 Dřevíkov. Synagoga a židovská škola (kolem roku 1910). / The synagogue and the Jewish school (around 1910). דר'ביקוב. בית הכנסת ובית הספר היהודי )סביבות שנת 1910(. ženo 30 židovských rodin vlastnících 14 domů (včetně synagogy, školy, špitálu a mikve). Domy byly od poloviny 19. století, zvláště po požáru židovské uličky v roce 1847, který zlikvidoval většinu dřevěných staveb, postupně přestavovány na zděné patrové domy městského typu (provázané mezi sebou, tvořící souvislou frontu) bez hospodářských budov, které Židé nepotřebovali (zemědělstvím se většinou neživili). Poslední roubenou chalupou v obci zůstal dům čp. 47, kde byla vinopalna a později pekárna, a který se dochoval dodnes. Synagoga dostala po roce 1814 popisné číslo 43. Stála (a dodnes stojí přestavěná na obytný dům) na východním konci židovské uličky. Postavena byla před rokem 1750, v roce 1847 již jako zděná stavba vyhořela a byla rozšířena do dnešního půdorysu. Bohoslužby se zde konaly do počátku 20. století, kdy počet Židů v obci radikálně poklesl, v roce 1922 byla prodána a následně přestavěna na jednopatrový obytný dům. Jak bylo výše uvedeno, platili Židé vrchnosti za ochranu peněžní dávky, mimoto located in Židovská ulička (Jewish St.). Altogether, the Jews owned 13 houses; i.e. nearly a third of all the buildings in the town. In the middle of the 19 th century, 30 Jewish families were documented in the town, owning a total number of 14 houses (including a synagogue, school, hospital and mikveh). At about the same time, the houses began to be gradually reconstructed in the form of masonry terraced-type, two-storied urban buildings; this type of reconstruction becoming even more widespread after a fire in 1847 in Židovská ulička (Jewish St.) that consumed most of the original wooden houses. The modified houses did not have any farm structures as the Jews did not need them since farming was not their usual gaining activity. The last log house that was left standing and that has survived until today was house No. 47 that served as a small distillery and later as a bakery. After the year 1814, the synagogue was marked as building No. 43. It stood at the eastern end of Židovská ulička (Jewish St.) where it can still be found today, even though it has been transformed into a residential building. The synagogue was built before In 1847, the synagogue then already built of brick burnt down to be later rebuilt as a larger building that has Dřevíkov. Původní interiér synagogy. The original interior of the synagogue. דר'ביקוב. פנים בית הכנסת. Dřevíkov. Židovská ulička (1940). Jewish St. (1940). דר'ביקוב. הרחוב היהודי )1940(

89 Dřevíkov. Cesta ke hřbitovu. A road leading to the cemetery. hřbitov. Dřevíkov. Vstupní brána na דר ביקוב. הדרך לבית הקברות. A cemetery entrance gate. דר'ביקוב. שער הכניסה לבית הקברות. také ročně odváděli jednoho jeřábka o Velikonocích. Pro jejich chov bylo podle pramenů vyčleněno místo přímo v budově synagogy. V obci existoval také špitál, který byl později přestavěn na školu. Její budova čp. 45 dodnes stojí (po přestavbě), škola zde fungovala do 60. let 19. století. Dům byl poté přestavěn, podruhé pak v roce Na školním dvoře směrem k synagoze stála rituální lázeň (mikve). Hlavním zdrojem obživy dřevíkovských Židů byl obchod, především s vlasy a vlasovými síťkami. V roce 1803 Aron Weisenstein koupil vrchnostenský masný krám čp. 25 a zřídil si v něm řeznictví. Joachim Kohn si v roce 1800 pronajal od vrchnosti právo na výrobu drasla (potaše) na statcích Dřevíkov a Svobodné Hamry a k tomu účelu vystavěl draslovnu (u čp. 47). Draslo se louhovalo z dřevěného popela, na jehož přednostní výkup z obou statků měl Kohn právo. Ve vsi stávala i židovská koželužna. V sousedních Svobodných Hamrech provozovala již od 18. století hospodu a vinopalnu rodina Streislerova (hospoda zanikla survived until today. Church services continued to be performed there until the early 20 th century when the number of Jews fell rapidly. In 1922, the synagogue was sold to be later changed into two-storied residential premises. As mentioned earlier in this text, the Jews had to pay their manorial nobility for protection in addition to which they also had to deliver one crane at Easter. As literary sources imply, a special place directly inside the synagogue was reserved for their breeding. The town also had its hospital that was later used as a school. Its reconstructed building No. 45 still remains in place. It was operated as a school building until the 1860 s. Afterwards, the house was rebuilt two times, the latter reconstruction stage being completed in The school yard used to comprise a ritual bath (mikveh) facing the synagogue. Dřevíkov s Jews made their living especially by carrying out trading activities, especially trading in hair and hairnets. In the year 1803, Aron Weisenstein bought seigniorial butcher s shop No. 25 where he started his own butcher s business. In 1800, Joachim Kohn was granted the right to produce potash at farmsteads in Dřevíkov and Svobodné Hamry for which purpose he even had his own potash production shop בעיירה הוא הבית שמספרו 47. בבית היתה מזקקה לי"ש ומאוחר יותר פעלה בו מאפיה. הבית עודנו עומד על תילו. בית הכנסת של דר'ביקוב נבנה לפני שנת 1750 ובשנת 1814 קיבל המבנה את המספר 43. בית הכנסת שהיה כבר בנוי אבן נפגע בשריפה הגדולה של שנת 1843 ולאחריה נבנה מחדש, גדול ומרווח יותר. בית הכנסת עמד בקצה המזרחי של רחוב היהודים ונערכו בו תפילות עד תחילת המאה העשרים. בשנת 1922, לאחר שיהודים רבים עזבו את העיירה, נמכר המבנה והוסב לבית מגורים. הבית עומד על תילו עד היום. כאמור, היהודים בדר'ביקוב שילמו מס הגנה מיוחד לאדוני האחוזה. כמו כן, על פי מסמכים היסטוריים, הוטל על היהודים למסור תרנגולת פנינית אחת לאדון האחוזה בחג הפסחא בכל שנה. על פי מסמכים היסטוריים הוקצה מקום מיוחד לגידול פניניות בתוך מבנה בית הכנסת. בנין ההקדש של דר'ביקוב הוסב מאוחר יותר לשמש בית ספר יהודי. הבניין, שמספרו 45, שופץ מספר פעמים והוא עומד על תילו מספר פעמים. בית הספר היהודי פעל עד שנות השישים של המאה הי"ט. לאחר מכן שופץ המבנה ושופץ שוב בשנת בחצר הבניין עמד מקוה הטהרה של העיירה. רוב יהודי דר'ביקוב התפרנסו ממסחר, בעיקר ממסחר בשערות וברשתות שיער. בשנת 1803 רכש אהרן וייזנשטיין מאדון האחוזה את בית המטבחיים העירוני

90 Dřevíkov. Náhrobky umístěné ve vstupní bráně hřbitova. / Tombstones in the cemetery entrance gate. דר ביקוב. מצבות קבורה בתוך מבנה שער הכניסה לבית הקברות. Dřevíkov. Vstupní brána na hřbitov. A cemetery entrance gate. דר'ביקוב. שער הכניסה לבית הקברות. roku 1925). Objekt, v jehož levém křídle se nachází bývalá vinopalna stavebně zachovalá v základní hmotě, je zapsán jako nemovitá kulturní památka. Mezi nejbohatší dřevíkovské Židy patřily rodiny Fuchsových a Bergmannových, které v polovině 19. století zavedly výkup a zpracování ženských vlasů. Zaměstnávaly značný počet domáckých dělníků. Výroba se rozšiřovala, což vyžadovalo nové prostory, proto část dřevíkovských Židů odešla do nedaleké Trhové Kamenice. V Dřevíkově má kořeny i známá chrastecká rodina Heislerova, jejíž zakladatel Josef Heisler v roce 1860 přesídlil z Dřevíkova do Chrasti (viz heslo Hroubovice). Z rodiny Bergmannových, která přesídlila do Trhové Kamenice, pocházel také příslušník 312. stíhací perutě RAF nadpor. Karel Bergman, vyznamenaný československými i britskými medailemi za chrabrost V roce 1890 žilo v Dřevíkově již jen 24 Židů, na počátku 20. století bylo šest židovských domů zbouráno. V důsledku poklesu počtu obyvatel zanikla v roce 1894 zdejší židovská obec a židovští erected (No. 47). Kohn also held the priority to purchase from both farmsteads wooden ash whose leaching produced potash. There also used to be a Jewish tannery in the town. The Streisler Family operated a pub and a distillery in the neighboring town of Svobodné Hamry since the 18 th century. (The pub was closed in 1925.) The building whose left wing comprises the former distillery has been retained in its original material and has been included on a list of cultural monuments. The wealthiest Jewish families in Dřevíkov were the Fuchs and the Bergmanns who, in the mid-19 th century, started the purchase and processing of female hair. They employed a large number of people who worked from home. Production flourished and required more spacious premises, which made some of Dřevíkov s Jews leave for nearby Trhová Kamenice. The famous Heisler Family of Chrast also had its roots in Dřevíkov. In 1860, the family founder Josef Heisler moved from Dřevíkov to Chrast (see the chapter Hroubovice ). First Lieutenant Karel Bergman, from the Bergmann Family which settled in Trhová Kamenice, was a member of the 312 th Fighter Squadron RAF who was awarded with both British and Czech medals for bravery. בבית שמספרו 25 ופתח בו אטליז. בשנת 1800 חכר יואכים כהן מבעלי האחוזה את הזכות הבלעדית לייצור דשן פחם באחוזות של דר'יבקוב וסבובודנה האמרי. בבית שמספרו 47 בנה כהן בית מלאכה להפקת דשן. הדשן הופק מאפר עצים ויואכים כהן קיבל את זכות הקניין על אפר העץ בשתי האחוזות. בעיירה היתה גם סדנא לעיבוד עורות בבעלות יהודית. מן המאה הי"ח ניהלה משפחת שטרייסלר )Streisler( מדר'ביקוב מזקקה ליי"ש ומסבאה באחוזת סבובודנה האמרי השכנה. המסבאה נסגרה בשנת המבנה, שבאגפו השמאלי היתה המזקקה שוחזר והוא נרשם ברשימת מבני מורשת תרבותית לשימור. משפחת פוקס ומשפחת ברגמן היו המשפחות היהודיות העשירות ביותר בעיירה. במחצית המאה הי"ט יסדו המשפחות מפעל לייצור פיאות נכריות, הם קנו שיער נשים בקביעות ועיבדו אותו לייצור פיאות נכריות. שתי המשפחות העסיקו רבים מתושבי המקום שיצרו את הפיאות בבתיהם. המפעל שיגשג ועבר לאחר זמן לעיר טרהובה קמניצה Kamenice( )Trhová הסמוכה. כמה מיהודי העיירה עברו גם הם לשם באותה התקופה. יוסף הייסלר )Heisler( אבי משפחת הייסלר המפורסמת )ראה ערך הרואובוביצה(, עבר מדר'ביקוב לעיר כראסט בשנת אחד מצאצאי משפחת ברגמן היהודית שעברה מדר'ביקוב לטרהובה קמניצה הוא סרן קארל ברגמן, שהיה חלק מטייסת הקרב 312 של חיל האויר 88 89

91 věřící byli přičleněni k heřmanoměstecké židovské náboženské obci. Poslední židovské rodiny se odstěhovaly z obce před začátkem 1. světové války. Ulička s návsí byla v roce 1995 vyhlášena chráněnou památkovou zónou, byla odstraněna plechová autobusová čekárna a nahrazena vhodnější dřevěnou. Zdejší židovské památky navazují na etnografické muzeum v přírodě skanzen Vysočina, do něhož patří nedaleký soubor lidových usedlostí z oblasti východních Čech na tzv. Veselém kopci a některé další památky v okolních vsích. Hřbitov, ležící severozápadně od obce při okraji lesa, byl založen v 1. polovině 18. století. Původně byl ohrazený plotem z klád a jeho rozloha byla zhruba poloviční. Současné rozlohy m 2 dosáhl po rozšíření v roce 1860 (některé prameny uvádějí rok rozšíření 1876, resp. 1885). V tomto roce byl také ohrazen kamennou zdí, ve které byl vybudován nový vstup v podobě malého domku, tentokrát již směrem k vesnici. Na hřbitově se nacházejí cenné barokní a klasicistní náhrobky, ještě v 30. letech 20. století jich bylo přes 200. Nejstarší dochovaný náhrobek pochází z roku Mezi výjimečné náhrobky tohoto hřbitova patří dřevěný náhrobek z období 1. světové války (poslední v českých zemích), který byl na hřbitově do poloviny 80. let 20. století, poté byl převezen do depozitářů Souboru lidových staveb Vysočina. Unikátní je i litinový náhrobek z roku Do roku 1904 byli na tomto hřbitově pochováváni i Židé z Hlinska (teprve v tomto roce byl založen tamní hřbitov). Po 2. světové válce byla dodatečně vytesána jména obětí nacistů na starší náhrobky příslušných rodin. Nejmladší nápis byl zhotoven teprve v roce In 1890, Dřevíkov only had 24 Jews. At the beginning of the 20 th century, 6 Jewish houses were taken down. Its population being on the decline, the Jewish community ceased to exist in The local Jewish community and Jewish believers joined the Heřmanův Městec Jewish community. The last Jewish families left the town prior to World War I. The Jewish street and the village square were proclaimed a preserved monument zone in An unsightly bus stop booth made of metal that used to stand there was replaced with a more appealing wooden structure. The local Jewish monuments complement an open-air ethnographic museum called Vysočina that also includes a nearby group of farm buildings from all over Eastern Bohemia (known as Veselý kopec Merry Hill ) as well as some other monuments in surrounding villages. The cemetery, situated northwest of the town, was set up in the first half of the 18 th century. Its original fence was made of plain logs. Upon opening, the cemetery was about half its current area of m 2 that was reached after extension in (Some sources, however, claim the extension took place in 1876 or 1885.) In that same year, the cemetery fencing was replaced with a brick wall that was complemented with a new point of entrance in the form of a small house facing the town. The cemetery boasts valuable Baroque and Classicist tombstones of which over 200 were still standing in the 1930 s. The oldest preserved tombstone comes from the year A true gem among the well-preserved tombstones is a wooden tombstone from the time of World War I (the last one of its kind in the Czech lands). This magnificent piece remained at the cemetery until the mid-1980 s when it was transferred to the depositories of the Vysočina open-air ethnographic museum. Another unique tombstone comes from the year 1852 and is made of cast iron. The cemetery had also provided its burial places to the Jews of Hlinsko until Dřevíkov. Vstupní brána na hřbitov. A cemetery entrance gate. דר'ביקוב. שער הכניסה לבית הקברות. המלכותי הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה. סרן ברגמן זכה בעיטורים על אומץ לב מהצבא הבריטי ומהצבא הצ'כוסלובקי. בשנת 1890 גרו בדר'ביקוב רק 24 יהודים. בתחילת המאה העשרים נהרסו שישה בתים יהודיים. בשנת 1894 נסגרה הקהילה היהודית ויהודי העיר נרשמו בקהילה היהודית בהר'מאנוב מייסטץ. המשפחות היהודיות האחרונות עזבו את דר'ביקוב לפני תחילת מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1995 הוכרזו רחוב היהודים והכיכר הסמוכה אתרי מורשת לשימור. סככת הפח של תחנת האוטובוס הוחלפה בסככת עץ. האתרים היהודיים של דר'ביקוב מצטרפים למבנים שבאחריות המוזיאון

92 Dřevíkov. Náhrobky na lesním hřbitově. Tombstones in the forest cemetery. Již v 70. letech 20. století byl hřbitov z iniciativy vlastivědného kroužku ze Zaječic opraven a do vstupní brány umístěny fragmenty barokních náhrobků a také texty nápisů na nejstarších z nich. V září roku 2012 byl na náměstí před školou v Trhové Kamenici odhalen památník zdejším obětem holocaustu a současně příslušníkům Royal Air Force. Na pomníku jsou uvedeni dva příslušníci RAF, 48 jmen zavražděných Židů, kteří zde žili nebo z Trhové Kamenice pocházeli, a jména dvou přeživších. the year 1904 when Hlinsko opened its own cemetery. Following WWII, the cemetery in Dřevíkov was enlarged with the tombstones of the Nazis victims; alternatively their names were additionally engraved onto older gravestones according to their respective family ties. The most recent inscription was completed only in As early as the 1970 s, the cemetery was repaired thanks to the immense efforts of an association of national history and geography from Zaječice. Its entrance gate was fitted with fragments of the Baroque tombstones as well as with the texts that once decorated the oldest Baroque graves. In September 2012, a memorial to the local victims of the Holocaust and to the Royal Air Force was unveiled in the square in front of the school building in Trhová Kamenice. The monument is decorated with the names of two RAF members and forty-eight murdered Jews who used to live or who came from Trhová Kamenice as well as with the names of two Holocaust survivors. האתנוגרפי הפתוח בויסוצ'ינה שבתחומו גם המוזיאון הפתוח לאדריכלות מזרח צ'כית עממית בווסלי קופץ Kopec( )Veselý בקרבת דר'ביקוב ומבנים נוספים בכפרים הסמוכים. בית הקברות היהודי של דר'ביקוב נמצא צפונית מערבית לעיירה, בקצה היער. בית העלמין הוקם במחצית הראשונה של המאה הי"ח. במקור גודר בית הקברות בגדר עץ. בית הקברות הכפיל את שטחו ל- 1,777 מ"ר בשנת 1860 )מקורות אחרים מציינים את שנת 1876 או 1885 כשנה שבה הורחב בית הקברות(. אז גם גודר בית הקברות מחדש בגדר אבן ומצד העיירה נוסף לו מבנה קטן המשמש שער כניסה. בבית הקברות נמצאות מצבות בעלות ערך מתקופת הבארוק והניאו קלאסיקה. בשנות השלושים של המאה העשרים היו בבית הקברות יותר מ- 200 מצבות. המצבה העתיקה ביותר היא משנת בבית הקברות היתה מצבת קבורה יחודית עשויה עץ, המצבה היתה מתקופת מלחמת העולם הראשונה. היא הועברה בשנות השמונים של המאה העשרים למוזיאון האדריכלות העממית בויסוצ'ינה. בבית הקברות נמצאת גם מצבה יחודית נוספת משנת 1852 עשויה יציקת ברזל. עד שנת 1904 נקברו בבית הקברות גם יהודים מן העיר הלינסקו )בשנת 1904 נוסד בהלינסקו בית עלמין יהודי(. לאחר מלחמת העולם השנייה נוספו בהדרגה חלק משמות הנספים על המצבות הישנות של בני משפחותיהם שנפטרו לפני השואה. הכיתוב האחרון על מצבה בבית הקברות הוא משנת בשנות השבעים של המאה העשרים שופץ בית הקברות באופן חלקי על ידי חוג הסיירים מן העיר זאייצ'יצה. בביתן הקטן של שער הכניסה מוקמו חלקי מצבות מתקופת הבארוק וטקסטים של כמה מהמצבות העתיקות ביותר. בספטמבר 2012 נחנכה מול בניין בית הספר בעיירה טרהובה קמניצה אנדרטה לזכר קרבנות השואה וטייסי חיל האויר המלכותי הבריטי. על לוח הזכרון חקוקים שמותיהם של שני טייסים בחיל האויר המלכותי, 48 שמות של יהודים קרבנות השואה מטרהובה קמניצה ומהאיזור ושני שמות של ניצולי המחנות. דר ביקוב. מצבות קבורה בבית הקברות ביער

93 HLINSKO הלינסקו Hlinsko. Hřbitov. / Cemetery. הלינסקו. בית הקברות.

94 První zmínka o Hlinsku pochází z roku Město patřilo k panství rychmburskému. Nejstarší zmínka o hlineckých Židech se objevuje v roce 1716, kdy na tomto panství žily čtyři židovské rodiny jedna z nich se v polovině 18. století usadila ve městě Hlinsku. V roce 1836 zde žily již jen dvě židovské rodiny, čítající 22 osob. Vzhledem k pozdnímu usídlení Židů ve městě a jejich malému počtu nevznikla v Hlinsku žádná židovská ulice ani čtvrť. V roce 1880 udává sčítání v Hlinsku 70 Židů. Někdy kolem poloviny 19. století zde vznikla židovská náboženská obec, která zanikla na základě zákona z roku 1890 v roce 1892 a místní Židé byli přičleněni k Židovské náboženské obci v Heřmanově Městci. Ve 20. století pak počet Židů ve městě klesal v roce 1900 je to 53 osob, v roce 1930 již jen 35 osob. Nacistické rasové zákony postihly 39 osob z Hlinska, které v lágrech zahynuly, je znám pouze jeden přeživší továrník František Schur. Ačkoli nebylo židovské osídlení Hlinska nijak početné, i zde se Židé významně zapsali do dějin města. Měli významné zastoupení zejména v textilním a kožešnickém průmyslu na konci 19. století a po celé období první republiky. Majitelem největšího kožešnického závodu byl Rudolf Schulhof, židovského původu byl i továrník Kaufmann (tkalcovna), Moric Fuhrmann (ruční výroba umělých kožešin), Daniel Spitzer (továrna na výrobu hedvábných potahových látek, záclon a plyše), rodina Taussigova (Josef Taussig založil tkalcovnu v roce 1856, největší předválečný závod byla firma Samuel Taussig a synové moderní mechanická tkalcovna), Julius Freud, rodina Schurova, Jindřich Löwy, Arnošt Perkowitsch (truhlářství a pila). Většina z nich zahy- The first mention of its existence comes from the year The town belonged to the Rychmburk estate and the oldest report of Hlinsko s Jews dates back to 1716 when 4 Jewish families lived in this demesne one of the families settled in the town of Hlinsko in the mid-18 th century. In 1836, there were only 2 Jewish families with a total of 22 family members. Given the late settlement and the small number of the Jews in the town, no Jewish street or quarter was organized in Hlinsko. An 1880 census reported 70 Jews in Hlinsko. Sometime around the middle of the 19 th century, a Jewish community was established yet, it had to be dissolved in 1892 in response to a law passed in 1890 and all local Jews were made to join the Jewish religious community of Heřmanův Městec. In the 20 th century, the number of Jews began to decrease, falling to 53 and 35 people in 1900 and 1930, respectively. Nazi racial laws affected 39 people from Hlinsko. Except for one survivor, the factory owner František Schur, all of them died in concentration camps. Although the Jewish settlement in Hlinsko was not large in number, the Jews markedly contributed to the town s history. At the end of the 19 th century and during the entire existence of the so-called First Czechoslovak Republic ( ), they held strong positions especially in the fields of the textile industry and furrier s trade. The owner of the largest fur company was Rudolf Schulhof. The factory owners Kaufmann (weaving mill), Moric Fuhrmann (hand-made production of man-made furs), Daniel Spitzer (factory manufacturing silk upholstery fabrics, curtains and plush), the Taussig Family (Josef Taussig established a weaving mill in 1856 and a modern mechanical weaving mill called the Samuel Taussig and Sons Company was the largest pre-wwii business organization), Julius Freud, the Schur Family, Jindřich Löwy, Arnošt Perkowitsch (joiner s workshop and saw mill) were also of Jewish origin. Most of these people lost their lives in Nazi camps, the only survivor being the factory Hlinsko. Původní synagoga. The original synagogue. הלינסקו. חזית בית הכנסת המקורית המסמך הכתוב הראשון המתייחס לעיר הלינסקו )Hlinsko( הוא משנת העיר היתה אז בתחום אחוזת ריכמבורק.)Rychmburk( ההתיחסות הכתובה הראשונה ליהודי הלינסקו היא משנת 1716, בשנה זו התגוררו בתחומי אחוזת ריכמבורק ארבע משפחות יהודיות. אחת מהן עברה להלינסקו באמצע המאה הי"ח. בשנת 1836 התגוררו בהלינסקו שתי משפחות יהודיות )22 נפשות(. כיון שיהודים התישבו בהלינסקו בשלב מאוחר יחסית ובמספרים נמוכים, לא נוסד בעיר רחוב יהודי נפרד או גיטו. במרשם התושבים של שנת 1880 נרשמו בעיר 70 תושבים. במחצית המאה הי"ט נוסדה בעיר קהילה יהודית עצמאית. הקהילה נסגרה בגלל חוק שנכנס לתוקפו בשנת 1890 ובשנת 1892 נרשמו יהודי העיר בקהילה היהודית של הר'מאנוב מסטץ הסמוכה. מספר היהודים בעיר ירד בהדרגה במהלך המאה העשרים, בשנת 1900 מתועדים 53 תושבים יהודים בעיר ובשנת 1935 רק 35 יהודים. חוקי הגזע הנאציים פגעו ב- 39 תושבים יהודים של הלינסקו, כולם נספו בשואה. רק ניצול בודד ידוע מן העיר הלינסקו, 92 93

95 Hlinsko. Budova synagogy, nyní muzeum. / The building of the synagogue the present-day museum. nula v nacistických lágrech, válku přežil továrník František Schur, jehož manželku a děti umučili nacisté v Osvětimi. Rodinnou vilu po válce věnoval hlineckému dětskému domovu se slovy: Jednám jistě v duchu své drahé ženy, věnuji-li dům, který byl symbolem našeho rodinného štěstí, hlineckým dětem. Tam, kde hlaholil kdysi šťastný smích, nechť se ozývá dětské veselí. Nechť tento Dětský domov Marie Schurové zůstane věčnou a vděčnou památkou její šlechetné bytosti. Synagoga zde byla vystavěna v roce 1907 v novorománském slohu (paradoxně až po zániku židovské obce) v dnešní Havlíčkově ulici čp Bohoslužby se v ní konaly do roku 1925, poté byla zrušena a prodána zdejšímu muzejnímu spolku. Byla adaptována a potřebám hlineckého muzea slouží dodnes. Hřbitov byl založen v roce 1904 západně od města na katastru sousední owner František Schur whose wife and children were tortured to death in the Auschwitz Nazi camp. After WWII, Mr. Schur donated his family mansion to the Hlinsko orphanage on which occasion he said: I am sure it will be in agreement with my wife s spirit if I present the children of Hlinsko with this house that used to symbolize our family bliss. May children s happiness fill the place that used to resonate with merry laughter. May this Orphanage of Marie Schurová remain an eternal and grateful memory of her generous being. The local synagogue was erected in 1907 in the New Romanesque style (paradoxically, it was after the termination of the Jewish community) in building No. 726 in today s Havlíčkova St. Church services were performed until 1925 when the synagogue was closed down and sold to a local museum society. The building was adapted to suit the needs of the Hlinsko Museum whose purposes it has served to this present day. The cemetery was established in 1904 to the west of the town, in the cadaster of התעשיין פרנטישק שור Schur(.)František למרות שמספר היהודים בעיר היה קטן, רשמו יהודי הלינסקו פרק חשוב בתולדות העיר. בסוף המאה הי"ט ובין מלחמות העולם עסקו יהודים בתעשיית הטקסטיל והעור בעיר. רודולף שולהוף )Schulhof( היה בעל בית החרושת הגדול לעורות. התעשיין קאופמן עסק בטווית בדים, בין התעשיינים היהודים של העיר ניתן למנות גם את מוריץ פורמן )Fuhrmann( שעסק ביצור ידני של עור מלאכותי, דניאל שפיצר )Spitzer( שהיה בעל בית חרושת ליצור בדי ריפוד, משי, וילונות ופליס ומשפחת טאוסיג )בשנת 1856 ייסד יוסף טאוסיג מפעל טוויה בעיר ומפעל הטוויה הגדול ביותר בהלינסקו היה מפעל הטוויה המכני והמודרני של שמואל טאוסיג ובניו(, יוליוס פרויד,)Freud( משפחת שור, הנריך לוי )Löwy( וארנסט פרקוביץ' )Perkowitsch( שניהל נגריה ומפעל עץ. רוב יהודי הלינסקו נספו במחנות ההשמדה בתקופת השואה. פרנטישק שור היה הניצול היחיד, אשתו וילדיו נרצחו באושוויץ. לאחר המלחמה תרם פרנטישק שור את הוילה של המשפחה לבית היתומים העירוני וכתב "אני תורם את הבית שהיה סמל לאושר המשפחתי שלנו לילדי העיר הלינסקו. אני עושה כך גם בשמה של אשתי היקרה. אני מקוה ששוב ישמע צחוק ילדים בחדרים שמלאו בעבר צחוק ואושר. אני תקוה כי "בית הילדים ע"ש מריה שור" ישמש יד זיכרון נצחית ואסירת תודה לדמותה האצילית". בית הכנסת בהלינסקו נבנה בשנת 1907 )באופן פרדוקסלי, נבנה בית הכנסת לאחר שנסגרה הקהילה היהודית העצמאית בהלינסקו(. בית הכנסת נבנה בסגנון הניאו רומאנסק על חלקה מס' 726 ברחוב האבליצ'קובה )Havlíčkova( והיה בשימוש עד שנת לאחר מכן נמכר הבניין לעמותת המוזיאון של הלינסקו. המבנה עבר שיפוץ והוא משמש את המוזיאון העירוני עד היום. עד סוף המאה הי"ט קברו יהודי הלינסקו את מתיהם בבית הקברות בדר'ביקוב. בית הקברות היהודי של הלינסקו נוסד בשנת 1904 ברחוב רבאצ'ובסקה,)Rváčovská( בתחום הכפר השכן ויטאנוב.)Vítanov( בית הקברות נוסד במימון התעשיינים יוסף טאוסיג ולודויג רייכמן. לוח זכרון בבית הקברות מזכיר את שני התורמים. בית העלמין הקטן )380 מ"ר( הלינסקו. מבנה בית הכנסת משמש כיום כמוזיאון.

96 Hlinsko. Vstupní brána s vysokou cihlovou zdí ohrazující hřbitov. An entrance gate with a high brick wall enclosing the cemetery. הלינסקו. שער הכניסה לבית הקברות וחומת הלבנים הגבוהה. Hlinsko. Náhrobek Hynka Taussiga. The tombstone of Hynek Taussig. הלינסקו. מצבת הקבר של הינק טאוסיג. obce Vítanov na dnešní Rváčovské ulici, zásluhou továrníků Josefa Taussiga a Ludvíka Reichmanna, což připomíná i deska umístěná na hřbitově. Do konce 19. století pochovávali hlinečtí Židé své zemřelé na hřbitově v Dřevíkově. Hřbitov má malou rozlohu (380 m 2 ), patří tak k nejmenším hřbitovům u nás. Je ohrazen vysokou zdí, vstup vede přes ohel z lícových cihel. Na hřbitově je dochováno 34 náhrobků, nejstarší jsou z konce 19. století, včetně novobarokních, typologicky shodných s náhrobky z Golčova Jeníkova (viz heslo Heřmanův Městec). Poslední náhrobek je z roku Po 2. světové válce docházelo k devastaci hřbitova, rozebírání ohradní zdi i rozkrádání náhrobků. Po roce 1990 byl hřbitov opravován vlastníkem Židovskou obcí v Praze a o jeho udržování se zasloužila Společnost přátel Hlinecka. the neighboring village of Vítanov, where Rváčovská St. is found today. Its construction was greatly aided by the factory owners Josef Taussig and Ludvík Reichmann, of which fact we are reminded by a plaque displayed in the cemetery. Before the end of the 19 th century, Hlinsko s Jews had buried the deceased in the cemetery in Dřevíkov. The cemetery has a limited area of 380 m 2 and ranks among the smallest cemeteries in our country. It is enclosed by a high wall and can be entered through a morgue (ohel) made of face brick. The cemetery still contains 34 preserved tombstones, the oldest ones dating back to the late 19 th century, including also New Baroque tombstones that are of the same type as those in Golčův Jeníkov (see the chapter Heřmanův Městec ). The most recent tombstone is from the year Following WWII, the cemetery fell into decay: its walls and tombstones were taken to pieces and stolen. After the year 1990, the cemetery was repaired by its owner the Jewish Community of Prague and its maintenance is contributed to by the Society of the Friends of the Hlinsko Region. הוא אחד מבתי הקברות הקטנים ביותר במחוז והוא מגודר בקיר אבן גבוה. הכניסה לבית הקברות עוברת דרך בית טהרה שנבנה מלבנים חשופות. 34 מצבות נשתמרו בבית הקברות, העתיקות ביותר, שחלקן בסגנון ניאו בארוקי, הן מסוף המאה הי"ט והן דומות באופיין לסוג המצבות של גולצ'וב יניקוב )ראה ערך הר'מאנוב מסטץ(. המצבה הצעירה ביותר היא משנת לאחר מלחמת העולם השנייה נדון בית הקברות להזנחה ולהרס. קיר בית הקברות פורק ומצבות נגנבו. לאחר שנת 1990 שוקם בית הקברות על ידי הקהילה היהודית בפראג והוא מתוחזק גם בזכות עמותת ידידי איזור הלינסקו

97 POLIČKA פוליצ'קה פוליצ'קה. בית הקברות, מבט כללי. cemetery. Polička. Celkový pohled na hřbitov. / An overall view of the

98 Polička. Dům čp. 57 (druhý zleva) na poličském náměstí modlitebna byla ve dvorním křídle. House No. 57 (second from the left) in Polička square the Synagogue was situated in the yard wing. פוליצ'קה. חדר התפילה היהודי היה ממוקם במבנה בחצר בית מס' 57 )שני משמאל( בכיכר העיר. Nejstarší dosud známý doklad židovského osídlení se odvozuje od sčítání Židů v roce 1783, kdy byla v Poličce zjištěna pouze jedna židovská rodina prodejce tabáku Davida Khue Lobla. Stejná rodina je uváděna při sčítání o deset let později (zde jako David Khue Löb). Jeho žádost o trvalý pobyt ve městě byla provázena ostrými protesty poličských měšťanů. David Khue Löb se z Poličky zřejmě vystěhoval, soupisy židovského obyvatelstva v roce 1799 a 1811 neuvádí žádnou osobu židovského vyznání. Židovské rodiny se v Poličce začaly trvale usazovat až ve 20. letech 19. století, počet Židů ještě vzrostl po emancipaci židovského obyvatelstva v roce 1850, resp Sčítání lidu z roku 1869 uvádí 73 osob židovského vyznání. Svého maxima dosáhl počet Židů v Poličce v roce 1880, kdy je The oldest document evidencing Jewish settlement that is available to us is derived from the Jewish census of 1783 when only one family of Jewish origin was recorded, namely the family of a tobacco dealer named David Khue Lobl. The same family was also recorded in a census taken ten years later (However, this time the record was made under the name of David Khue Löb.). Mr. Löb s application for a permanent residence permit was opposed by harsh protests of Polička s citizens. David Khue Löb is believed to have moved out of Polička, as the surveys of Jewish population from the years 1799 and 1811 did not report any person of Jewish religion. The next wave of permanent Jewish settlers in Polička did not start until the 1820 s. Their number further increased after the emancipation of the Jews in the year 1850 or rather The 1869 census reported 73 people of Jewish religion. The most populous year of the Jewish community came in העדות הראשונה בדבר התיישבות יהודים בפוליצ'קה )Polička( מתועדת במרשם התושבים של שנת במסמך רשומה משפחה יהודית אחת בעיר, משפחתו של סוחר הטבק דוד קהוא לבל Lobl(.)Khue אותה משפחה מופיעה במרשם עשר שנים מאוחר יותר, - הפעם בשם דוד קהוא לייב Löb(.)Khue בקשתו של הסוחר לייב לקבל אישור לשהיית קבע בעיר לוותה במחאות חריפות מצד אנשי העיר ויש להניח כי עזב את העיר עם משפחתו. במרשמי התושבים של שנת 1799 ושל שנת 1811 לא נרשם בעיר אפילו יהודי אחד. משפחות יהודיות החלו להשתקע בפוליצ'קה בשנות העשרים של המאה הי"ט ומספר היהודים גדל לאחר חוקי האמנסיפציה של שנת 1850 ושל שנת במרשם התושבים של שנת 1869 מתועדים 73 יהודים. בשנת 1880 מגיעה הקהילה היהודית בפוליצ'קה לשיא ובעיר נרשמו 91 יהודים. בשנת 1900 חיו בעיר 53 יהודים, בשנת 1929 נרשמו 59 ובשנת 1930 רק 57 תושבים יהודים. ברישומי הטרנספורטים לגיטו טרזין בזמן מלחמת העולם 96 97

99 Polička. Dobový snímek vstupní brány na hřbitov. A cemetery entrance gate a period photograph. evidováno 91 osob, v následujících desetiletích počet stagnuje k roku 1900 žilo ve městě 53 Židů a v roce Židů. Do terezínského transportu bylo zařazeno 36 Židů, kteří uváděli jako své trvalé bydliště Poličku. Většina z nich byla deportována pardubickými transporty 5. prosince 1942 (označení Cf 21 osob) a 9. prosince 1942 (označení Cg 7 osob) do Terezína a odtud v lednu následujícího roku do Osvětimi. Samostatná Židovská náboženská obec v Poličce existovala od roku 1872, kdy byly schváleny její stanovy. Před tímto datem byli Židé pravděpodobně sdruženi v modlitebním spolku. Obec sdružovala také Židy z okolních obcí v roce 1893 pečovala o 150, v roce 1894 o 225 souvěrců a fungovala až do nacistické okupace. Rabinát zůstal po smrti rabína Josefa Singera v roce 1919 zřejmě neobsazen a konání bohoslužeb i přes 1880 when 91 Jews were registered to live there. However, the size of the community was stagnant in the subsequent decades. In 1900, the town still recorded 53 Jews and in 1930 their number totaled to 57. Thirty-six Jews with an official permanent address in Polička were included in the Terezín transport. Most of them took the Pardubice transport trains on December 5, 1942 (transport train marked Cf 21 people) and on December 9, 1942 (transport train marked Cg 7 people), first going to Terezín from where they were later deported to Auschwitz in January An autonomous Jewish community began its activities in 1872 when its statutes were approved. Prior to this year the Jews had most likely been organized in a prayer union. The local Jewish community was also in charge of neighboring communities for instance, it provided its services to 150 and to 225 brothers in faith in the years 1893 and 1894, respectively, and remained active until the time of Nazi occupation. After the death of Rabbi Josef השניה רשומים 36 אנשים שציינו את פוליצ'קה כמקום המגורים הקבוע שלהם. רוב יהודי פוליצ'קה שולחו לטרזין בטרנספורט Cf מפרדוביצה בתאריך ) אנשים( ושבעה יהודים נוספים מפוליצ'קה שולחו בטרנספורט Cg בתאריך בינואר של שנת 1943 שולחו יהודי פוליצ'קה מטרזין לאושוויץ. בשנת 1893 אושרו תקנות לקהילה היהודית העצמאית של פוליצ'קה. מוקדם יותר היו היהודים מאוגדים בעמותת תפילה יהודית מקומית. הקהילה היהודית טיפלה גם ביהודים שהתגוררו בישובי הסביבה. בשנת 1893 טיפלה הקהילה ב- 150 אנשים ובשנת 1894 ב- 225 אנשים. הקהילה תיפקדה עד לכיבוש הנאצי. רב הקהילה, הרב יוסף זינגר, נפטר בשנת 1919 ולאחר מותו נותר כנראה כס הרבנות בפוליצ'קה ריק. קהילות יהודיות מהאיזור הציעו עזרה לקהילה שחיי הדת שלה לא התפתחו. משנת 1893 מתועד בעיר ארגון חברה קדישא שמנה 40 חברים. משנת 1863 מתועד חדר תפילה יהודי באגף האחורי של בית שמספרו 53 בכיכר פלאצקי náměstí(.)palackého משנת 1951 השתמשה בבנין כנסיית השליחים של היום השביעי. בשנות הששים של המאה העשרים ניזוק הריהוט המקורי והאגף האחורי של הבניין נהרס. בשנת 1881 קנתה הקהילה היהודית שטח אדמה שיועד לבית קברות יהודי היום חלק מבית הקברות העירוני ברחוב נובוהראדסקה )Novohradská( במערב העיר. עד שנת 1881 נקברו יהודי פוליצ'קה בבית הקברות היהודי בלוז'ה או בבתי קברות אחרים בסביבה. בית הקברות היה בשימוש עד שנת לאחר מלחמת העולם השנייה נעזב בית הקברות והוזנח. הגדר של החלקה החדשה הוסרה, קברים הושחתו ומצבות אבן רבות נגנבו. לבסוף הוחלט לאסוף את עצמות הנפטרים ולקבור אותן בקבר אחים משותף בחלק הישן של בית הקברות. ההרס וההשחתה לא פסקו ובשנת 1964 נהרס בית הטהרה שנבנה בשנת 1881 ושימש גם שער כניסה לבית הקברות. בבית הקברות נשתמרו 83 מצבות קבורה קריאות והכיתוב עליהן הוא בעברית, בגרמנית או בשילובים של עברית וגרמנית או עברית וצ'כית. בשנת 1982 הוקמה בבית הקברות מצבת זכרון ל- 78 קרבנות השואה מהעיר. המצבה רשומה כאתר לשימור. פוליצ קה. שער הכניסה לבית הקברות )תמונת ארכיון(.

100 nabízenou pomoc z okolních židovských obcí stagnovalo. K roku 1893 je doložena existence pohřebního spolku Chevra Kadiša, který tehdy vykazoval 40 členů. Modlitebna existovala již v roce 1863 a byla zřízena ve dvorním traktu domu čp. 57 na dnešním Palackého náměstí. Od roku 1951 budovu krátce užívala Církev adventistů sedmého dne, v 60. letech 20. století bylo vnitřní zařízení původní modlitebny zničeno a dvorní trakt zbořen. V roce 1881 zakoupila poličská židovská obec pozemek na zřízení hřbitova, který je dnes součástí komunálního hřbitova v Novohradské ulici na západním okraji města. Do té doby pohřbívali poličští Židé své zemřelé na okolních židovských hřbitovech, nejčastěji v Luži. Hřbitov byl užíván až do roku 1942, kdy byly zahájeny transporty Židů do nacistických lágrů. V poválečném období hřbitov chátral, došlo k odstranění plotu z tzv. nového oddílu a následnému poškozování hrobů a krádežím pomníků. Nakonec bylo rozhodnuto ostatky zemřelých z této části hřbitova exhumovat a rituálně pohřbít v tzv. starém oddílu. Devastace hřbitova však neustala a v roce 1964 byl zbořen ohel sloužící zároveň jako vstupní brána z doby založení hřbitova. Do dnešní doby se dochovalo 83 čitelných náhrobních kamenů s hebrejsko-českými, hebrejsko-německými, českými, hebrejskými a německými nápisy. Na hřbitově byl v roce 1982 vybudován památník 78 židovským obětem nacismu z bývalé Židovské náboženské obce v Poličce, který je památkově chráněn. Singer in 1919, the rabbinate remained vacant and the celebration of divine services was at a standstill despite offers for assistance coming from neighboring Jewish communities. By the year 1893, the burial society chevra kadisha of 40 members had been established. A Jewish prayer room was opened in 1863 in the yard wing of house No. 57 in today s Palackého Square. In the year 1951, the building was temporarily used by the Seventh-Day Adventist Church. In the 1960 s, the interiors of the original prayer room were demolished and the yard wing was pulled down. In 1881, Polička s Jewish community purchased a lot to build a cemetery which is a part of the municipal cemetery in Novohradská St. on the west side of the town today. Before 1881 the Jews of Polička had been buried in neighboring towns, most often in Luže. The cemetery remained in use until 1942 when the transports of Jews to Nazi camps began. After the war, the cemetery premises began to decay and the fence demarcating the so-called new section of the cemetery was removed, thus exposing the graves to damage and theft. Finally, a decision was made to exhume the mortal remains from this part of the cemetery and to bury them in a traditional ritual manner in the so-called old section. Unfortunately, the ravage of the cemetery went on to culminate in 1964 when its entrance morgue (ohel), which also served as an entrance gate, from the time of cemetery establishment was taken down. To this date, 83 legible tombstones with Hebrew-Czech, Hebrew-German, Czech, Hebrew or German inscriptions have been retained. In 1982, a monument commemorating 78 members of the erstwhile Jewish Community in Polička who became victims of Nazi atrocities was erected at the cemetery. The monument is a listed site today. Polička. Pomník obětem z Poličky a okolí. A monument commemorating victims from Polička and its environs. פוליצ'קה. מצבת זיכרון לקרבנות השואה מפוליצ קה ומן הסביבה

101 LITOMYŠL ליטומישל Litomyšl. Hřbitov s ohelem. / The cemetery with a morgue (ohel). ליטומישל. בית הקברות ובית הטהרה.

102 Litomyšl. Budova synagogy, stav na počátku 20. století. / The building of the synagogue in the early 20 th century. ליטומישל. מבנה בית הכנסת בתחילת המאה העשרים. Litomyšl. Hřbitov s ohelem. The cemetery with a morgue (ohel). בית הקברות ובית הטהרה. Podle některých autorů existovalo židovské osídlení v Litomyšli již v 15. století, pramenný doklad pro toto tvrzení však chybí. S přítomností Židů ve městě na konci 16. století je situace obdobná, v literatuře se objevuje úvaha o židovském osídlení vycházející z existence místního názvu Židovský kopec a ze záznamů o domech obsazených jinověrci. Sčítání z roku 1724 žádné Židy neuvádí, stejný údaj je i v kolonce usazeni před rokem V roce 1783 žily v Litomyšli tři židovské rodiny a při dalším sčítání v roce 1793 pouze dvě. V 19. století počet Židů ve městě narůstá a svého maxima dosahuje na přelomu 19. a 20. století, sčítání lidu v roce 1900 uvádí 216 Židů. Poté se jejich počet znovu snižuje na 143 osob při sčítání lidu v roce Deportace do koncentračního tábora v Terezíně postihla asi stovku místních Židů. Dne 3. prosince 1942 ráno se většina litomyšlských Židů shromáždila According to some authors, the history of the Jewish settlement in Litomyšl goes back to as early as the 15 th century. However, no reliable source documenting this assumption is available. Similar unambiguousness applies to the presence of the Jews in the town in the late 16 th century. Literary sources base their speculations of the Jewish settlement on mentions about the field name Jewish Hill and about houses occupied by adherents of another belief. The 1724 census did not register any Jews and the same blank was reported in the settlers prior to 1618 column. In the year 1783, there were three Jewish families in Litomyšl and the next census taken in 1793 surveyed only two families. In the 19 th century, the Jewish minority began to increase, reaching its maximum number at the turn of the 19 th century when the 1900 census documented the presence of 216 Jews. Afterwards, their number reduced to 143 individuals during the census of Deportation to the Terezín concentration camp affected the lives of about 100 local Jews. On the morning of December על פי כמה מקורות התקיימה התישבות יהודית בליטומישל )Litomyšl( כבר במאה הט"ו אך אין לכך הוכחות בכתב. המצב דומה לגבי נוכחות יהודים בעיר במאה הט"ז. בספרות מופיעה השערה בדבר התיישבות יהודית באיזור שנקרא "הר היהודים" kopec( )Židovský ועל פי הציון "תושבים בני דת אחרת" ברישום הבתים של העיר. מרשם התושבים משנת 1724 לא מציין תושבים יהודים בעיר ולא מזכיר יהודים בעמודה "תושבים שהתיישבו בעיר לפני שנת 1618". בשנת 1783 התגוררו בליטומישל שלוש משפחות יהודיות ובמרשם התושבים הבא משנת 1793 נרשמו רק שתי משפחות יהודיות בעיר. מספר היהודים גדל במאה הי"ט והגיע לשיא לקראת תחילת המאה העשרים. בשנת 1900 נרשמו בעיר 216 יהודים ומאוחר יותר החל מספר היהודים לרדת. במרשם התושבים של שנת 1930 רשומים רק 143 תושבים יהודים בליטומישל. כמאה מתושבי העיר היהודים שולחו לגיטו טרזין. בבוקר יום רוכזו רוב יהודי ליטומישל על מזוודותיהם מול בית הכנסת ואחר כך הועברו בטרנספורט לפרדוביצה. יומיים מאוחר יותר שולחו בטרנספורט Cf 486 מפרדוביצה לגיטו טרזין. משם שולחו רובם למחנה ההשמדה אושוויץ. בארכיון

103 se zavazadly u synagogy a z místního nádraží byla odvezena celá skupina vlakem do Pardubic, odtud 5. prosince 1942 transportem Cf 486 do Terezína a většina z nich později dále do Osvětimi. Oddělení pro dějiny šoa Židovského muzea v Praze eviduje 92 obětí, jejichž posledním místem bydliště před transporty bylo město Litomyšl. Město bylo rodištěm významné neuroložky Elišky Klimkové-Deutschové ( Praha), která působila ve výboru Neurologické společnosti a desetiletí stála v čele redakce časopisu Československá neurologie a neurochirurgie. Židé v Litomyšli nebydleli v odděleném ghettu, jejich domy byly rozptýleny v různých částech města. Mnohé rodiny se zabývaly obchodováním. Řada obchodů se nacházela na hlavním náměstí např. obchod s textilem rodiny Schulzových v čp. 97, obchod s galanterií manželů Popperových v čp. 93, obchod s textilem rodiny Neustatlových v čp. 116 nebo výkup vajec a drůbeže Zikmunda Aschermana v čp. 41). Židům patřila také řada řemeslnických dílen a malých továren. Nejznámější byly firmy obuvnické např. Löwingerova továrna Kobrak nebo firma Popper. V Litomyšli v roce 1897 vznikl Izraelitský spolek dam zabývající se převážně charitativní činností a působil zde také pohřební spolek Chevra Kadiša, jehož činnost byla povolena v roce První myšlenky na postavení synagogy se datují k roku 1900, stavba svatostánku v novorománsko-maurském slohu podle projektu architekta Čeňka Staňka byla zahájena teprve v květnu 1909 a dokončena následujícího roku. Stavba se dvěma věžemi a mohutnými cibulovými báněmi, které zdůrazňovaly 3, 1942, most of the Jews of Litomyšl took their luggage and gathered at the synagogue. The whole group took a train to Pardubice from where they were sent to Terezín on December 5, 1942 by transport No. Cf 486. Most of them were then taken to Auschwitz. The Holocaust Department of the Jewish Museum of Prague keeps records of 92 Holocaust victims whose last reported place of residence was in Litomyšl. Litomyšl is the birthplace of the respected neurologist Eliška Klimková-Deutschová ( Prague), who was an active member of the Neurological Society and who chaired, for decades, the editorial board of an academic journal called Czechoslovak Neurology and Neurosurgery. In Litomyšl, the Jews did not live in a separated ghetto and their houses remained straggling in various municipal districts. Many Jewish families dealt in trading. Numerous shops were located in the main square for instance, a textile shop run by the Schulz Family in house No. 97, a notions shop run by Mr. and Mrs. Popper in house No. 93, a textile shop run by the Neustatl Family in house No. 116 or Zikmund Ascherman s shop in house No. 41 where eggs and poultry were purchased from small farmers. The Jews further owned several trade workshops and small-size factories. Perhaps the best-known businesses were shoe-making shops for instance, Löwinger s factory called Kobrak or the Popper Company marked the beginning of the Israelite Ladies Society which was principally engaged in charity. In 1898, the establishment of chevra kadisha, a traditional burial society, was approved. The first plans to build a synagogue date back to the year 1900, yet the construction of the tabernacle in the Neo-Roma nesque- Moorish style according to the plans by the architect Čeněk Staněk was not commenced until May 1909 to be finished one year later. The building with two towers and huge onion domes, emphasizing the front entrance, was in Bernardka St. situ- Litomyšl. Pamětní stéla připomínající lokaci původní synagogy. / A memorial stela commemorating the original site of the synagogue. ליטומישל. לוח זכרון המציין את מיקום בית הכנסת המקורי. המחלקה לחקר השואה של המוזיאון היהודי בפראג מצוינים 92 קרבנות שמקום מגוריהם האחרון לפני הטרנספורטים היה בעיר ליטומישל. הרופאה הנוירולוגית המפורסמת אלישקה קלימקובה-דויטש Klimková-Deutschová( )Eliška נולדה בליטומישל בשנת היא היתה חברה באיגוד הנוירולוגי הצ'כוסלובקי והיתה העורכת הראשית של כתב העת המקצועי לנוירולוגיה ונוירוכירוגיה בצ'כוסלובקיה. היא נפטרה בפראג בשנת היהודים בליטומישל לא התגוררו בגיטו נפרד. בתי היהודים היו בכל חלקי העיר. משפחות רבות עסקו במסחר וחנויות רבות בכיכר העיר היו בבעלות יהודית. חנות הטקסטיל של משפחת שולץ היתה בבית מס' 97, חנות הסדקית של הזוג פופר היתה בבית מס' 93, חנות הטקסטיל של משפחת נוישטאטל היתה בבית מס' 116 וחנות הביצים והעופות של זיגמונד אשרמן היתה בבית מס' 41. יהודים רבים עסקו גם במלאכה ובתעשיה זעירה, מפעל הנעליים "קובראק" )"Kobrak"( של משפחת לוינגר או חברת הנעליים "פופר" היו מהחברות הידועות בליטומישל.

104 vstupní průčelí, stála v ulici Bernardka severozápadně od městského jádra. Během 2. světové války byla synagoga poničena, po roce 1945 v ní byl umístěn sklad stavebního materiálu. K demolici synagogy došlo z důvodu výstavby sídliště v letech Názory na dobu založení hřbitova se různí. Rok 1811 se nezdá pravděpodobný vzhledem k počtu Židů žijících v té době ve městě. Zřejmě byl založen teprve v druhé polovině 19. století (uváděn bývá rok 1876) asi 2 km od centra města na katastru sousedních Lán. Do dnešní doby se dochovaly čtyři desítky náhrobků z let Hřbitov je značně devastován, náhrobní kameny povaleny, ohradní zeď pobořena. V severní části hřbitova je umístěn ohel, který prošel v roce 2003 rekonstrukcí. Od roku 2012 připomíná násilnou deportaci Židů z města pamětní stéla vztyčená v místě, kde stávala synagoga, s textem Z VÍCE NEŽ STA ŽIDŮ DE- PORTOVANÝCH V LETECH Z LITOMYŠLE DO NACISTICKÝCH LÁGRŮ PŘEŽILA DESETINA. ZDE STÁLA SYNA- GOGA, NACISTY ZPUSTOŠENÁ, KOMU- NISTY ZBOURANÁ. V Chocni existovala v 19. a ve 20. století židovská modlitebna. V Parníku, Dlouhé Třebové, Ústí nad Orlicí, Brandýse nad Orlicí, Chocni, Dobříkově, Zámrsku a v Radhošti se nacházejí hromadné hroby obětí vlakového transportu z vyhlazovacího tábora Osvětim, který těmito místy projížděl v lednu Na hrobech jsou často uváděna vězeňská čísla obětí, někde i jejich jména. ated to the north-west of the city center. The synagogue was damaged during World War II. After 1945, it served as a construction material warehouse. It was demolished to give way to a block of flats in the years Opinions on the time of cemetery establishment are not unanimous. The year 1811 does not appear probable due to the number of Jews who lived in the town at that time. The cemetery was most likely founded only in the second half of the 19 th century (sources mention the year 1876), approximately 2 km from the town center, in the cadaster of the neighboring village of Lány. About forty tombstones from the years have been preserved to date. The cemetery has been badly devastated, the tombstones have been toppled, and the fence wall has been taken down. In the north, there is a morgue (ohel) which like the entire cemetery premises underwent reconstruction in Since 2012, the forcible deportation of Jews has been commemorated by a stele erected in the site of the former synagogue. The stele is engraved with this inscription: OF MORE THAN A HUNDRED JEWS DE- PORTED IN FROM LITOMYŠL TO NAZI CONCENTRATION CAMPS ONLY ONE TENTH SURVIVED. YOU ARE STANDING IN THE PLACE OF THE FORMER SYNAGOGUE WHICH WAS DESOLATED BY THE NAZIS AND DEMOLISHED BY THE COMMUNISTS. Another Jewish prayer room existed in Choceň in the 19 th and 20 th century. Mass graves of victims from a transport train dispatched from the Auschwitz extermination camp in January 1945 are found in the towns of Parník, Dlouhá Třebová, Ústí nad Orlicí, Brandýs nad Orlicí, Choceň, Dobříkov, Zámrsk and Radhošť, communities through which the train was passing. The graves are often marked with the identification numbers, and sometimes also the names, of the dead. בשנת 1897 הוקמה בליטומישל אגודת נשים יהודית. היא עסקה בעיקר בפעילות צדקה. בשנת 1898 הותרה פעילותה של עמותת החברה קדישא בעיר. הרעיון לבנות בית כנסת בעיר נהגה לראשונה בשנת במאי 1909 החלו עבודות הבנייה על פי תכניותיו של האדריכל צ'נק סטאנק Staněk( )Čeněk והן הסתיימו כשנה מאוחר יותר. בית הכנסת נבנה בסגנון ניאו-רומנסק מאורי, חזית הכניסה לבית הכנסת הודגשה בעזרת שני מגדלים גדולים שחופו בכיפות בצל מרשימות. בית הכנסת עמד ברחוב ברנרדקה,)Bernardka( צפונית מערבית למרכז ההיסטורי של העיר. בית הכנסת ניזוק במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחר שנת 1945 שימש המבנה כמחסן חמרי בניין. בשנים נבנו במקום שיכוני מגורים חדשים והמבנה נהרס. הדעות בענין שנת יסוד בית הקברות שונות. שנת 1811 אינה סבירה בהתחשב במספר היהודים שגרו אז בעיר. ככל הנראה נוסד בית הקברות במחצית השנייה של המאה הי"ט )כמה מקורות מציינים את שנת 1876(. בית הקברות נמצא כשני ק"מ ממרכז העיר בתחום הכפר השכן לאני.)Lány( כ- 40 מצבות מן השנים נשתמרו בבית הקברות. בית הקברות מוזנח והרוס, מצבות קבורה מוטלות על הארץ, גדר בית הקברות פגומה ובחלקו הצפוני של בית הקברות נמצא חדר טהרה שעבר שיפוץ בשנת.2003 בשנת 2012 הותקנה מצבת זיכרון ליהודי העיר במקום שבו עמד בית הכנסת. הכיתוב בשפה הצ'כית שעל המצבה אומר "מיותר ממאה יהודים ששולחו בשנים מליטומישל למחנות הנאציים שרדה כעשירית. במקום זה עמד בית הכנסת שרוקן מיושביו על ידי הנאצים ונהרס על ידי הקומוניסטים". בעיר כוצן )Choceň( הסמוכה תיפקד חדר תפילה יהודי במאה הי"ט ובמאה העשרים. בישובים פארניק, דלואוהא טר'בובה, אוסטי נאד אורליצי, בראנדיס נאד אורליצי, כוצן, דובר'יקוב, זאמרסק וראדהושט Třebová,( Parník, Dlouhá Ústí nad Orlicí, Brandýs nad Orlicí, Choceň, )Dobříkov, Zámrsk, Radhošt נמצאים קברי אחים של קרבנות טרנספורט שפינה אסירים מאושוויץ בינואר 1945 ועבר באיזור זה. קברי הקרבנות מסומנים לעיתים במספרי הנפטרים ולעיתים מסומנים במקום גם שמותיהם

105 SVITAVY סביטאבי )צביטאו( Svitavy. Park s relikty náhrobků. / A park with tombstone relics. סביטאבי. פארק וחלקי מצבות קבורה.

106 První Židé se ve Svitavách objevují až ve druhé polovině 19. století. Do té doby jim byl pobyt ve městě zakázán a Židé obchodující ve městě byli dokonce nuceni nocovat v okolních vesnicích. Na širším území dnešního města (v místní části Svitavy-Lány; původně obec Čtyřicet Lánů) jsou však židovští obyvatelé doloženi již na počátku 18. století. Matriční záznamy dokládají první zápisy o narození osob židovského vyznání ve Svitavách až po roce Rodiny, které se zde trvale usazovaly, přicházely většinou z Jevíčka nebo z Boskovic a zabývaly se obchodem. Židovská komunita ve městě sílila a brzy byl založen modlitební spolek, který se v roce 1888 konstituoval v náboženskou obec patřící zpočátku k rabinátu v Boskovicích. Prvním svitavským rabínem se stal v roce 1894 Daniel Fink. Předsedou založené židovské obce byl zvolen Josef Stein. V průběhu 19. století došlo ve městě k velkému průmyslovému rozmachu, na němž se výrazně podíleli také Židé vlastnící přádelny, tkalcovny a jiné textilní továrny. Svitavám se v té době přezdívalo Západomoravský Manchester. K židovské víře se v roce 1900 přihlásilo 189 a v roce 1930 již jen 168 osob. Mnohé ze svitavských židovských rodin po zabrání Sudet z města uprchly, často ke svým příbuzným do vnitrozemí. Ti, kteří zůstali, byli později zatčeni a odvlečeni do koncentračních a vyhlazovacích táborů. V kronice města je připomenuto 152 obětí holocaustu, jejichž posledním bydlištěm byly Svitavy. Ve Svitavách se narodil Oskar Schindler ( ), kontroverzní zachránce asi Židů vězněných v koncen tračních táborech. Narodil se v rodině německého pojišťovacího The first Jews did not settle in Svitavy until the second half of the 19 th century. Before that they had been prohibited from right of residence and the Jews coming to town on business had been forced to stay overnight outside the town limits. However, the presence of the Jews in the area surrounding the contemporary town of Svitavy (namely, the local neighborhood of Svitavy Lány; originally called Čtyřicet Lánů) was documented as early as the beginning of the 18 th century. The first records of the birth of people of Jewish religion in Svitavy were made in books of births, deaths and marriages only after the year The Jewish families who settled there for good usually came from Jevíčko or Boskovice and engaged in business. The Jewish community gradually gained in strength and did not take long to start its own prayer union that was transformed, in 1888, in a religious community that was first run by the rabbinate in Boskovice. Daniel Fink became the first rabbi of Svitavy in 1894, Josef Stein being elected the Chairman of the newly established Jewish community. During the 19 th century the town witnessed a huge industrial boom which was also contributed to by local Jews who operated spinning mills, weaving shops, and other textile factories. Deservedly, Svitavy was nicknamed West Moravian Manchester. Jewish religion was declared by 189 or by 168 individuals in the years 1900 and 1930 respectively. Following the annexation of Sudetenland (the areas on the Czech-German border), many of Svitavy s Jewish families fled the town, often seeking refuge with their relatives in Bohemian inlands. Those who stayed in Svitavy were later deported to the Terezín concentration and extermination camps. The town s chronicle records 152 Holocaust victims whose last known place of residence was in Svitavy. Svitavy is the hometown of Oskar Schindler ( ), a controversial figure that saved about Jews imprisoned in concentration camps. He was Svitavy. Synagoga (1. třetina 20. století). The synagogue (the 1 st third of the 20 th century). סביטאבי. בית הכנסת )השליש הראשון של המאה העשרים(. עד אמצע המאה הי"ט היה אסור ליהודים להתגורר בעיר סביטאבי )Svitavy( והיהודים שעסקו בעיר במסחר היו חייבים לעזוב את העיר בשעות הערב ולישון בכפרים מחוץ לעיר. בכפר צ'טיריצאט לאנו Lánů(,)Čtyřicet כיום פרבר סביטאבי-לאני שבתחומי העיר סביטאבי, מתועדים תושבים יהודים מתחילת המאה הי"ח. ספר התושבים של העיר סביטאבי מציין לידה של תינוק במשפחה יהודית רק אחרי שנת המשפחות היהודיות שהתיישבו בעיר היו ברובן מבוסקוביצה )Boskovice( או מיביצ'קו )Jevíčko( ועסקו בעיקר במסחר. מספר היהודים בעיר גדל והוקמה "עמותת מתפללים" שנרשמה בשנת 1888 כקהילה יהודית. בשנים הראשונות היתה הקהילה מסופחת לרבנות האיזור בבוסקוביצה. בשנת 1894 מונה דניאל פינק )Fink( לרב הראשון של סביטאבי ויוסף שטיין נבחר לנשיא הקהילה היהודית. במהלך המאה הי"ט היתה פעילות תעשייתית ערה בעיר ויהודים רבים נטלו בה חלק. סוחרים יהודיים ניהלו מכבסות, מתפרות ומפעלי טקסטיל. בגלל ריבוי מפעלי הטקסטיל בעיר כונתה סביטאבי "מנצ'סטר של מורביה המערבית". בשנת 1900 נרשמו 189 יהודים בעיר ובשנת 1930 נרשמו בעיר רק 168 יהודים. לאחר סיפוח חבל הסודטים על ידי גרמניה הנאצית עזבו יהודים רבים את העיר, במקרים רבים אל קרובי משפחה בפנים

107 agenta, studoval na reálném gymnáziu, odkud byl vyloučen pro falšování dokumentů. Pracoval jako obchodní cestující, vstoupil do nacistické strany NSDAP a stal se agentem abwehru. V okupovaném Polsku, kam se dostal s německým wehrmachtem, se stal majitelem továrny na smaltované nádobí v Krakově, kde zaměstnával levné pracovní síly z krakovského ghetta. Po jeho likvidaci dostal Schindler povolení přesunout továrnu do Brněnce v blízkosti Svitav, kam dorazilo na 700 mužů z tzv. Schindlerova seznamu a také asi 300 žen, které se pomocí úplatků podařilo zachránit z vyhlazovacího tábora v Osvětimi. Po válce žil v Argentině a jeho činy byly oceněny řadou vysokých vyznamenání. Jeho rozporuplný život a osudy vězňů se staly námětem filmu Schindlerův seznam režiséra Stevena Spielberga (1993). Ve Svitavách byl Oskar Schindler v roce 1994 připomenut vybudováním památníku. Vlastní synagogu si svitavští Židé postavili na místě dnešního autobusového nádraží, v tehdejší ulici Tempelgasse, podle plánů vídeňského architekta Ernsta Gotthilfa. Dne 27. září 1902 svatostánek slavnostně otevřel rabín Felix Kanter. Svitavy ležely v oblasti Sudet a město tak zasáhl protižidovský pogrom (bývá označován jako Křišťálová noc), který vypukl v celém Německu v noci z 9. na 10. listopadu Dne 10. listopadu dopoledne byla synagoga ve Svitavách vypálena a její zbytky následně zbořeny. Poničen byl také židovský hřbitov. Židovský hřbitov byl založen v roce Po druhé světové válce chátral, náhrobky byly rozkradeny a povaleny. Do dnešní doby se jich dochovalo okolo 40. Od roku 2000 je majitelem hřbitova znovu židovská obec. Na počátku 21. století born into a family of a German insurance agent and studied at high school from where he was expelled for document fraud. He worked as a traveling businessman, became a member of the NSDAP Nazi Party as well as an abwehr agent. When he stayed in the seized territory of Poland during his involvement with the German wehrmacht, he acquired an enamel goods plant in Krakow where he employed cheap labor from Krakow s ghetto. Following the ghetto s liquidation, Schindler was granted permission to transfer the plant to Brněnec near Svitavy. Afterwards, about 700 men from the so-called Schindler s List arrived at the plant, accompanied with about 300 women who were rescued from the Auschwitz concentration camp thanks to bribes. After the war, Schindler retired to Argentina and his wartime deeds were awarded with a number of decorations. His controversial life and the fate of the prisoners inspired Schindler s List, an acclaimed movie by Steven Spielberg (1993). Svitavy paid tribute to Oskar Schindler by building his monument in The Jews of Svitavy erected their own synagogue according to a design by Vienna s architect Ernst Gotthilf in the place of the present-day bus station, specifically in the then Tempelgasse Street. On September 27, 1902, the tabernacle was consecrated by Rabbi Felix Kanter. Situated in the Sudetenland area, Svitavy was badly affected by a pogrom (Crystal Night) that broke out throughout the whole of Germany on the night of November 9, On the morning of November 10, the Svitavy synagogue was burnt down and its remainders were demolished. The local Jewish cemetery was destroyed too. The Jewish cemetery was established in After WWII, it deteriorated; its tombstones were stolen or taken down. To this day, about 40 of them have been maintained. Since the year 2000 the cemetery has been the property of the Jewish community. In the early 21 st century, the local authorities invested substantial funds Svitavy. Pomník obětem holocaustu v prostoru bývalého hřbitova. / A monument commemorating Holocaust victims on the premises of the former cemetery. סביטאבי. לוח זכרון לקרבנות השואה בשטח בית הקברות היהודי לשעבר. המדינה. היהודים שנשארו בעיר נאסרו ונלקחו מאוחר יותר למחנות הריכוז וההשמדה. בארכיון העיר מצוינים 152 שמות של קרבנות שואה שמקום מגוריהם האחרון היה בעיר סביטאבי. אוסקר שינדלר ) ( נולד בסביטאבי. הוא הציל כ- 1,200 יהודים שנאסרו במחנות ריכוז ונחשב לדמות שנויה במחלוקת. שינדלר נולד במשפחה של סוכן ביטוח גרמני, למד בגימנסיה הריאלית בעיר וסולק ממנה בגלל זיוף מסמכים. עבד כסוחר נוסע, התקבל למפלגה הנאצית ונעשה סוכן של יחידת המודיעין של הוורמאכט. שינדלר הגיע יחד עם חיילי הוורמאכט לפולין הכבושה ונעשה בעליו של מפעל לייצור כלי אמאייל בקראקוב. הוא העסיק במפעל כח עבודה זול מגיטו קראקוב. לאחר חיסול הגיטו בשנת 1943 קיבל שינדלר אישור להעביר את המפעל לברניינץ )Brněnec( שבקרבת סביטאבי. הוא העביר לשם גם כ- 700 גברים מ"רשימת שינדלר" הידועה וכ- 300 נשים שהצליח להוציא ממחנה ההשמדה אושוויץ בעזרת שוחד. לאחר המלחמה חי שינדלר

108 Bělá nad Svitavou. Pamětní deska věnovaná obětem z brněneckého tábora. A memorial plaque dedicated to the victims from the Brněnec camp. ביילה נאד סביטאבואו. לוח זכרון לקרבנות מחנה ברניינץ. Svitavy. Park s relikty náhrobků. A park with tombstone relics. סביטאבי. פארק וחלקי מצבות קבורה. nechalo město hřbitov nákladně upravit jako pietní místo připomínající svitavskou židovskou komunitu. V roce 1942 byl ve Svitavách vybudován tábor pro muže židovského původu ve věku od 15 do 35 let. Bylo zde vězněno okolo 500 osob (z toho 70 % Židů z Polska a 30 % z českého území), kteří pracovali u firmy Barthel a bydleli ve dvou dřevěných barácích obehnaných cihlovou zídkou a ostnatým drátem. Zemřelo zde asi 15 mužů, z toho 10 jich bylo převezeno ke zpopelnění do Osvětimi a pět pravděpodobně pohřbeno na místním židovském hřbitově. V roce 1944 byli Židé z tohoto tábora deportováni do Vratislavi a po jejich odchodu zde byly až do osvobození v květnu 1945 vězněny ruské, polské a ukrajinské ženy pracující rovněž u firmy Barthel. V roce 1944 byla na východním okraji obce Brněnec (Brünnlitz) v bývalém Löw-Beerově textilním podniku umístěna jedna z poboček grossrosenského koncentračního tábora, kam byli přemístěni bývalí vězni z tábora Krakov-Plašov (Krakow-Plaszów) pracující pro Oskara to have the cemetery modified as a sacred place commemorating the Svitavy Jewish community. A camp for men of Jewish religion aged 15 to 35 was built in Svitavy in The number of local prisoners was about 500 (70% of them were Jews from Poland and 30% of them came from the Czech lands). All the camp detainees worked at the Barthel Company and lived in two wooden houses fenced by a brick wall and barbed wire. About 15 men died there of whom 10 were transported to Auschwitz for cremation and 5 were buried at the local Jewish cemetery. In 1944, the Jews from this camp were deported to Wroclaw. Following their departure and until May 1945, Russian, Polish and Ukrainian women who also worked for Barthel were imprisoned in the Svitavy camp. Löw-Beer, a former textile company located on the eastern side of the town of Brněnec (Brünnlitz), served as a branch to the Gross Rosen concentration camp for Jews; most of them were prisoners from a Polish camp in Krakow-Plaszów who worked for Oskar Schindler who had moved his ammunition factory to Brněnec. At the end of January 1945 the number of inmates was enlarged with the men who were evacuated from an Auschwitz subcamp in Holešov בארגנטינה ומעשיו זכו להכרה. בשנת 1993 יצר הבמאי סטיבן שפילברג את הסרט "רשימת שינדלר" שסיפר על חייו מלאי הניגודים ועל גורל האסירים שהציל. אנדרטה לזכרו של שינדלר הוצבה בסביטאבי בשנת בית הכנסת של סביטאבי עמד ברחוב שנקרא בעבר רחוב טמפלגאסה,)Tempelgasse( במקום שבו עומדת היום תחנת האוטובוסים המרכזית של העיר. בית הכנסת תוכנן בידי האדריכל הוינאי ארנסט גוטהילף Gotthilf( )Ernst ובתאריך נפתח בית הכנסת חגיגית על ידי הרב פליקס קאנטר. העיר סביטאבי נמצאת בתחום חבל הסודטים וסופחה לרייך כבר בסתיו בלילה שבין התשעה והעשרה בנובמבר 1938 התחולל בסביטאבי, כמו בגרמניה כולה, הפוגרום שזכה לכינוי "ליל הבדולח". בשעות הבוקר של יום ה הוצת בית הכנסת של סביטאבי ושרידי המבנה נהרסו מאוחר יותר. גם בית הקברות היהודי ניזוק. בית הקברות היהודי נוסד בשנת לאחר מלחמת העולם השנייה היה בית הקברות עזוב ומוזנח. מצבות קבורה נופצו ונגנבו. כיום ניצבות כ- 40 מצבות על מקומן בבית הקברות. משנת 2000 נמצא בית הקברות שוב בבעלות הקהילה היהודית. בתחילת המאה העשרים ואחת שיקמה עיריית סביטאבי את בית הקברות כאיזור התייחדות וזכרון לקהילה היהודית של העיר. בשנת 1942 נבנה בסביטאבי מחנה עבודה לגברים

109 Svitavy. Kameny zmizelých. Stumbling stones. Svitavy. Pomník Oskaru סביטאבי. אבן נגף )שולפרשטיין( Schindlerovi. / Oskar Schindler monument. סביטאבי. אנדרטה לאוסקר שינדלר. Schindlera, který do Brněnce přesunul tovární výrobu munice. Na konci ledna 1945 se počet vězňů zvýšil o muže evakuované z pobočného osvětimského tábora Holešov (Goleszów). Táborem prošlo asi osob, z toho jich 42 zemřelo a oběti byly pohřbeny v hromadných hrobech za zdí obecního hřbitova v Německé Bělé (dnes Bělá nad Svitavou). K rozpuštění tábora došlo dne 8. května 1945 a bylo zde osvobozeno přes tisíc vězňů. V nedávné době vznikl nadační fond usilující o vybudování Památníku šoa a Oskara Schindlera v Brněnci. Cílem projektu je mimo jiné vybudování repliky původního koncentračního tábora s expozicí věnovanou životu Oskara Schindlera a osudům vybraných vězňů, otevření naučné stezky a rovněž publikační a popularizační činnost. V budově ozdravovny Svazu českých řemesel v Městečku Trnávka (Türnau) byli v letech internováni vět- (Goleszów, Poland). Approximately people were imprisoned in the camp, 42 dying right there and being buried in communal graves behind the walls of a communal cemetery in Německá Bělá (today this town is called Bělá nad Svitavou). The camp was dissolved on May 8, 1945 and its prisoners amounting to more than a thousand people were set free. Recently, an endowment fund was established with the aim to build a monument commemorating the Holocaust and Oskar Schindler in Brněnec. The project would like to present, among others, a replica of the former concentration camp, and exposition dedicated to Oskar Schindler and to the lives of certain inmates; it would also like to create an educational trail and support and promote publication activities and awareness campaigns. Jews, mostly from Poland, were imprisoned in a camp in a town called Městečko Trnávka (Türnau), specifically in the building of a sanatorium which was formerly owned by the Czech Trades Union. The camp was opened from 1942 until 1943 during which time about 150 people were יהודים בגילאי במחנה נכלאו כ- 500 אסירים )מתוכם כ- 70% יהודים מפולין וכ- 30% יהודים מצ'כיה( שהועבדו במפעל של חברת "בארתל" )"Barthel"( ושוכנו בשני צריפי עץ ארוכים שגודרו בקיר לבנים וגדר תיל. כ- 15 גברים מתו במחנה, גופותיהם של עשרה נשלחו לשריפה במחנה אושוויץ וחמישה נקברו כנראה בבית הקברות היהודי בסביטאבי. בשנת 1944 הועברו האסירים היהודים מהמחנה למחנה ברסלאו ובמחנה שוכנו שבויות רוסיות, אוקראיניות ופולניות שעבדו במפעל "בארתל" עד שחרור המחנה במאי בשנת 1944 מוקמה שלוחה של מחנה הריכוז גרוס- רוזן במפעל הטקסטיל לואו-באר )Löw-Beer( לשעבר, בקצה המזרחי של הכפר ברניינץ Brünnlitz( )Brněnec / שבקרבת סביטאבי. במקום הועבדו אסירים שהובאו ממחנה קראקוב-פלאשוב. אוסקר שינדלר העביר למקום מפעל לייצור תחמושת וניהל את המחנה. בסוף ינואר 1945 צורפו לאסירים במחנה אסירים נוספים שפונו משלוחת מחנה אושוויץ בגולשוב.)Goleszów( כ אסירים עברו במחנה, 42 מהם מתו ונקברו בקברים משותפים מאחורי גדר בית הקברות של הכפר ניימצקה בילה Bielau( )Deutsch הכפר נקרא היום ביילה נאד סביטאבואו Svitavou(.)Bělá nad

110 šinou polští Židé. Táborem prošlo asi 150 osob, dva Židé zde zemřeli a byli pohřbeni na místním hřbitově. Obdobný tábor, kde byli mimo jiné internováni Židé, existoval v nedalekém Malíkově. V roce 2008 byla při příležitosti 100. výročí narození Oskara Schindlera v Městském muzeu a galerii ve Svitavách slavnostně otevřena stálá expozice Hledání hvězdy Davidovy Oskar Schindler Spravedlivý mezi národy. Od roku 2013 připomínají ve Svitavách zavražděné Židy tzv. stolpersteiny kameny zmizelých. První z nich byly instalovány na náměstí Míru a věnovány třem členům rodiny Freundových. O rok později přibyly na stejném náměstí kameny věnované památce manželů Alberta a Olgy Mellerových. detained there. Two Jews died there and were buried at the local cemetery. A similar camp, where Jews, among others, were detained was in the nearby village of Malíkov. In 2008, on the occasion of the 100 th anniversary of the birth of Oskar Schindler, the Municipal Museum and Gallery opened a permanent exhibition entitled Searching for the Star of David Oskar Schindler Righteous among the Nations. Since 2013 so-called stolperstein blocks, or stumbling stones have been a constant reminder of Svitavy s Holocaust victims. The first blocks dedicated to three people from the Freund Family were installed in Míru Square. A year later, blocks commemorating Mr. Albert Meller and his wife Olga were placed in the same square. ב שוחרר המחנה ויותר מאלף אסירים שהיו בו שוחררו. בתקופה האחרונה הוקמה עמותה שמטרתה בניית אנדרטה לשואה ולפועלו של אוסקר שינדלר בברניינץ. אנשי העמותה מקווים לבנות העתק של מחנה העבודה המקורי יחד עם תערוכה שתציג את חייו ופועלו של אוסקר שינדלר ואת גורלם של כמה מאסירי המחנה. העמותה מתכננת גם סימון שבילי הליכה לימודיים באיזור והוצאה לאור של ספרים ופרסומים נוספים. מחנה עבודה נוסף פעל בעיירה טרנאבקה )Trnávka( הסמוכה לסביטאבי. בין השנים שוכנו אסירים )רובם יהודים מפולין( במבנה בית ההבראה של האיגוד הצ'כי לבעלי מלאכה שבעיירה. כ- 150 אסירים עברו במחנה, שני יהודים מתו ונקברו בבית הקברות המקומי. מחנה דומה פעל בישוב מאליקוב )Malíkov( הסמוך. גם שם הועבדו אסירים יהודים. בשנת 2008, לרגל יובל המאה להולדתו של אוסקר שינדלר, חנך המוזיאון העירוני של סביטאבי תערוכת קבע בשם "חיפוש מגן דוד אוסקר שינדלר חסיד אומות העולם". אבני נגף )stolperstein( שהותקנו במדרכות העיר מזכירות משנת 2013 את יהודי העיר שנרצחו בשואה. האבנים הראשונות הותקנו על המדרכה בכיכר מירו Míru(.)Náměstí הן הוקדשו לשלושת בני משפחת פרוינד. שנה מאוחר יותר הותקנו אבנים נוספות באותה כיכר, אבני נגף אלה מזכירות את בני הזוג אלברט ואולגה מלר.)Meller( Schindlerova továrna v Brněnci. Schindler s factory in Brněnec. בית החרושת של שינדלר בברניינץ

111 JEVÍČKO יביצ'קו )גאוויטש( Jevíčko. Rekonstruovaná budova synagogy. / A reconstructed synagogue building. יביצ'קו. המבנה המשוקם של בית הכנסת.

112 Jevíčko patří mezi nejstarší městské obce na Moravě, vzniklo v první polovině 13. století a mezi lety bylo královským městem. Židovské osídlení zde existovalo pravděpodobně již ve 14. století. Zápisy o prodejích a koupích nemovitostí dokládají přítomnost Židů v Jevíčku s určitostí v prvních desetiletích 15. století. K roku 1578 se váže zápis v pozemkové knize, který ukazuje na existenci židovské obce. Jako svědek je zde zmíněn židovský rychtář Abraham. Na konci 17. století žilo v Jevíčku 11 trvale usedlých rodin. Během dalších staletí počet Židů značně vzrostl v roce 1830 dosáhlo židovské osídlení počtu 138 rodin (776 osob) žijících ve 42 domech. V roce 1848 zde žilo 989 osob židovského vyznání, což představovalo 32 % obyvatel, ve druhé polovině 19. století počet Židů začíná klesat na 462 osob v roce 1869 a pouhých 214 osob v roce V roce 1869 postihl město rozsáhlý požár, při němž vyhořela většina domů v židovské čtvrti a židovské rodiny odcházely do větších měst do Brna, Prahy a Vídně. V období první světové války přibylo do Jevíčka asi 400 haličských a bukovinských židovských uprchlíků. Předválečné sčítání lidu v roce 1930 udává jen 86 Židů. Do koncentračního tábora Terezín bylo deportováno z Jevíčka 111 osob, většina z nich dne brněnským transportem s označením Ac. Oddělení pro dějiny šoa Židovského muzea v Praze eviduje jména 105 obětí, jejichž posledním bydlištěm před transporty bylo Jevíčko. Židovská náboženská obec nebyla po 2. světové válce v Jevíčku obnovena. Z Jevíčka pocházel hudební skladatel Richard Fall žijící ve Vídni a umučený Jevíčko belongs to the oldest urban communities in Moravia, its origin reaching back to the first half of the 13 th century. Between 1258 and 1499 it was a royal town. The first Jewish settlement is believed to date back to the 14 th century. Written records of property sales and purchases clearly evidence the presence of Jews in Jevíčko in the early decades of the 15 th century. The year 1578 is connected with an entry in the Land Records Book that implies the existence of a Jewish religious community. The same entry mentions Mr. Abraham, a Jewish village magistrate, as a witness. At the end of the 17 th century, the permanent Jewish settlement in Jevíčko comprised 11 families. During the following centuries, the number of Jews increased markedly, reaching 138 families (776 individuals) living in 42 family houses in In the year 1848, the Jewish population amounted to 989 people, representing 32% of all town dwellers. However, in the second half of the 19 th century, the number of Jews fell to 462 in 1869 and to as few as 214 in In the year 1869, the town was badly affected by an extensive fire during which most houses in the Jewish quarter burnt down, making many Jewish families leave for bigger cities such as Brno, Prague and Vienna. During WWI, the population of Jevíčko increased by 400 Jewish fugitives from Galicia and Bukovina. The pre-war census of 1930 registered only 86 Jewish inhabitants. One hundred and eleven Jewish citizens of Jevíčko were transported to the Terezín concentration camp, most of them being included in so-called Brno transport marked Ac on March 19, The Holocaust Department of the Jewish Museum of Prague records 105 Holocaust victims whose last reported place of residence was in Jevíčko. The activities of the Jewish religious community were not resumed after the end of WWII. Richard Fall, a music composer living and working in Vienna and later tortured to death in a concentration camp (1882 approx. 1943) was a native of Jevíčko. Two יביצ'קו )Jevíčko( הוא אחד מן הישובים העירוניים הראשונים במורביה. העיירה נוסדה במחצית הראשונה של המאה הי"ג ובין השנים קיבלה מעמד של עיר מלכות. ככל הנראה התקיימה התיישבות יהודית ביביצ'קו כבר במאה הי"ד. רישומי קניה ומכירה של נכסים מאשרים בוודאות המצאות של תושבים יהודים במקום במחצית הראשונה של המאה הט"ו. רישום בספר הקרקעות משנת 1578 מאשר הימצאות קהילה יהודית בעיירה. בעל אחוזה יהודי בשם אברהם מוזכר בספר הקרקעות כעד. בסוף המאה הי"ז חיו ביביצ'קו 11 משפחות יהודיות. בשנים שלאחר מכן גדל בהתמדה מספר היהודים. בשנת 1830 נרשמו בעיירה 138 משפחות יהודיות )776 נפשות( ב- 42 בתים. בשנת 1848 חיו בעיירה 989 יהודים שהיוו 32% מכלל התושבים. במחצית השניה של המאה הי"ט מתחיל מספר היהודים להצטמצם. בשנת 1869 מתועדים בעיירה 462 יהודים ובשנת 1900 רק 214. בשנת 1869 פרצה ביביצ'קו שריפה גדולה, רבים מבתי העץ ברובע היהודי נשרפו ומשפחות יהודיות רבות עזבו לערים הגדולות, לברנו, לפראג ולוינה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה התגוררו בתחומי העיר כ- 400 פליטים יהודיים מגליציה ומבוקובינה. במרשם התושבים של שנת 1930 נרשמו ביביצ'קו רק 86 יהודים. 111 יהודים שולחו מיביצ'קו לגיטו טרזין, רובם שולחו בטרנספורט שסומן Ac ויצא מברנו ביום בארכיון המחלקה לחקר השואה של המוזיאון היהודי בפראג מצוינים שמות של 105 קרבנות השואה שמקום מגוריהם האחרון לפני הטרנספורט היה ביביצ'קו. לאחר מלחמת העולם השנייה לא נפתחה הקהילה מחדש. המלחין הוינאי הידוע ריכרד פאל Fall( )Richard )1882 כנראה 1943( נולד ביביצ'קו, הוא נספה בשואה. ביביצ'קו פעלה עמותת חברה קדישא ואגודת גברות ונערות יהודיות שנקראה "יהודית". מן הרישום בפנקסי הקרקעות עולה, כי בראשית ההתיישבות היהודית בעיר לא ישבו היהודים בגיטו נפרד. עוד במאה הט"ז היו כמה בתים בכיכר העיר בבעלות יהודית. היהודים רוכזו בגיטו נפרד ככל הנראה רק באמצע המאה הי"ז. הרובע היהודי היה מצפון לכיכר העיר, בתוך החומות, באיזור שבו נמצא היום רחוב סואודני )Soudní( וחלקו המערבי של

113 Jevíčko. Park se skupinou novějších náhrobků. The park with a row of newer tombstones. יביצ קו. פארק וקבוצת מצבות חדשות יותר. Jevíčko. Poslední zachované stély. The last well-preserved stelas. יביצ קו. מצבות הלוח האחרונות שנשתמרו. v koncentračním táboře (1882 asi 1943). Ze židovských spolků v Jevíčku působilo pohřební bratrstvo Chevra Kadiša a dámský a dívčí spolek Judith. V počátcích židovského osídlení ještě nebydleli Židé ve zvláštním ghettu. Jak vyplývá ze zápisů gruntovních knih, ještě v 16. století vlastnili Židé domy také na hlavním náměstí. Do ghetta byli židovští obyvatelé soustředěni zřejmě po polovině 17. století. Židovská čtvrť zaujímala oblast severně od náměstí, uvnitř hrazeného města, v dnešní Soudní ulici a v západní části Růžové ulice. V 19. století ghetto tvořilo 42 domů, z nichž většina v roce 1869 vyhořela a jsou dochovány v přestavbách (např. původní škola s mikví v čp. 58). Ve 2. polovině 19. století Židé opouštěli bývalé ghetto a stěhovali se do jiných částí města, zejména na hlavní náměstí. V letech tvořilo území bývalého ghetta samostatnou politickou obec Jevíčko Obec židovská. Synagogu, snad původně dřevěnou, si židovská obec postavila v druhé traditional Jewish unions were organized in Jevíčko: a burial society known as chevra kadisha and a ladies and girls club called Judith. In the years of their early settlement, the Jews did not live in a special ghetto. According to land register books, in the 16 th century the Jews still owned houses in the main square. Furthermore, it is believed that their movement to the ghetto did not start until the second half of the 17 th century. The Jewish quarter was situated north of the square, inside a fenced town stretching over the contemporary Soudní St. and the western part of Růžová St. In the 19 th century the ghetto consisted of 42 houses, most of them being consumed by the 1869 fire and thus being retained only in their reconstructed forms (for instance, the original school building with a mikveh in house No. 58). In the second half of the 19 th century the Jews began to leave the ghetto for the other town districts, primarily the main square. In the years , the territory of the former ghetto formed the autonomous administrative town of Jevíčko Jewish Community. The synagogue whose original structure was allegedly made of wood was built by the Jewish community in the רחוב רוז'ובה.)Růžová( במאה הי"ט היו בגיטו 42 בתים. רוב בתי הגיטו נשרפו בשריפה הגדולה של שנת 1869 וחלקם, כמו לדוגמא בניין בית הספר ומקווה הטהרה )מס' חלקה 58( נשתמר. במחצית השנייה של המאה הי"ט היהודים עזבו את איזור הגיטו ועברו לחלקים אחרים של העיר, בעיקר לסביבות הכיכר הראשית. בשנים תיפקד איזור הגיטו היהודי לשעבר כמועצה עצמאית שנקראה "יביצ'קו ישוב יהודי". בית הכנסת הראשון ביביצ'קו היה עשוי כנראה מעץ ונבנה במחצית השנייה של המאה הי"ז )אולי בשנת 1666(. בית הכנסת היה בשימוש עד שנת 1747, אז נשרף בשריפה הגדולה שפרצה בעיר. מבנה בית הכנסת הנכחי נבנה ברחוב סואודני )במרכז הגיטו( בשנים בית הכנסת נבנה בסגנון ניאו- קלאסי. כשנבנה בית הכנסת נעשה שימוש בחמרי בניין שהגיעו מהריסות כנסיית המנזר של ניקולאי הקדוש החרבה. ב שופץ בית הכנסת בסגנון הארט-נואבו והיה בשימוש עד תחילת מלחמת העולם השנייה. בשנת 1951 מכרה הקהילה היהודית של בוסקוביצה את המבנה לכנסייה ההוסיטית הצ'כוסלובקית מן העיר מוראבסקה טר'בובה )מאהריש טרובאו(. המבנה שופץ, הותאם לדרישות הכנסייה )אולם התפילה רוהט מחדש, עזרת הנשים קוצרה, המבנה נצבע מחדש, הדלתות והחלונות הוחלפו וסמל הכנסיה הותקן בחזית המבנה( ושימש

114 polovině 17. století (snad roku 1666). Fungovala do roku 1747, kdy vyhořela při požáru města. Současná budova synagogy byla postavena uprostřed ghetta (v dnešní Soudní ulici) v klasicistním slohu mezi lety ze stavebního materiálu zbořeného farního kostela Sv. Mikuláše a v roce 1907 secesně upravena. K bohoslužebným účelům sloužila do začátku 2. světové války. V roce 1951 koupil budovu synagogy Sbor Církve československé husitské v Moravské Třebové od Židovské obce v Boskovicích, adaptoval ji (liturgická síň byla vybavena novým inventářem, byl zkrácen kůr, pořízeny nové vnitřní i vnější omítky a na průčelí budovy umístěn symbol církve, byla také vyměněna okna a hlavní dveře) a využíval jako modlitebnu. Budova synagogy (čp. 119) byla v roce 1993 zapsána Ministerstvem kultury jako kulturní památka. Po provedení oprav městem v 90. letech 20. století (nová střecha, fasáda, sociální zařízení, zavedení plynu) slouží objekt jako výstavní a koncertní síň. V září roku 2000 zde byla uspořádána výstava Příběh židovské čtvrti v Jevíčku a na průčelí budovy odhalena pamětní deska obětem holocaustu. Svou modlitebnu měli Židé také v Moravské Třebové, byla umístěna v zadní části domu na dnešní Lanškrounské ulici. K roku 1784 je uváděna samostatná židovská škola s německým vyučovacím jazykem, roku 1837 jako škola dvoutřídní se 140 žáky, roku 1919 jako jednotřídní. V tomto roce byla škola také zrušena. V sousedství ghetta, v městském valu těsně při hradební zdi, se nacházel starý hřbitov, kde začali Židé své mrtvé pochovávat kolem roku Tento hřbitov sloužil do roku 1836 a v roce 1910 second half of the 17 th century (perhaps in 1666). It served its purpose until 1747 when it burnt down during the town s fire. The present synagogue building was erected in the center of the ghetto (today s Soudní St.) in the Classicist style between the years 1792 and 1794, using the construction material from the previously demolished parish church of St. Nicholas. Later, it was modified with Art Nouveau elements in The synagogue remained the place of worship until the beginning of WWII. In 1951, it was purchased from the Jewish community of Boskovice by the Czechoslovak Hussite Church of Moravská Třebová that transformed it into a prayer room. (The liturgical hall was furnished anew, the organ loft was cut short, new interior and exterior plaster finishes were made, and the building front was decorated with a church symbol. The windows and main door were replaced too.) The synagogue building (No. 119) was recorded as a cultural monument by the Ministry of Culture in In the 1990 s, the local authorities commissioned its repair (new roof, façade, bathrooms, and gas piping introduction) and the synagogue has ever since served as an exhibition room and a concert hall. A Holocaust victims plaque attached onto the building front was unveiled in September 2000 during an exhibition entitled The story of the Jewish quarter in Jevíčko. Another Jewish prayer room was in Moravská Třebová. It was situated in the back tracts of a house on today s Lanškrounská St. Historic sources indicate the existence of an autonomous Jewish school providing education in German in the year In 1837, the school had 140 pupils in two classes. Its status changed to a single-class school in 1919 when the school was closed down for good. Nearby the ghetto, an old cemetery used to be located in the siege rampant right at the fortification wall. The first Jewish burials took place around The cemetery was in use until 1836, yet ככנסיה. בשנת 1993 נרשם המבנה כאתר מורשת לשימור ע"י משרד התרבות של הרפובליקה הצ'כית ועיריית יביצ'קו שיפצה את המבנה בשנות התשעים של המאה העשרים )גג חדש, שיקום חזית הבניין, התקנת חדרי שירותים וחימום בשנת 1994(. לאחר השיפוץ משמש המבנה כאולם קונצרטים ותערוכות. בספטמבר 2000 הוצגה במקום התערוכה "סיפורו של הגיטו היהודי ביביצ'קו" ובחזית הבניין הותקן לוח זכרון לקרבנות השואה. חדר תפילה יהודי היה קיים גם במוראבסקה טר'בובה Třebová( )Moravská השכנה. חדר התפילה היה בחלקו האחורי של בית ברחוב לאנשקרואונסקה )Lanškrounská( של היום. בשנת 1784 מתועד ברשומות בית ספר יהודי ששפת הלימוד בו גרמנית. בשנת 1837 מתועדות שתי כיתות ו- 140 תלמידים. בשנת 1919 מתועדת רק כיתה אחת. בשנה זו בית הספר נסגר. בשכנות לגיטו, בקרבת סוללת העפר העירונית שלרגלי החומה, נמצא בית הקברות היהודי העתיק. בית הקברות היה בשימוש משנת 1630 בערך ועד שנת בשנת 1910 בנתה אגודת הצדקה של שמעון ויואכים אפפל Joachima( nadace Simona a

115 byla na jeho ploše postavena secesní stavba židovského chudobince z nadace Simona a Joachima Apfelových. Za nacistické okupace byly všechny náhrobky, z nichž nejstarší pocházejí ze 17. století, převezeny na nový hřbitov. Nový hřbitov židovská obec založila v roce 1836 na ploše m 2 při silnici vedoucí do Zadního Arnoštova. Poslední pohřeb zde proběhl v roce Za 2. světové války byl hřbitov značně poškozen nacisty. V 70. letech 20. století došlo ke zboření obřadní síně s kamenným desaterem ve štítu a hřbitov byl změněn na park, v jehož okrajové části zůstala ponechána jen symbolická skupina novějších náhrobků. V roce 2015 zde byla instalována informační tabule připomínající historii druhého židovského hřbitova a synagogy v Jevíčku. V obci Víska u Jevíčka (též Derflík, v německy psaných pramenech Dörfles) byli v letech vězněni Židé z Polska pracující na stavbě dálnice Breslau Wien. Jeden z vězňů zastřelený v roce 1941 německou stráží je pohřben na novém židovském hřbitově v Jevíčku. in 1910 its area was built up with an Art Nouveau building of a Jewish almshouse financed by the foundation of Simon and Joachim Apfel. During the Nazi occupation, all of the tombstones, the oldest of which came from the 17 th century, were transported to a new cemetery. The new cemetery was established by the Jewish community in 1836 on a lot covering m 2 along the main road leading to Zadní Arnoštov. The last funeral was performed in The cemetery was badly damaged by the Nazis during the time of WWII. In the 1970 s, its ceremonial hall with the Ten Commandments engraved in a stone board was demolished and the cemetery was changed into a park where only a symbolic group of a few newer gravestones was retained on the periphery. In 2015, an information board commemorating the history of the second Jewish cemetery and synagogue in Jevíčko was installed in this area. In the years , Polish Jews who were working on the construction of the Breslau-Vienna motorway were imprisoned in the nearby little community of Víska u Jevíčka (also called Derflík or Dörfles in German texts). One of the Polish victims was shot dead by German guards in 1941 and was buried in the new Jewish cemetery in Jevíčko. )Apfelových בשטח בית הקברות בית יתומים יהודי בסגנון הארט-נואבו. בזמן הכיבוש הנאצי הועברו כל המצבות מבית הקברות )העתיקות שבהן היו מן המאה הי"ז( לבית הקברות היהודי החדש. בית הקברות היהודי החדש נוסד על ידי הקהילה בשנת 1836 על שטח של 5,603 מ"ר בקרבת הדרך המובילה לכפר זאדני ארנושטוב Arnoštov(.)Zadní הלוויה האחרונה בבית הקברות נערכה בשנת בזמן מלחמת העולם השנייה ניזוק בית הקברות על ידי הנאצים. בשנות השבעים של המאה העשרים נהרס בית הלוויות עם סמל לוחות הברית בחזיתו. בית הקברות הפך לפארק ורק בקצה השטח הושארה קבוצה סמלית של מצבות חדשות יותר. בשנת 2015 הותקן במקום לוח מידע המסביר את תולדות בית הכנסת ובית הקברות היהודי החדש של יביצ'קו. הכפר ויסקה-או-יביצ'קה Jevíčka( )Víska u נמצא שני קילומטרים צפונית ליביצ'קו. בכמה מסמכים נקרא הכפר גם דרפליק )Derflík( ובמקורות גרמניים הוא נקרא דרפלס.)Dörfles( בשנים נכלאו בכפר יהודים פולניים שהועבדו בבניית הכביש מברסלאו לוינה. אחד האסירים נורה בשנת 1941 על ידי חיילי המשמר הגרמנים ונקבר בבית הקברות היהודי החדש של יביצ'קו.

116 ŽAMBERK ז'אמברק ז'אמברק. מבט כללי על בית הקברות. cemetery. Žamberk. Celkový pohled na hřbitov. / An overall view of the

117 Nejstarší zprávy o Židech pocházejí z druhé poloviny 17. století. V roce 1723 je v Žamberku doloženo osm, roku 1748 deset a na konci 18. století již 25 židovských rodin (asi 110 osob). Od konce 19. století se židovská obec začíná vylidňovat. Podle sčítání lidu zde v roce 1900 žilo 66, v roce 1930 pak jen 31 osob židovského vyznání. V koncentračních táborech zahynulo přes 60 židovských obyvatel bývalé žamberské židovské obce, Oddělení pro dějiny šoa Židovského muzea v Praze eviduje 14 obětí, jejichž posledním bydlištěm bylo město Žamberk. V Žamberku prožil své dětství malíř Max Horb, člen skupiny Osma (1882 Mladá Boleslav 1907 Praha). K významným místním židovským osobnostem 20. století patřil Josef Nettl, majitel textilní továrny Žid a spol., založené v Žamberku v roce Rodina Hostovských vlastnila v Žamberku výrobnu likérů a ovocných šťáv. V 17. století se mohli Židé usazovat pouze v tzv. dolním městě, ghetto tvořila západní část dnešní ulice Českých bratří a severní část dnešní ulice Hluboké. Židovská čtvrť byla zničena požárem v roce 1810, domy včetně synagogy byly znovu vystavěny. Před polovinou 19. století je v židovské čtvrti doloženo 15 domů, z nichž více než polovina byla zbourána a pouze několik je zachováno v pozdějších přestavbách. Kolem roku 1870 měla židovská obec svůj pěvecký spolek a dvoutřídní školu s 25 žáky. Rabinát byl umístěn v domě čp. 104, po roce 1861 v čp Původní modlitebna byla zničena požárem v roce 1810, nahradila ji synagoga postavená v letech v klasicistním slohu v dnešní ulici Českých The oldest documented mentions of Jewish population go back to the second half of the 17 th century. In the year 1723, eight Jewish families were recorded to be living in Žamberk, compared to 10 families in 1748 and 25 families (approx. 110 people) at the end of the 18 th century. At the end of the 19 th century, the Jewish community began to depopulate. According to the 1900 census, there were 66 Jewish individuals, and in the year 1930 only as few as 31 people of Jewish denomination. Concentration camps claimed the lives of more than 60 Jewish citizens of Žamberk s former Jewish community. The Holocaust Department of the Jewish Museum of Prague records 14 Holocaust victims whose last known place of residence was in Žamberk. The painter Max Horb, a member of the Osma art group (1882 Mladá Boleslav 1907 Prague) spent his childhood in Žamberk. Other prominent members of the local Jewish community of the 20 th century were, for instance, Josef Nettl, the owner of a textile factory called Žid a spol. which was established in Žamberk in 1908 or the Hostovský Family who owned and operated a distillery and a fruit juice factory in Žamberk. In the 17 th century, the Jews were allowed to settle only in a so-called lower town. Their ghetto was thus found in today s western part of Českých bratří Street and in the northern part of Hluboká Street. The Jewish Quarter was destroyed by a fire in Its houses as well as the then synagogue were built from scratch. In the first half of the 19 th century, 15 Jewish houses were documented in the Jewish quarter, more than a half of them were demolished and only a small number have been retained to this day thanks to later reconstructions. About the year 1870, the Jewish community had a choir and a twoclass school with 25 pupils. Its rabbinate was located in building No. 104 from where it moved to house No. 236 after The original prayer room was destroyed by the fire of 1810 and was later replaced by Žamberk. Původní interiér synagogy. The original synagogue interior. ז אמברק. עיצוב הפנים המקורי של בית הכנסת. האיזכור המוקדם ביותר של יהודים בעיר ז'אמברק )Žamberk( הוא מן המחצית השנייה של המאה הי"ח. בשנת 1723 נרשמו בז'אמברק 8 משפחות יהודיות, בשנת 1748 נרשמו במקום 10 משפחות יהודיות, ובסוף המאה הי"ח נרשמו בעיר 25 משפחות יהודיות )כ- 110 נפשות(. בסוף המאה הי"ט החלו היהודים לעזוב את העיר. לפי מרשם התושבים של שנת 1900 גרו בז'אמברק 66 יהודים ובשנת 1930 התגוררו במקום רק 31 יהודים. יותר מ- 60 יהודים מהעיר נספו בשואה. בארכיון המחלקה לחקר השואה במוזיאון היהודי בפראג רשומים 14 שמות של קרבנות שמקום מגוריהם האחרון היה בעיר ז'אמברק. הצייר המודרניסטי מקס הורב Horb( )Max )1882, מלאדה בולסלאב 1907, פראג(, שהיה חבר בקבוצת האמנים "אוסמה" )"Osma"( חי בז'אמברק בשנות ילדותו. בין יהודי העיר החשובים ניתן למנות גם את יוסף נטל Nettl( )Josef שהיה בעל מפעל הטקסטיל המקומי ז'יד ושות' spol.( )Žid a שנוסד בז'אמברק בשנת 1908 ואת משפחת הוסטובסקי )Hostovský( שהפעילה בעיר מפעל לליקר ומיצי פירות. במאה הי"ז הותר ליהודים להתיישב רק בעיר התחתית. הגיטו היהודי היה באיזור שבו נמצאים היום חלקו המערבי של רחוב צ'סקיך בראטר'י bratří( )Českých וחלקו הצפוני של רחוב הלובוקה.)Hluboká( הרובע היהודי נהרס בשריפה של שנת

118 bratří. V roce 1860 byla budova vybavena harmoniem a stavebně upravována také v letech 1883 a Bohoslužebným účelům sloužila synagoga až do 2. světové války, za okupace byla využívána jako sklad obilí. V roce 1947 synagogu získala do pronájmu a v roce 1950 pak budovu odkoupila a modernizovala Církev československá husitská. V předsíni je instalována vitrína s částmi zničených modlitebních knih nalezených pod trámy na půdě a s dalšími autentickými předměty. Na kostele je umístěna pamětní deska připomínající původní bohoslužebné účely Židovské náboženské obce v Žamberku. Hřbitov leží na západním okraji města nad královéhradeckou silnicí, založen byl pravděpodobně koncem 17. století. Původně se pohřbívalo v jeho dolní části, později byl hřbitov rozšiřován nahoru do svahu. Dochovalo se asi 240 náhrobních kamenů z let , množství stél nese symboliku typickou pro východočeský region. V letech byl hřbitov naposledy rozšířen a na náklady továrníka Josefa Nettla v jeho severovýchodní části vystavěn ohel. Zde byla v roce 2016 otevřena nová stálá expozice městského muzea s názvem Židé a Žamberk. Za okupace byl hřbitov zdevastován a většina jeho náhrobků vyvrácena. Po 2. světové válce o hřbitov pečoval místní rodák Emil Elbogen. Celková rekonstrukce hřbitova se uskutečnila až v letech a další restaurátorské zásahy probíhají od roku 2006, kdy došlo k poničení části náhrobků vandalem. Byla provedena rekonstrukce obřadní síně z roku 1932, opravena celá hřbitovní zeď a znovu vztyčeny a stabilizovány téměř všechny poškozené a povalené náhrobky. a synagogue erected in the years in the Classicist style in Českých bratří Street. In the year 1860, the synagogue was furnished with a harmonium. Its building was further modified between 1883 through It was used for liturgical purposes until World War II, when it served as a makeshift grain storehouse. The Czechoslovak Hussite Church rented the synagogue premises in the year 1947 and purchased them in 1950, after which year it implemented its modernization. The anteroom is equipped with a display cabinet featuring some of the destroyed prayer books which were found, together with other authentic objects, under the girders in the synagogue loft. The church is decorated with a plaque commemorating the original liturgical services of the Žamberk Jewish Community. The cemetery lies on the western outskirts of the town, above the road leading to Hradec Králové. It was most likely established at the end of the 17 th century. First, graves were arranged only in the lower cemetery area from where they gradually expanded upward into the slope. About 240 tombstones from the years have been maintained, many of them bearing the ornamental symbols that are typical of Eastern Bohemia. In the years , the cemetery saw the last wave of enlargement. A modern morgue (ohel) was built in its northeast part at the expense of the factory owner Josef Nettl. In 2016, it became a place of a permanent exhibition administered by the municipal museum and entitled the Life of the Jewish Community in Žamberk. During the time of German occupation, the cemetery was devastated and most gravestones were brought down. Following World War II, Emil Elbogen, a local native, took care of the cemetery. However, its overall reconstruction did not start until Further restoration work was carried out in 2006 when some of the tombstones were vandalized. The ceremonial hall from the year 1932 was reconstructed, the whole cemetery wall was repaired and nearly all of the damaged Žamberk. Budova synagogy po přestavbě. The building of the synagogue after reconstruction. ז'אמברק. מבנה בית הכנסת לאחר השיפוץ בתי היהודים ובית הכנסת נבנו לאחר השריפה מחדש ובמחצית הראשונה של המאה הי"ט מתועדים בעיר 15 בתים בבעלות יהודית. רוב הבתים נהרסו ורק כמה בתים בודדים נשתמרו ועברו שינויים רבים. בסביבות שנת 1870 הפעילה הקהילה היהודית בעיר מקהלה ובית ספר יהודי ובו שתי כיתות וכ- 25 תלמידים. עד שנת 1861 פעלה רבנות הקהילה בבית שמספרו 104 ומאוחר יותר בבית שמספרו 236. בית הכנסת נהרס בשריפה של שנת החליף אותו בית כנסת חדש בסגנון ניאו קלאסי שנבנה בשנים בית הכנסת עמד ברחוב הנקרא כיום צ'סקיך בראטר'י bratří(.)českých בשנת 1860 הותקן בבית הכנסת עוגב קטן. בית הכנסת שופץ והורחב פעמיים, בשנת 1883 ובשנת בית הכנסת תיפקד עד מלחמת העולם השנייה ובזמן המלחמה שימש המבנה כמחסן תבואה. הכנסייה ההוסיטית הצ'כוסלובקית שכרה את המבנה בשנת 1947 ובשנת 1950 הכנסייה קנתה אותו ושיפצה אותו לצרכיה. בחלל הכניסה של המבנה מותקן ארון תצוגה ובו ספרי תפילה יהודיים פגומים שנמצאו תחת הקורות בעליית הגג וחפצים מקוריים נוספים. לוח זכרון המציין את תפקידו המקורי של המבנה הותקן בחזית בניין הכנסייה. בית הקברות היהודי נמצא בקצה המערבי של העיר, מעל הכביש להראדץ קראלובה královéhradecká(.)silnice בית הקברות נוסד ככל הנראה בסוף המאה הי"ז. בהתחלה קברו רק בחלקו התחתון של המגרש ובשלב מאוחר יותר הורחב בית הקברות גם אל

119 Žamberk. Průhled z ohelu na hřbitov. / A view of the cemetery from a morgue (ohel). ז'אמברק. מבט על בית הקברות מבית הטהרה.

120 Ve školní budově v nedalekých Verměřovicích bylo v létě roku 1939 ubytováno asi 70 dětí připravovaných na život v kibucu v Palestině. V rámci letního tábora alíjá školy pro židovskou mládež pracovaly asi 14 15leté děti u místních sedláků, volno trávily hraním her, závody v plavání v nedaleké Orlici nebo zpěvem hebrejských písní. Získané znalosti a zkušenosti využily po útěku z Protektorátu do Dánska (tzv. Dánská cesta). Většina z těchto dětí se ve Skandinávii zachránila před deportací do koncentračních táborů. V blízkosti Žamberka byly v období 2. světové války umístěny pobočné tábory německých koncentračních táborů. Na severovýchodním okraji obce Bílá Voda (část obce Červená Voda) existovala v letech pobočka koncentračního tábora Gross-Rosen, ve kterém bylo internováno 650 žen a dívek pracujících v muniční továrně firmy Telefunken. Tábor byl osvobozen Rudou armádou 8. května V době existence tábora zde zemřely čtyři ženy. Místo, kde byly pohřbeny, není známo. Další dvě vězenkyně zemřely po osvobození na následky věznění a jsou pochovány na obecním hřbitově. Také na území města Králíky byla vystavěna pobočka koncentračního tábora Gross-Rosen, kde bylo v letech vězněno asi 200 mužů pracujících ve výrobě vojenských vrtulí firmy FAMO. and knocked down tombstones were erected and stabilized. In the summer of 1939, the school building in the nearby village of Verměřovice provided accommodation to approximately 70 children who were readying for life in a kibbutz in Palestine. During this preparatory summer course, known as Youth Aliyah, for young Jewish people aged 14 15, the Jewish teenagers worked at local farms, spent their free time by playing games, competing in swimming contests in the Orlice River or by singing Hebrew songs. The practical experience and skills gained at Youth Aliyah summer school, became a valuable asset when they managed to flee from the Protectorate to Denmark (socalled Danish Journey). The stay in Scandinavia saved most of those people from deportation to concentration camps. During WWII, so-called sub-camps, which were subordinated to German concentration camps, were operated near Žamberk. In , the north-east outskirts of the village of Bílá Voda (a part of the village of Červená Voda) became the site of a sub-camp controlled by the concentration camp in Gross-Rosen. The inmates 650 women and girls worked in an ammunition factory owned by company Telefunken. The sub-camp was liberated by the Red Army on May 8, In the course of the war four women died in this sub-camp. However, the place of their final rest is unknown. Two more inmates died of the aftermaths of incarceration soon after liberation and were buried at the municipal cemetery. Another town where the Gross-Rosen concentration camp had its sub-camp was Králíky. In the years , there were about 200 male inmates who worked in a FAMO plant specializing in the production of military propellers. המדרון העליון. כ- 240 מצבות נשתמרו, העתיקה ביותר היא משנת 1731 והצעירה ביותר משנת מצבות רבות מעוטרות בסגנון אופייני לבתי קברות יהודיים במזרח צ'כיה. בשנים הורחב בית הקברות בפעם האחרונה תודות לתרומתו של התעשיין יוסף נטל ובחלקו הצפון-מזרחי של בית הקברות נבנה בית טהרה. בשנת 2016 חנך המוזיאון העירוני בבית הטהרה תערוכת קבע בשם "יהודים והעיר ז'אמברק". בזמן הכיבוש הנאצי הושחת בית הקברות ומצבות רבות נעקרו. לאחר המלחמה טיפל תושב מקומי בשם אמיל אלבוגן Elbogen( )Emil בבית הקברות. בשנים נערך שיפוץ כולל בבית העלמין ועבודות שיקום ושחזור נוספות נערכו לאחר מעשי ונדליזם שארעו בשנת בית הטהרה שנבנה בשנת 1932 שוקם, גדר בית הקברות תוקנה וכמעט כל המצבות הוצבו מחדש במקומן. בקיץ 1939 אוכסנו כ- 70 ילדים יהודים שהתכוננו לעליה לארץ ישראל ולחיים בקיבוץ בבניין בית הספר בכפר וורמייר'וביצה )Verměřovice( הסמוך לז'אמברק. הילדים שהיו בגילאי השתתפו בהכשרת נוער ועבדו בעבודות חקלאיות אצל איכרי הסביבה. ברגעי הפנאי שלהם הם שיחקו, שחו בנהר האורליצה הסמוך ושרו שירים עבריים. הם ניצלו את היכולות שרכשו בהכשרת הנוער כשנמלטו משטחי הכיבוש הנאציים לדנמרק. רוב בני הנוער האלה הצליחו להגיע לסקנדינביה וניצלו שם מגירוש למחנות ומהשמדה. במהלך מלחמת העולם השנייה מוקמו באיזור ז'אמברק מחנות משניים של מחנות ריכוז גרמניים. באיזור הנקרא צ'רבנה וודה Voda( )Červená בחלקו הצפון מזרחי של הכפר בילה וודה ) Voda Bílá )Mährisch Weisswasser תיפקדה שלוחה של מחנה הריכוז גרוס-רוזן. כ- 650 נשים ונערות שנאסרו במחנה עבדו במפעל התחמושת של חברת טלפונקן. המחנה שוחרר ע"י הצבא האדום ב ארבע נשים מתו במקום בזמן קיום המחנה ומקום קבורתן לא ידוע. שתי נשים נוספות שמתו לאחר השחרור נקברו בבית הקברות של הכפר בילה וודה. בשטח העיר קראליקי Grulich( )Králíky הסמוכה פעלה שלוחה נוספת של מחנה גרוס-רוזן. בין השנים נאסרו במקום כ- 200 גברים שהועסקו ביצור מדחפים למטוסים צבאיים במפעל פאמו.)FAMO(

121 HOLICE הוליצה Holice. Hřbitov. / Cemetery. הוליצה. בית הקברות.

122 První písemné zprávy o Židech v Holicích pocházejí z poloviny 18. století, tehdy zde žila rodina Popperova v najatém domě čp. 39. Počet židovských rodin postupně narůstal, o sto let později ve městě bydlely čtyři rodiny Popperova, Kačerova, Adlerova a Fuchsova. Rozvoj obuvnické výroby na Holicku ovlivnil i zvyšování počtu židovských obyvatel, v roce 1880 je ve městě evidováno 86 Židů, v roce 1910 již 94 osob židovského náboženského vyznání. Většina Židů z Holic byla odvlečena dne transportem Cg z Pardubic do Terezína, odtud pak do vyhlazovacího tábora v Osvětimi. Podle posledních výzkumů zahynulo v koncentračních táborech přibližně 60 holických Židů. Ze známé židovské rodiny Kačerovy pocházel Pavel Kačer (1926 Hradec Králové 1984 Pardubice), sportovní redaktor a znalec motokrosu a závodů na ploché dráze. V Holicích se narodil a prožil zde své dětství také jeho bratr Jan Kačer (1936), divadelní a filmový herec a re žisér. Domy židovských obyvatel nevytvořily ve městě nikdy samostatnou čtvrť (ghetto). V roce 1839 byla založena samostatná matrika pro Holice a okolí, současně byl založen také israelitský náboženský spolek, jehož představitelem se stal Moric Popper. Spolek byl v roce 1896 přeměněn v samostatnou náboženskou obec pro Holice a okres s vlastním rabínem. V polovině 19. století byla v Holicích zřízena jednotřídní soukromá židovská škola pro 50 žáků, která byla umístěna nejprve v nájmu na Špici, později v čp. 20 u Slunce. Škola zanikla v roce 1866 a žáci byli převedeni do českých škol. Samostatná židovská obec byla zrušena v roce 1930 sloučením s náboženskou obcí v Pardubicích. The first written mention about the Jewish population in Holice dates back to the mid- 18 th century when the Popper Family rented house No. 39. Over one hundred years the number of Jews increased continually, resulting in a total of four Jewish families in the town the Popper, Kačer, Adler and Fuchs Families. The development of shoe making production in the Holice Region contributed to the ever-growing number of Jewish inhabitants. In 1880 and in 1910, 86 and 94 people of Jewish religion, respectively, were registered in municipal records. On December 9, 1942, most members of the Holice Jewish community were displaced on transport train marked Cg from Pardubice to the Terezín concentration camp from where most of them were further transported to the Auschwitz concentration camp. The recent research has shown that about 60 Jews from Holice died in concentration camps. The once respected local family of the Kačers had sons Pavel Kačer (1926 Hradec Králové 1984 Pardubice), a sports journalist and a motocross and speedway expert and Jan Kačer (1936 Holice), a renowned theater and film director and actor who was born in Holice and spent his childhood there. The houses of the Jews never formed a separate town quarter (ghetto). In 1839, a special book of births, deaths and marriages was established for the town of Holice and its environs. Simultaneously, the Israelite Religious Society was created, its representative being Mr. Moric Popper. In the year 1896, the Society was transformed into an independent Israelite religious community serving the Jews of Holice and its district under the guidance of its own rabbi. In the middle of the 19 th century, a single-class private school for 50 pupils was opened. First, it occupied the rented premises in a house called na Špici, later it moved to building No. 20 called u Slunce. The school was closed down in 1866 and its pupils were transferred to local Czech schools. The independent Jewish community was cancelled in 1930 when ההתיחסות הכתובה הראשונה ליהודים בעיירה הוליצה )Holice( היא ממחצית המאה הי"ח. משפחה יהודית אחת, משפחת פופר, התגוררה אז בשכירות בבית מס' 39. מספר המשפחות היהודיות גדל בהדרגה ומאה שנים מאוחר יותר חיו בעיירה ארבע משפחות יהודיות: משפחת פופר, קאצ'ר, אדלר ופוקס. התפתחות תעשיית הנעליים באיזור הוליצה הביאה לגידול במספר היהודים בעיירה, בשנת 1888 תועדו בעיר 86 יהודים ובשנת 1910 תועדו בהוליצה 94 תושבים יהודים. ביום שולחו כמעט כל יהודי הוליצה בטרנספורט Cg מפרדוביצה לגיטו טרזין ומשם שולחו הלאה למחנה ההשמדה אושוויץ. על פי המחקרים האחרונים נספו בשואה כ- 60 מיהודי הוליצה. האחים פאבל ויאן קאצ'ר Kačer( )Pavel Kačer, Jan הם בנים למשפחת קאצ'ר היהודית מהוליצה. פאבל קאצ'ר )נולד בהראדץ קראלובה בשנת 1926, נפטר בפרדוביצה בשנת 1984( היה כתב ספורט ומומחה למרוצי אופנועים. אחיו יאן קאצ'ר נולד בהוליצה בשנת 1936 וגדל במקום. יאן קאצ'ר הוא שחקן ובמאי בתיאטרון ובקולנוע. הבתים היהודיים בעיירה מעולם לא יצרו מתחם סגור או גיטו. בשנת 1839 החלה כתיבת ספר רישום תושבים עצמאי להוליצה ולסביבה. בשנה זו גם נוסדה האגודה הדתית היהודית שבראשה עמד מוריץ פופר. בשנת 1896 נרשמה האגודה מחדש כקהילה יהודית עצמאית להוליצה ולסביבה, בקהילה הועסק רב. במחצית המאה הי"ט נוסד בהוליצה בית ספר יהודי פרטי ובו כיתה אחת ו- 50 תלמידים. בית הספר פעל בחדר שכור באכסניה "נה שפיצי" Špici( )Na ומאוחר יותר באכסניה "או סלונצה" Slunce( U( בבית שמספרו 20. בשנת 1866 נסגר בית הספר היהודי והתלמידים עברו לבתי ספר צ'כיים. הקהילה היהודית של הוליצה נסגרה בשנת 1930 ואחדה עם הקהילה היהודית בעיר פרדוביצה. יהודים רבים לקחו חלק בתעשיית הנעליים שפירסמה את העיר. משנת 1873 היו מפעלי ההנעלה הגדולים ביותר בעיר בבעלות חברת "הרמן הירש" הוינאית. בשנת 1876 פתח אדולף קאצ'ר מפעל נוסף לייצור נעליים ובסוף המאה הי"ט פתחו אדולף האאס Haas( )Adolf ואחרים מפעלי הנעלה נוספים בהוליצה. יצרני הנעליים בעיר התאגדו וניהלו ארגון מקומי לקניית חמרי גלם ולשיווק משותף

123 Holice. Památník obětem holocaustu z Holicka (detail). A monument dedicated to the Holocaust victims from the Holice region (detail). הוליצה. אנדרטה לקרבנות השואה מאיזור הוליצה )פרט(. Město bylo známé výrobou obuvi, na níž se významně podíleli také místní Židé. Nejrozsáhlejší tovární výrobu provozovala od roku 1873 v Holicích vídeňská firma Hermanna Hirsche. V roce 1876 zavedl tovární výrobu také Adolf Kačer, na konci století Adolf Haas a další. Výrobci vytvořili společnou nákupní a odbytovou organizaci Spolek továrníků obuvi. Židovské obci se nikdy nepodařilo vystavět synagogu. Modlitebna byla zřízena v roce 1868 v domě Josefa Schulhofa (čp. 29) na náměstí, v roce 1909 se přestěhovala do domu čp. 16 a ještě později do čp. 26. V okolí Holic si Židé v roce 1862 zřídili modlitebnu v Býšti, v domě obchodníka Josefa Poppera čp. 70, kde it merged with the Jewish community of Pardubice. The town was famous for its shoe production tradition, which was greatly contributed to by the local Jews. Perhaps, the best-known shoe-making factory was started in Holice in 1873 by the Hermann Hirsch Company of Vienna. In the year 1876, Adolf Kačer established another shoe making operation, to be later followed by Adolf Haas and other business people at the end of the century. All of the producers founded a joint purchasing and marketing organization entitled Spolek továrníků obuvi ( Shoe Factory Owners Union ). The Jewish community never managed to build a synagogue. Its prayer room was arranged in 1868 in Josef Schulhof s house (No. 29) in the town square from where it הקהילה היהודית בהוליצה מעולם לא הצליחה לבנות בית כנסת בעיר. בשנת 1868 נחנך חדר תפילה בבית מס' 29 בכיכר העיר, הבית היה בבעלותו של יוסף שולהוף.)Schulhof( בשנת 1909 עבר חדר התפילה לבית מס' 16 ומאוחר יותר לבית מס' 26. בשנת 1862 התקין הסוחר יוסף פופר חדר תפילה יהודי בביתו, בית מס' 20 בכפר בישט )Býšt( שבקרבת הוליצה. חדר תפילה זה תיפקד עד תחילת מלחמת העולם השנייה. חדר תפילה נוסף תיפקד במשך תקופה קצרה גם בכפר כבויינץ )Chvojenec( הסמוך. חדר תפילה זה מוזכר לראשונה בשנת בשנת 1912 קנתה הקהילה היהודית חלקת אדמה בקצה הדרומי של העיר ויעדה אותה לבניית בית קברות יהודי. קרן מיוחדת נפתחה על מנת לממן את עבודות הבנייה. בית הקברות נפתח לבסוף רק בשנת 1913 בחלקו המערבי של המגרש. חלקו המזרחי של המגרש שימש כשביל גישה לשער הכניסה. במקור

124 Holice. Budova bývalé modlitebny čp. 26. The building of the former prayer house No. 26. הוליצה. בית התפילה היהודי לשעבר בבית מס' 26. fungovala až do začátku druhé světové války, a krátce také ve Chvojenci, kde je zmiňována k roku Židovská obec koupila v roce 1912 pozemek na výstavbu hřbitova na jižním okraji města a zřídila také hřbitovní fond. K založení hřbitova v západní části tohoto pozemku došlo roku 1913, východní část pozemku sloužila jako přístupová cesta ke vstupní bráně. Původně byl hřbitov na severní a pravděpodobně i na západní straně ohrazen cihlovou zdí, další část ohrazení tvořil plot z pletivových dílců usazených ve zdobených kovových sloupcích. Na hřbitov se vstupovalo z východní strany obřadní síní. Její chátrající objekt byl společně s cihlovým ohrazením zbořen v roce Na židovském hřbitově se dochovalo 25 náhrobků z let Kromě Židů z Holic a okolí zde byli v období 1. světové války pochováni take zemřelí uprchlíci z Haliče a Bukoviny. Jejich náhrobky jsou zřejmě nejstaršími na hřbitově. V roce 2012 byl za finančního přispění holických přeživších holocaustu zhotoven a na židovském hřbitově slavnostně odhalen památník 76 obětem holocaustu z Holicka. moved in 1909 to building No. 16 and then to building No. 26. Outside the town of Holice, the Jews opened another prayer room in Býšť, specifically in house No. 70 belonging to the tradesman Josef Popper, which remained in use until the beginning of World War II. Another prayer room was started in Chvojenec. Its existence was first mentioned in In 1912, the Jewish community purchased from the local authorities a piece of land situated south of the town where it planned to build a cemetery, at the same time it initiated a cemetery fund. The cemetery was founded in 1913 in the western part of the lot, while the eastern part served as an access road to the entrance gate. Originally, the cemetery was fenced off with a brick wall in the north and, most likely, also in the west. The remaining parts were enclosed with a fence of wire mesh blocks attached to decorated metal posts. The cemetery entrance was through a ceremonial hall on the eastern side. In 1981, the hall, already in disrepair, and the brick fence were demolished. Only 25 tombstones from the period of have been preserved. During World War I the cemetery became the final resting place not only for the Jews from Holice but also for fugitives from Galicia and Bukovina whose gravestones are most likely the oldest ones. In 2012, a monument dedicated to 76 Holocaust victims from the Holice region was ceremonially unveiled in the Jewish cemetery; its creation was co-financed by Holice s Holocaust survivors. Holice. Památník obětem holocaustu z Holicka. A monument dedicated to the Holocaust victims from the Holice region. הוליצה. אנדרטה לקרבנות השואה. היה חלקו המערבי של בית הקברות מוקף בקיר לבנים. יתכן שגם החלק המזרחי של המגרש היה מוקף באופן דומה. בנוסף לחומה, הוקף בית הקברות גם בגדר עץ שהורכבה על עמודי מתכת מקושטים. הכניסה לבית הקברות היתה ממזרח לבית הטהרה. בית הטהרה וחומת הלבנים נהרסו בשנת 1981 בגלל מצבם הרעוע. כ- 25 מצבות מן השנים נותרו על מקומן בבית הקברות. מלבד יהודי הוליצה והסביבה נקברו בבית הקברות גם פליטים יהודיים מגליציה ובוקובינה שנפטרו באיזור בזמן מלחמת העולם הראשונה. מצבות הפליטים הן כנראה המצבות העתיקות ביותר שנשתמרו בבית הקברות. לוח זכרון ל- 76 קרבנות השואה מאיזור הוליצה הותקן בבית הקברות ונחנך חגיגית בשנת ניצולי השואה בני העיר השתתפו במימון לוח הזיכרון

125 HOLOCAUST שואה Pamětní deska obětem na hřbitově v Pardubicích. / A memorial plaque commemorating victims at Pardubice s cemetery. לוח זכרון לקרבנות השואה בבית הקברות בפרדוביצה.

126 Termínem holocaust bylo v poválečném období označeno nacistické vyvražďování Židů, záměr zcela zlikvidovat židovský národ v Evropě, resp. ve světě vůbec. Židé sami používají pro tuto tragickou skutečnost hebrejského termínu šoa (šoah). Ve všech zemích, které nacisté postupně okupovali, začali okamžitě realizovat konečné řešení židovské otázky, jak svůj cíl zvráceně nazvali. Na území Československa to byly nejprve sudetské oblasti, které Hitler zabral v říjnu Odsud se ještě většině Židů podařilo před Hitlerem utéct do vnitřních oblastí Čech a Moravy, ale ne nadlouho. Někteří Židé to však nestihli nebo nemohli včas odjet a padli nacistům do rukou již zde. Podle posledního předválečného sčítání v roce 1930 se k židovskému náboženství neboli mojžíšské víře v Čechách hlásilo osob, na Moravě a ve Slezsku osob. Z těchto celkem osob udávalo téměř 43 tisíc jako svou národnost českou, 37 tisíc židovskou a 35 tisíc německou (zbylá menšina jinou např. polskou). Tato čísla ovšem nezahrnují lidi, které jako Židy označili nacisté podle norimberských zákonů, tedy ty, kteří se k židovské víře nehlásili, ale měli v generaci rodičů či prarodičů židovské předky. Terčem nacistické perzekuce se stali také ti, kteří žili v manželství se Židy. Z pohraničí uteklo po Mnichovské dohodě do vnitrozemí podle sčítání uprchlíků přes 171 tisíc lidí. Z nich se k židovské národnosti hlásilo osob. Uprchlíci však přicházeli do vnitrozemí ještě před Mnichovem (ty statistika nepočítá), již od vyhrocení situace v Německu po Křišťálové noci. Z původního počtu 30 tisíc Židů žijících před válkou v oblasti Sudet (což nezahrnuje uprchlíky před Hitlerem After World War II, the term Holocaust was adopted to refer to the Nazis extermination of Jews that was aimed at the complete genocide of the Jewish nation in Europe and, in fact, in the world. The Jews themselves use the Hebrew word shoah (also spelled sho ah ) when speaking of these tragic events. The final solution of the Jewish issue, which is the infamous name the Nazis gave to their evil plan, was immediately implemented in all the countries which the Nazis occupied. The German occupation of Czechoslovakia began with the German annexation of Czechoslovakia s northern and western border regions, collectively known as the Sudetenland, in September Most Jews from those regions managed to escape Hitler s rage and settled in inland Moravia and Bohemia, yet their relocation did not alleviate their lot for too long. Many of them fell victim to Hitler s regime in the end. Some Jews failed to resettle in time and were detained by the Nazis while still in the Sudetenland. According to the last census taken before in 1930, people living in Bohemia proclaimed their Jewish origin, compared to people in Moravia and Silesia. Of these individuals, nearly adhered to Czech nationality, to Jewish nationality and to German nationality (the remaining minority associated themselves with other nationalities such as Polish). These figures, however, do not include people who were marked Jews on the basis of the Nazi Nuremberg Race Laws; i.e. those who did not profess Jewish religion yet some of their ancestors (parents or grandparents) or spouse were of Jewish religion, which stigmatized them as an ultimate target of Nazi persecution. Period statistics of refugees reported more than people fleeing the border regions and moving to Central Bohemia after the Munich Agreement had been signed of them proclaimed their Jewish origin. However, many people sought refuge in central regions even before the Munich Agreement (They were not included הנאצים החלו ביישום מיידי של הפתרון הסופי לשאלת היהודים בכל מדינה שכבשו. בשטח הרפובליקה הצ כוסלובקית החלה אפליית היהודים בחבל הסודטים שסופח לרייך כבר באוקטובר רוב יהודי חבל הסודטים הצליחו לברוח בשלב ראשון אל החלקים הפנימיים של צ כיה ומורביה, אך רבים מהם נלכדו מאוחר יותר ונספו. היהודים שלא הספיקו או לא יכלו לעזוב את חבל הסודטים בזמן, נפלו קרבן לנאצים מייד עם כיבוש החבל. במרשם האוכלוסין של שנת 1931, המרשם האחרון שנערך לפני מלחמת העולם השנייה, הצהירו 117,551 תושבים )76,301 בבוהמיה ו- 41,250 במורביה ושלזיה( על השתייכותם לדת היהודית )או ל"דת משה"(. מתוכם הצהירו קרוב ל- 43,000 על השתייכות ללאום הצ'כי, 37,000 הצהירו על לאום יהודי ו- 35,000 הצהירו על השתייכות ללאום הגרמני )היהודים הנותרים האחרים הצהירו על שיוך לאומי אחר, לדוגמא פולני(. מספרים אלה אינם כוללים כמובן אנשים שלא שייכו את עצמם לדת היהודית אך היו צאצאים להורים או סבים יהודים והוגדרו כיהודים על ידי חוקי נירנברג הנאציים. המספרים גם אינם כוללים אנשים שלא היו יהודים אך היו נשואים ליהודים והפכו בכך מטרה לאפליה ולרדיפות בעצמם. יותר מ- 171 אלף איש ברחו ממחוזות הספר שבחבל הסודטים אל פנים המדינה לאחר הסכם מינכן, 18,673 מתוכם הגדירו עצמם כיהודים )חישוב זה אינו כולל את הפליטים שעזבו את חבל הסודטים אל פנים המדינה עוד לפני הסכם מינכן, מייד לאחר ליל הבדולח בגרמניה(. מתוך 30,000 יהודים צ'כוסלובקים שהתגוררו בחבל הסודטים לפני המלחמה )חישוב זה אינו כולל פליטים יהודים שהגיעו לחבל הסודטים מגרמניה ואוסטריה( נותרו במאי 1939 רק מעט יותר מ- 2,000 יהודים בחבל עצמו. היו אלה בעיקר יהודים שהיו נשואים ללא יהודים ואנשים שהוגדרו "בני תערובת". מעליית היטלר לשלטון הונהגו בגרמניה בהדרגה חוקים והגבלות נגד היהודים. יהודים רבים, שראו את הנולד, ברחו מפני הסכנה המתקרבת. רשויות הרפובליקה הצ'כוסלובקית הקשו על כניסת פליטים למדינה. לאחר ליל הבדולח תוגברו יחידות אבטחת הגבולות וכניסת זרים שאינם תושבים נאסרה. גם לאחר סיפוח אוסטריה נסגר הגבול לאוסטריה וידועים מקרים של קבוצות פליטים יהודים שהוחזרו מצ'כוסלובקיה לשטח

127 z Německa) jich zbylo v květnu 1939 již jen něco málo přes 2 000, převážně osob žijících ve smíšených manželstvích a tzv. židovských míšenců. Od Hitlerova nástupu k moci se v Německu postupně rozpoutaly protižidovské perzekuce, které měly za následek velkou emigraci tisíců Židů, kteří včas rozpoznali hrozící nebezpečí a měli možnost uprchnout. Československé úřady se imigraci bránily, po Křišťálové noci nařídily zvýšenou ostrahu hranice a zakázaly vstup lidem bez domovského práva. Podobně i po anšlusu Rakouska Hitlerem se zelená hranice uzavřela a jsou známy příběhy skupin židovských uprchlíků, které byly vráceny na rakouské území, odtud vyhnány jinam a zase zpět. Příslušníci české menšiny ve Vídni byli ale do země vpuštěni bez obtíží. Ani uprchlíci, kteří se do země dostali, zde neměli na růžích ustláno. Politikové se k imigrantům, kteří do republiky přicházeli, stavěli i podle toho, do jaké politické strany či hnutí patřili. Uprchlíci před Hitlerem nebyli první, kteří do Československa přicházeli. Ještě před Hitlerem prchali z východu před Stalinem Rusové či Ukrajinci. Není proto překvapivé, že proti emigraci ze sovětského Ruska se stavěli marxisté, naopak uprchlíků před Hitlerem se spíše zastávaly strany na levici politického spektra. Ozývaly se tradiční nacionalistické obavy, že uprchlíci představují ohrožení československého charakteru státu a posílení německé menšiny v něm. Padaly argumenty, že se uprchlíci v Německu asi dopustili něčeho špatného, že budou pro nás rizikem, že berou práci našim lidem atd. I samotné židovské organizace někdy mezi vlastními souvěrci těžko hledaly pomocnou in the statistics.), namely in response to the violence which culminated in Germany following the Night of Broken Glass (Kristallnacht). Of the original Jews living in the Sudetenland before WWII (This number does not comprise the refugees who came from Germany.) just over people were still alive in May 1939, most of them living in mixed marriages ort being so-called Jewish crossbreeds. When Hitler seized power in Germany, anti-semitic persecution of Jews became omnipresent, resulting in the emigration of thousands of Jews who had soon recognized the imminent danger of the Nazi regime. However, Czechoslovak authorities were bitter about Jewish immigration and following the Night of Broken Glass they ordered increased border surveillance and banned anyone without Czechoslovak citizenship from entering the country. Similarly, after the annexation of Austria (Anschluss) into Nazi Germany, the Czechoslovak green border was closed down. There were recorded stories of many Jewish refugee groups who were made return to Austria from where they were expelled only to be forced to go back to Austria again. Yet the members of the Czech minority living in Vienna could cross the border without any trouble. The refugees who managed to get into Czechoslovakia faced many hardships. Politicians handled immigrants according to, among others, their political views and affiliations. Those who were running away from Hitler were not the first refugees to come to Czechoslovakia. They were preceded by Russians or Ukrainians who were fleeing Stalin-controlled territories east of Czechoslovakia. It is not surprising that Marxists opposed emigration from the Soviet Union and leftist parties stood up for the refugees coming from Hitler s Germany. On the other hand, there were nationalist concerns according to which German refugees represented a threat for the Czechoslovak character of the state and אוסטריה, גורשו מאוסטריה שוב וגורשו שוב חזרה. בני המיעוט הצ'כי שהתגוררו בוינה, לעומתם, הורשו להכנס לתחומי צ'כוסלובקיה ללא קשיים. גם פליטים שהצליחו להכנס אל תוך המדינה לא מצאו מנוחה ונתקלו בקשיים רבים. הפוליטיקאים הצ'כוסלובקים התייחסו אל הפליטים על פי ההשתייכות המפלגתית שלהם ועל פי עמדותיהם הפוליטיות. הפליטים שברחו מפני היטלר לא היו הראשונים שהתדפקו על דלתות הרפובליקה הצ'כוסלובקית. קדמו להם פליטים רוסים ואוקראינים מהמזרח שברחו מפני סטאלין. לא מפתיע שדווקא פוליטיקאים מרקסיסטים התייצבו נגד ההגירה מברית המועצות ופוליטקאים מן השמאל עמדו לצד הפליטים שברחו מגרמניה הנאצית. הושמעו עמדות לאומניות מסורתיות בדבר סיכונים לאופיה של הרפובליקה הצ'כוסלובקית ובדבר חיזוק המיעוט הגרמני במדינה. פוליטיקאים הזהירו מפני הפליטים, הם טענו שהפליטים עלולים להוות סכנה ושהם יתפסו מקומות עבודות של אזרחי המדינה. אפילו הארגונים היהודיים התקשו לפעמים למצוא יהודים שיתנו יד לקליטת הפליטים. למעט שכבה דקיקה של בעלי מעמד שהצליחו לקבל תמיכה, מרבית אוכלוסיית הפליטים היהודיים התקיימה בדוחק ובחוסר יציבות. היתה זו מסה של אנשים חסרי שם, ללא נכסים וללא הזדמנות למצוא עבודה ולהתפרנס. רובם היו נתונים לחסדיהם של ארגוני צדקה שונים. על פי הערכות גסות הגיעו לצ'כוסלובקיה כ- 20,000 פליטים מגרמניה וכמה אלפי פליטים יהודיים מאוסטריה )מגרמניה לא הגיעו רק פליטים יהודיים, אלא גם לא יהודיים שברחו מגרמניה מסיבות פוליטיות(. בצ'כוסלובקיה פעלו כמה ארגונים שניסו לעזור לפליטים שבשטח הרפובליקה. ארגונים רבים רכשו נסיון בזמן מלחמת העולם הראשונה, כאשר הגיע גל של פליטים יהודיים מן הקרבות במזרח, בעיקר מגליציה ובוקובינה. הליגה הצ'כוסלובקית לזכויות אדם práva( )Československá Liga pro lidská בהנהגת הפילוסוף עמנואל ראדל Rádl( )Emanuel היתה הראשונה שתמכה בפליטים מגרמניה הנאצית. מלבד ארגון זה נוצרו גם ועדות תמיכה בפליטים על פי ההשתייכות הפוליטית שלהם, סוציאל דמוקרטים גרמניים ביקשו עזרה מסוציאל דמוקרטים צ'כים וכדומה.

128 ruku. Situace uprchlíků byla většinou zoufalá. Když pomineme skupinu prominentních osob, elit, které měly kam se obrátit pro pomoc, byla zde masa bezejmenných lidí, kteří byli bez prostředků, neměli šanci získat práci a peníze na základní obživu a byli tak zcela odkázáni na charitativní organizace. Podle hrubých odhadů přišlo do Československa kolem 20 tisíc německých uprchlíků a několik tisíc rakouských Židů (počet německých uprchlíků zahrnuje nejen židovské, ale i nežidovské politické uprchlíky). V Československu působilo několik organizací, které se snažily uprchlíkům zajistit pomoc. Nebyla to zcela nová zkušenost, již v době 1. světové války země zažila vlnu židovských uprchlíků z východu, především z Haliče a Bukoviny. První organizace, která na novou vlnu imigrantů před Hitlerem ve 30. letech 20. století zareagovala, byla Liga pro lidská práva v Československu vedená filozofem Emanuelem Rádlem. Kromě ní vznikaly další výbory na pomoc uprchlíkům podle jejich politické příslušnosti, němečtí sociální demokraté hledali pomoc u českých apod. Po bojkotu Židů v Německu v dubnu 1933 počet uprchlíků do Československa vzrostl. Jednotlivé židovské obce, zejména v Praze a pohraničí, zakládaly různé pomocné výbory na pomoc uprchlíkům. Jejich činnost se nakonec sjednotila v zastřešujícím Židovském pomocném výboru, který vznikl z potřeby koordinace pomoci. Vůdčí roli hrál při organizaci péče o židovské uprchlíky řád B nai B rith, který se na charitativní péči o potřebné specializoval od svého vzniku na konci 19. století. Právě ve městech, kde měl tento řád své lóže, vznikly pobočky the stronger position of the German minority. Some even argued that the German refugees must have committed awful things in Germany, that they would become a security risk for the country, and deprive the Czechs of their jobs. Even Jewish organizations sometimes failed to find a helping hand among the believers of their faith. Consequently, refugees were often trapped in a helpless situation. Except for prominent and distinguished personalities who had places and contacts to turn to, there were endless numbers of anonymous individuals without means of subsistence who had no chance to find a job and were thus dependent on charitable organizations. According to rough estimates, about German refugees and several thousands of Austrian Jews arrived in Czechoslovakia (The number of the German refugees includes both Jewish and non-jewish political refugees.) There were several relief organizations in Czechoslovakia which tried to provide aid to refugees. This was not a new experience as the country had already witnessed a huge wave of Jewish immigrants coming from the east during World War I, most of them being from Galicia and Bukovina. The very first organization to respond to the new immigration wave fleeing away from Hitler in the 1930 s was the Human Rights League of Czechoslovakia led by philosopher Emanuel Rádl. Gradually, there were established several political committees aimed at helping refugees according to their political affiliation; i.e. German social democrats sought assistance with their Czech counterparts, etc. Following the economic boycott against the Jews of Germany in April 1933, the number of refugees coming to Czechoslovakia increased. Individual Jewish communities, namely in Prague and border regions, started various relief committees. In the course of time their activities were merged under an umbrella organization called the Jewish Relief Committee whose creation was necessitated by the need to coordinate באפריל 1933, לאחר החרם הכלכלי של הנאצים נגד היהודים בגרמניה, גדל זרם המהגרים היהודים לצ'כוסלובקיה. קהילות יהודיות רבות, במיוחד קהילת פראג וקהילות באיזורי הגבול, הקימו ועדות תמיכה ועזרה לפליטים. מאמצי העזרה השונים אוחדו לבסוף תחת ארגון גג אחד: ועד העזרה היהודי. פעילים מארגון בני ברית, שהתמחו בפעילות צדקה וסעד מאז הקמת הארגון בסוף המאה הי"ט, היו אנשי מפתח בועד העזרה היהודי. משרדים מקומיים של ועד העזרה הוקמו בישובים שונים, ביחוד בישובים שבהם היו כבר לשכות של ארגון בני ברית. המשרדים נוהלו על ידי ההנהלות המקומיות של ועד העזרה בפראג ובברנו ואלה נוהלו על ידי המשרד הראשי של ועד העזרה בפראג. יוסף פופר Popper( )Josef שהיה גם נשיא הלשכה המרכזית של בני ברית בצ'כוסלובקיה היה נשיא הכבוד של ועד העזרה. שתי נשים עסקו בניהול הפעילות היומיומית של הועד: מריה שמולקובה Schmolková( )Marie נשאה ונתנה עם משרדי הממשלה וניהלה את עניני הסעד המשפטי לפליטים וחנה שטיינר Steinerová( )Hana ארגנה קורסים להסבה מקצועית. משרד הפנים הצ'כוסלובקי לחץ להקטין את מספר הפליטים היהודיים בשטח הרפובליקה הצ'כוסלובקית ונעשה נסיון לחפש יעדי הגירה נוספים. האנגלי ניקולאס וינטון Winton( )Nicholas שהציל ילדים יהודים רבים שיתף פעולה עם מריה שמולקובה מארגוןן העזרה היהודי. יחד הם הצליחו לארגן הגירה והצלה של 669 ילדים יהודים צ'כים )ברכבת ה"קינדרטרנספורט" הידועה(. בקבוצה זו היו שתי בנות ממחוז פרדוביצה, האחיות מילנה ואווה פליישמן מהעיר פרוסץ'. האחיות הגיעו לבריטניה ברכבת ההצלה של וינטון והן היו מהילדים הבודדים בקבוצה שהצליחו לפגוש את הוריהם באנגליה. אביהן היה חבר מועצת העיר בפרוסץ' וחבר באגודת תומאס מאן. הוא הצליח להעביר החלטה במועצת העירייה שהעניקה לתומאס מאן ולאחיו היינריך תושבות בעיירה הקטנה פרוסץ' שבמזרח צ'כיה. על יסוד תושבות זו קיבלו שני האחים אזרחות של הרפובליקה הצ'כוסלובקית וכאזרחים צ'כוסלובקים יכלו להגר באופן חוקי לארצות הברית. פליישמן התפרסם בזכות פעילותו והיה מבוקש על ידי הגסטפו מייד לאחר הכיבוש הגרמני. הוא הוזהר מראש והצליח להימלט ללונדון. אשתו סוניה שלחה אחריו את שתי

129 Torzo dálnice u Jevíčka, kterou za války byli přinuceni stavět také Židé. / The torso of a motorway near Jevíčko; the motorway was one of forced labor projects where Jews had to work during WWII. Židovského pomocného výboru. Jednotlivé pobočky byly řízeny zemskými centrálami v Praze a Brně, nad nimi pak stál pražský ústřední komitét v čele s čestným předsedou Josefem Popperem, zároveň prezidentem velkolóže řádu B nai B rith v Československu. Praktickou organizací byly pověřeny dvě ženy Marie Schmolková, která jednala se státními orgány a vedla právní pomoc uprchlíkům, a Hana Steinerová, která organizovala rekvalifikační kurzy. Protože ze strany Ministerstva vnitra nadále vzrůstal tlak na minimalizaci počtu židovských uprchlíků na našem území, hledaly se další možnosti emigrace. Právě s Marií Schmolkovou navázal spolupráci známý zachránce židovských dětí Angličan Nicholas Winton. Společně se jim podařilo zorganizovat výjezd a záchranu 669 českých židovských dětí. Z Pardubického kraje pocházely dvě zachráněné dívky, sestry Milena a Eva Fleischmannovy z Proseče, které se díky Wintonovi dostaly do Anglie. Byly jedněmi z mála, které se již v Anglii sešly relief resources and activities. The leading role in organizing aid for Jewish refugees was played by the B nai B rith organization which had specialized in helping those in need since its establishment at the end of the 19 th century. It was in the cities where this order had its lodge that branches of the Jewish Relief Committee were founded. Every branch was administered by provincial headquarters in Prague and Brno which were subordinate to Prague s Central Committee headed by its honorary chairman Josef Popper who was also president of grand lodge of the B nai B rith order in Czechoslovakia. Its day-to-day management was two women, specifically Marie Schmolková, who was in charge of dealing with state authorities and of providing legal aid to refugees, and Hana Steinerová, who organized requalification training courses. However, the Ministry of Interior escalated its efforts to minimize the number of Jewish refugees in Czechoslovakia who thus had to look for other countries they could emigrate to. It was Marie Schmolková who started cooperation with Nicholas Winton (England) who is renowned for organizing with help of Marie Schmolková, among others, a rescue operation that brought 669 Czech Jewish children to safety in their הבנות ברכבת ההצלה של וינטון והצליחה בעצמה להגיע מאוחר יותר לאנגליה דרך נורבגיה. הבת מילנה התחתנה לאחר המלחמה בבריטניה עם האדריכל סיר ג'ורג' גרנפל ביינס Grenfell-Baines( )Sir George ובמשך כל חייה היא עמלה על חיזוק הקשרים של שתי המולדות שלה, בריטניה וצ'כיה. היא לוקחת חלק בפרויקטים פילנתרופיים רבים. סיפור הצלתם של 80 ילדים יהודים בדנמרק ואח"כ בשבדיה ידוע פחות. הילדים בני היו ממשפחות מן המעמד בינוני והגבוה ממקומות שונים בצ'כיה )פראג, ברנו, יהלאבה, טפליצה(. הקהילה היהודית אירגנה את קבוצת הילדים יחד עם התנועות הציוניות. הילדים הוכשרו לחיים בקיבוצים בארץ ישראל. בגלל מדיניות הספר הלבן של שלטונות המנדט הבריטי נסגרה הדרך לארץ ישראל ומארגני הקבוצה חיפשו דרך להביא את הילדים לחוף מבטחים. הם יצרו קשר עם ליגת הנשים לשלום ולחירות בדנמרק שפרסמה קריאה בין חבריה הרבים לתמוך בילדים אלה. מספר המשפחות שהיו מוכנות לקבל ילד פליט לביתן עלה לבסוף על מספר הילדים ששלטונות דנמרק היו מוכנים לקבל. יותר מ- 700 ילדים יהודים מכל מרכז אירופה הצליחו להגר לדנמרק בדרך זו. הילדים מצ'כיה נסעו בכמה קבוצות ברכבת דרך ברלין ורוסטוק מאוקטובר עד דצמבר קבוצה שנייה של בני נוער שהייתה אמורה להגיע לארץ ישראל דרך שווייץ כבר לא הצליחה לעזוב את הפרוטקטוראט. ילדי הקבוצה השנייה הגיעו לגיטו טרזין ומאוחר יותר נספו במחנות ההשמדה. למצילי היהודים היו רק אמצעים מועטים ואפשרויות ספורות להצלה ולא הצליחו להציל יותר יהודים. בדרכם לא עמדו רק הגרמנים, אלא גם, במקרים רבים, המערכות הביורוקרטיות של המדינות שלא נכבשו על ידי הנאצים ולא רצו להגדיל את מכסות ההגירה שלהן ופחדו מגלי פליטים שישטפו את מדינותיהן. ארצות הברית לדוגמא, לא הסכימה להגדיל את מכסת ההגירה לתחומה כמעט עד סוף המלחמה, כשמידע על מחנות הריכוז ותאי הגזים כבר היה ידוע במערב. על פי שחזור הנתונים הסטטיסטיים של הנאצים, חיו בשטח הפרוטקטוראט של בוהמיה ומורביה 118,310 יהודים על פי חוקי נירנברג ומתוכם 103,960 יהודים גם על פי דתם. לאחר הפלישה הנאצית החלו הגרמנים לבנות מערכת ביורוקרטית משלהם. בתחילה התרכזו מאמצי הנאצים בבזיזת גשרון של הכביש המהיר בקרבת יביצ'קו. הכביש נסלל בתקופת מלחמת העולם השנייה על ידי עובדי כפייה שחלקם היו יהודים.

130 i s rodiči. Jejich otec byl zastupitelem v Proseči a členem Společnosti Thomase Manna. Prosadil, aby bratrům Thomasovi a Heinrichu Mannovým bylo v malé východočeské Proseči uděleno domovské právo, na základě čehož pak získali československé občanství. Jako českoslovenští občané pak mohli legálně vycestovat do USA, kde byli před Němci v bezpečí. Fleischmann byl svými postoji natolik známý, že se ocitl v hledáčku gestapa ihned po obsazení Československa Němci. Byl však včas varován a uprchl do Londýna. Jeho dcery Milenu a Evu pak za ním Wintonovým vlakem poslala manželka Soňa, i jí se pak ještě podařilo dostat se přes Norsko do Anglie. Dcera Milena se po válce v Anglii provdala za architekta sira George Grenfell-Bainese a celý život pracuje na spojování svých dvou domovů Anglie a Česka a podílí se na mnoha filantropických projektech. Méně známá je záchrana 80 českých dětí v Dánsku a poté ve Švédsku. Jednalo se o děti ve věku let z větších měst (Praha, Brno, Jihlava, Teplice) pocházející z rodin tzv. vyšší střední třídy. Jejich přípravu organizovala Česká židovská obec ve spolupráci se sionistickými organizacemi. Děti se původně připravovaly na vycestování do Palestiny a život v kibucu, cesta tam se však v roce 1939 zavřela, protože britská správa oblasti omezovala počty imigrantů. Organizátoři zoufale hledali, jak děti dostat do bezpečí. Navázali spolupráci s Ženskou ligou pro mír a svobodu v Dánsku, která měla početnou členskou základnu a která uveřejnila výzvu, aby lidé poskytli těmto ohroženým dětem domovy. Nakonec bylo víc zájemců, než kolika dětem dánské úřady povolily přijet, z celé střední Evronew families in Great Britain. Two girls from the Pardubice Region were saved by Sir Winton: sisters Milena and Eva Fleischmann from Proseč. They belonged to those few lucky children who met their parents in Britain. Their father was a councilor in Proseč and a member of Thomas Mann s Society. Mr. Fleischmann enforced the granting of permanent residence permit in the small Eastern Bohemian town of Proseč to Thomas Mann and his brother Heinrich. This was instrumental in obtaining Czechoslovak citizenship and passports, which enabled them to legally travel to the USA where they were safe from German persecution. Fleischmann s opinions were well-known so it was no surprise that the Gestapo followed him since the moment Germany occupied Czechoslovakia. Fortunately, he was warned in time and managed to run away to London. His daughters Milena and Eva were put on one of Winton s rescue trains by his wife Soňa who also succeeded in getting to Norway from where she continued to Britain. After World War II Milena married British architect, Sir George Grenfell-Baines. She has dedicated her entire life to creating and promoting ties between her two homes Britain and the Czech Republic and has participated in numerous philanthropic projects. Less known is the rescue operation that saved 80 Czech children in Denmark and Sweden. These children were years old and came from upper middle class families from bigger cities such as Prague, Brno, Jihlava, or Teplice. Their rescue was arranged by the Czech Jewish Community in cooperation with Zionist organizations. Originally, the children were getting for life in a kibbutz in Palestine. However, in 1939 the planned journey had to be cancelled due to the decision of the territory s British administration to reduce the number of immigrants. The rescue organizers were desperate to find a way to transfer all children to a safe place. They started cooperation with the Danish Women s League for Peace and Freedom which had many members. הרכוש היהודי. החל תהליך של אריזציה, החרמת רכוש מידיים יהודיות )מונח שפורש בחפשיות רבה מאוד ואיפשר לנאצים להחרים רכוש עצום( ואח"כ הוגבלו בהדרגה החופש האישי וזכות הבעלות הפרטית )יהודים חויבו לשאת טלאי צהוב, נאסרה יציאה לרחוב בשעות הערב, הופעל איסור כניסה למקומות ציבוריים חנויות, מוסדות תרבות, פארקים ומשרדים, חשבונות הבנק של יהודים הוגבלו ובהדרגה נאסרה הבעלות על מוצרים מסוימים, יהודים הוגבלו בתעסוקה ובמסחר(. מייד לאחר הפלישה הנאצית נאסרה עבודת עורכי דין יהודיים, מורים ופקידים יהודיים פוטרו ממקומות עבודתם, על הרופאים היהודיים נאסר הטיפול בלא יהודים וכדומה. עד סוף שנת 1939 עוד הצליחו יהודים רבים יחסית לעזוב את הפרוטקטוראט. על פי הנתונים עזבו בשנה זו 19,016 פליטים. 6,176 פליטים נוספים עזבו את שטח הפרוטקטוראט בשנת רק 817 פליטים נוספים הצליחו לעזוב בשנים הבאות. חוקרים מעריכים כי כ- 30,000 יהודים צ'כיים הצליחו לעזוב את הפרוטקטוראט במנוסתם מפני הנאצים אך לא ידוע כמה מהם ניצלו וכמה נתפסו בשלב מאוחר יותר על ידי הנאצים בפולין, בהונגריה, בצרפת, בהולנד או במקומות אחרים. קשה מאוד לקבוע בעזרת נתוני הסטטיסטיקה הרשמיים כמה יהודים התגוררו בסך הכל במחוז פרדוביצה לפני מלחמת העולם השנייה. על פי הנתונים שבידינו, ניתן לעקוב אחר מסלולם של התושבים היהודים שחיו במחוז לאחר תחילת המלחמה אל הגיטאות ואל מחנות הריכוז וההשמדה. כמעט כל יהודי מחוז פרדוביצה עברו דרך גיטו טרזין )כמו רוב יהודי בוהמיה ומורביה(. ריכוז היהודים בגיטו טרזין החל בשנת יהודי המחוז נשלחו לטרזין בכמה טרנספורטים. שני טרנספורטים שיצאו מהעיר פרדוביצה ריכזו בעיקר יהודים מאזור פרדוביצה וכרודים, אך גם מישובים אחרים בקרבת מסילת הרכבת האבליצ'קוב ברוד פרדוביצה ומישובים בקרבת ויסוקי ברוד וליטומישל. יהודים שהתגוררו בסמיכות לגבול שטח המחוז שולחו לטרזין בטרנספורטים מערי המחוז הקרובות לישובים אלה. שני הטרנספורטים העיקריים מאזור פרדוביצה )שסומנו Cg ו- )Cf יצאו בחמישי ובתשיעי בדצמבר בטרנספורט הראשון היו בעיקר יהודים

131 py jich přicestovalo přes 700. České děti odjely vlakem přes Berlín do Rostocku v několika skupinách v říjnu až prosinci Bohužel, další skupina dětí, která měla vycestovat přes Švýcarsko do Palestiny, se už z Protektorátu nedostala a děti skončily v Terezíně a následně ve vyhlazovacích táborech, kde zahynuly. Zachránci však měli jen omezené možnosti a prostředky na to, aby zachránili více lidí. Jejich nepřítelem nebyli jen sami nacisté, ale i byrokratické aparáty dosud nacisty nedotčených zemí, které nechtěly zvýšit kvóty pro imigranty a vystavit se tak přílivu uprchlíků. Například Američané se tomu tvrdě bránili takřka až do konce války, kdy již na západ pronikaly informace o nacistických lágrech a plynových komorách. Podle nacisty zrekonstruované statistiky žilo na území Protektorátu Čechy a Morava Židů, z nichž bylo židovského vyznání. Nacisté začali po okupaci budovat svůj byrokratický aparát, jejich první zájem se soustředil na židovský majetek. Nastal proces tzv. arizace, tj. převedení majetku v židovských rukou (tento termín byl vykládán co nejvolněji, což umožnilo nacistům ukořistit obrovský majetek), omezování osobní svobody a soukromého vlastnictví nošení hvězdy, zákaz vycházení ve večerních hodinách, zákaz vstupu do veřejných prostor obchodů, kulturních institucí, parků, úřadů; vázání vkladů a postupné omezování povoleného vlastnictví, omezení v zaměstnání a podnikání. Ihned po nástupu nacistů byla zapovězena činnost židovských advokátů, vykázáni byli židovští učitelé a úředníci, lékaři směli léčit jen své židovské souvěrce apod. Do konce roku 1939 se ještě podařilo řadě Židů Protektorát opustit, uvádí se, The League published a call to the public to provide new homes to children whose lives were in danger. The people who responded to the call by far outnumbered the children from Central Europe who were allowed in the country by Danish Authorities. There were over 700 children. The Czech children, organized in several groups, travelled by train through Berlin to Rostock in October to December Unfortunately, another group of children which was scheduled to travel to Palestine through Switzerland had never left the Protectorate. Instead, the children were deported to Terezín and later into extermination camps where they died. These saviors, however, had only limited means and possibilities which prevented them from helping more people. Their enemies were not only the Nazis but also the bureaucratic machinery of the countries that even though not affected by the Nazi campaign were not willing to increase immigrant quotas and let refugees in their territories. For instance, Americans continued to strictly oppose such rescue plans until almost the end of WWII when information about Nazi camps and gas chambers began to spread to the western world. As per statistics reconstructed by the Nazis, Jews, of whom espoused Jewish or Moses religion, used to live in the Protectorate of Bohemia and Moravia. Immediately after the occupation of the local territories, the Nazis began to build their bureaucratic mechanism, their first actions focusing on Jewish property. The process of so-called Aryanization could start: the ownership of Jewish property was transferred (This term was interpreted as generously as possible enabling the Nazis to capture huge amounts of property), personal freedoms and private ownership were curtailed. The Jews had to wear the Star of David, were not allowed to leave their homes in the evening, were prohibited from entering public areas such as shops, cultural institutions, parks, and offices; they were obliged to tie deposits; their right to hold property was gradually restricted; so were Pamětní deska obětem na hřbitově v Pardubicích. A memorial plaque commemorating victims at Pardubice s cemetery. לוח זכרון לקרבנות השואה בבית הקברות בפרדוביצה. מערי הספר ומהכפרים ורק שני יהודים מהעיר פרדוביצה עצמה. בטרנספורט השני גורשו רוב יהודי העיר פרדוביצה )314 אנשים(. מתוך 650 אנשים בטרנספורט הראשון ) )Cf, נספו 603 אנשים, 45 ניצלו וגורלם של שניים אינו ידוע. מתוך 606 אנשים בטרנספורט השני ) )Cg, נספו 560 אנשים ו- 46 ניצלו. בשני הטרנספורטים יחד שולחו 1,256 אנשים, אך לא ניתן לקבוע בוודאות כי כולם היו תושבי שטח מחוז פרדוביצה של היום משום שאיננו יודעים מאילו ישובים בדיוק הגיעו המגורשים. קרוב לודאי שהיו בינהם גם יהודים מישובים שאינם נמצאים היום בתחום מחוז פרדוביצה )לדוגמא העיר כוטבור (. באופן דומה, לא ניתן לקבוע כמה מתושבי מחוז פרדוביצה היו בטרנספורטים אחרים ואין אפשרות להגיע למספר סופי מדויק. חלק מהישובים באזור סביטאבי ובאזור אוסטי נאד אורליצי סופחו לרייך כחלק מחבל הסודטים ולא היוו חלק מן הפרוטקטוראט. חלק מיהודי הישובים האלה הצליחו להגר לחו"ל וחלקם עזבו לקרוביהם בפנים המדינה או ברחו למקום לא ידוע. יהודים אלה שולחו בד"כ בטרנספורטים שיצאו ממקומות אחרים ולא ממקומות מגוריהם. ניתן למצוא שמות של אנשים

132 že odjelo uprchlíků. V roce 1940 to bylo ještě osob, v dalších letech již jen 817. Celkové odhady počtu židovských uprchlíků před nacisty uvádějí až 30 tisíc osob. Kolika z nich se však před Hitlerem podařilo skutečně uniknout a kolik jich dostihl v Polsku, Maďarsku či Francii nebo Holandsku již nelze zjistit. Obraťme naši pozornost k oblasti Pardubického kraje, po němž vede naše procházka. Určit souhrnný počet Židů žijících zde před válkou nám statistiky umožňují jen omezeně. Podle dochovaných pramenů ale můžeme sledovat cestu židovských obyvatel, kteří zde po začátku války žili, do nacistických lágrů. Prakticky všichni Židé z této oblasti prošli terezínským ghettem (stejně jako většina Židů z Čech a Moravy), kam byli soustřeďováni od roku Židé z Pardubického kraje se do Terezína dostali více transporty. Přímo z Pardubic byly vypraveny dva, kam byli soustředěni převážně Židé z okresů Pardubice a Chrudim, ale i z dalších oblastí přiléhajících ke spádové železniční trati Havlíčkův Brod Pardubice a dále z oblasti kolem Vysokého Mýta a Litomyšle. Z okrajovějších oblastí dnešního kraje byli Židé přiřazeni do transportů vypravovaných z jim bližších spádových míst. Hlavní dva transporty z Pardubického kraje s označením Cf a Cg se uskutečnily 5. a 9. prosince Do prvního transportu byli zařazeni především Židé z okolních lokalit, přímo z Pardubic jen dvě osoby, v druhém byla soustředěna většina pardubických Židů (314 osob). Celkový počet transportovaných je v případě prvního transportu (Cf ) 650 osob z nich 603 zahynulo, 45 přežilo a 2 osudy neznáme; v případě druhého transportu (Cg ) 606 osob 560 their rights to get employment or to undertake business activities (Immediately after the Nazis came into power, they banned the activities of Jewish attorneys, teachers and clerks. Physicians were allowed to treat only their Jewish fellow believers.). Many Jews had left the Protectorate by the end of 1939, historic references speak of refugees. In 1940, another people emigrated but were followed by as few as 817 in the subsequent years. The overall estimates of the number of Jews fleeing the Nazi regime ran as high as people. However, it has never been ascertained how many of them really saved their lives by fleeing far enough, ideally overseas, and how many of them were stopped by the Nazis in Poland, Hungary, France or Holland. Let s take a closer look at the Pardubice Region through which we lead you in our imaginary walk. Statistical data enable us to only roughly determine the total Jewish population living here before WWII. Available historic sources tell us of the journey the last Jewish citizens living in our region after WWII broke out took to Nazi camps and ghettos. Practically, all of the local Jews experienced the Terezín ghetto (like most Jews from Bohemia and Moravia). Their concentration in this ghetto commenced in The Jews who lived in the Pardubice Region were taken to Terezín by several transport trains. Two transport trains whose journey started in Pardubice carried Jews who came mainly from the districts of Pardubice and Chrudim as well as from further districts situated near the regional backbone railroad between Havlíčkův Brod and Pardubice and near the towns of Vysoké Mýto and Litomyšl. The Jews who lived even further away were hauled by transport trains leaving from respective nearest railroad stations. The two main transports from the Pardubice Region took place on December 5 and 9, 1942 and were marked Cf and Cg. The first transport train included mainly the Jews from neighboring localities and Trhová Kamenice. Památník obětem holocaustu a příslušníkům RAF odhalený roku A monument dedicated to the Holocaust victims and RAF officers unveiled in טרהובה קמניצה. לוח זכרון לקרבנות השואה וללוחמי חיל האויר המלכותי הבריטי. הלוח נחנך בשנת מסוימים ברשימות ע"פ שמם ותאריכי הלידה שלהם, אך גם כאן קשה להגיע למספר קרבנות כללי ומדויק. הטרנספורטים המסומנים ב- Ez וב- AE היו טרנספורטים מסוג מיוחד. בטרנספורט Ez נשלחו לטרזין 307 יהודים מן הפרוטקטוראט כולו. האותיות Ez מתייחסות למונח "נוסעים בודדים".)Einzelreisende( ממחוז פרדוביצה סומנו רק שלושה נוסעים בסימון זה, שלושת בני משפחת פליישנר מפרדוביצה שהגיעו לטרזין בתאריך על פי ספר הזכרון של טרזין בוצעו טרנספורטים אלה בתקופת הביניים שבין ה ועד ה האנשים שובצו בטרנספורטים אלה מסיבות שונות: בהתחלה היו אלה אנשים שיועדו ל"קבוצת הבנייה" )Aufbaukommando( ומאוחר יותר היו אלה יהודים שהואשמו בהפרת חוקי הגזע והחוקים האנטי יהודיים, יהודים ששוחררו מבתי הכלא או יהודים שנחשבו מסיבות שונות למסוכנים. כ- 90 יהודים

133 zahynulo, 46 přežilo. Prostým součtem těchto dvou transportů docházíme k číslu transportovaných, nelze z nich však přesně vyčíslit pouze obyvatele dnešního Pardubického kraje, jsou tam i lokality, které do dnešního Pardubického kraje nepatří (např. Chotěboř), a naopak neznáme přesný počet obyvatel kraje v jiných transportech, jak již bylo popsáno výše. Část lokalit v bývalých okresech Svitavy a Ústí nad Orlicí se po zabrání Sudet dostala pod německou správu, židovští obyvatelé odtud proto většinou ještě před transporty uprchli utekli do zahraničí, do českého vnitrozemí k příbuzným i jen naslepo a do transportů se pak dostali ze zcela jiných míst, než byla jejich původní bydliště. V databázích je pak můžeme najít jen individuálně při znalosti jmen a dat narození, ale celkového čísla lze těžko dosáhnout. Zvláštním typem transportů jsou transporty označené písmeny Ez a AE. Transporty Ez bylo do Terezína z celého protektorátu dovezeno 307 vězňů, označení Ez vychází z označení vězňů Einzelreisende jednotliví cestující. Z našeho kraje to byly tři osoby rodina Fleischnerova z Pardubic, která tvořila jeden takový transport 24. června Tyto transporty se dle údajů Terezínské pamětní knihy konaly v mezidobí od 7. února 1942 do 13. listopadu Lidé do nich byli vybíráni z různých důvodů zpočátku to byli příslušníci tzv. Aufbaukommanda (komando výstavby), později však především Židé přistižení při porušení protižidovských perzekučních opatření nebo propuštění z vazby a z nejrůznějších důvodů považovaní za nebezpečné. Z vězňů této kategorie se osvobození dočkalo 90, osud sedmi lidí je neznámý, only two Pardubice citizens. The majority of people transported by the second transport were from Pardubice (314 people). The total number of people carried by the first train (Cf ) was 650, of whom 605 died, 45 survived and the fate of 2 of them remain unknown. The other transport train (Cg ) carried 606 people, of whom 560 died and 46 survived. Adding up these figures, we get a total of transported people. However, we cannot read the precise number of those who came only from the Pardubice Region as we do not know the places where all of the Jews on the list got on the transport trains, or from where they traveled to the Pardubice gathering area. The then localities were likely to comprise communities that do not longer belong to the contemporary Pardubice Region (for instance Chotěboř). Therefore, we cannot calculate the exact number of Pardubice Region residents who took other transports. Some towns and communities in the former districts of Svitavy and Ústí nad Orlicí came under German administration after the annexation of the Sudetenland, thus giving their Jewish residents a chance to avoid the transports some fled abroad, some moved in with their relatives in the central parts of Czechoslovakia, and some simply ran away without an exact destination in mind. The latter were often later included in transports leaving from places other than their home towns. Individual people can be found in databases only if their full names and correct dates of birth are known. Yet the total number of people from transport trains cannot be ascertained. The special types of transport are marked Ez and AE. Transports Ez transferred a total of 307 prisoners to Terezín from all over the Protectorate. The marking Ez derives from the German expression Einzelreisende individual passengers. Three people from our region were included in one of these transports one family from Pardubice, namely the Fleischners Bělá nad Svitavou. Náhrobek polské Židovky Chany Hofstatter, oběti z tábora v Brněnci. The tombstone of the Polish Jewish female Chana Hofstatter, a victim of the Brněnec camp. ביילה נאד סביטאבואו. מצבת הקבר של חנה הופשטאטר, אסירה יהודייה מפולין שעבדה במחנה ברניינץ. מקבוצה זו שרדו, גורל 7 מהם אינו ידוע. כל השאר, כמו גם בני משפחת פליישנר מפרדוביצה, נספו. טרנספורטים אחרים סומנו בסימון.AE הסימון מתייחס למילה הגרמנית,Arbeitseinsatztransporte כלומר טרנספורט לאנשים המיועדים לעבודה בהסגר. היו אלה טרנספורטים של אנשים שחיו ב נשואי תערובת" )של יהודים עם אריים( ושל "בני תערובת" שנולדו ממשפחות מעורבות. בסתיו 1944 גבר לחץ הרשויות הגרמניות לגרש אנשים אלה. בין ה וה הגיעו לטרזין 3,657 אנשים בטרנספורטים שסומנו AE מפראג, ממורבסקה אוסטרבה, מאולומואוץ וממחנה העבודה שנסגר בליפה.)Lípa( בניגוד לטרנספורטים האחרים, שרדו מרבית האנשים מטרנספורטים אלה ורק מיעוטם נספו. סוף המלחמה כבר היה קרוב ומטרזין כבר לא יצאו טרנספורטים למחנות ההשמדה במזרח. פרק פחות ידוע בתולדות השואה עוסק בגורלם של ילדים יהודים שהוסתרו במקומות מסתור שונים וניצלו מגירוש ומהשמדה )או, במקרים מסוימים, שוחררו ממחנות ריכוז והוסתרו במקומות שונים(. ילדים אלה ניצלו תודות לאומץ הלב של הוריהם שהשכילו להיפרד מהם ולמסור אותם למשפחות זרות. הם ניצלו תודות לגבורה של מציליהם שסיפקו לילדים היהודיים מחסה ותנאי קיום הכרחיים למרות

134 všichni ostatní zahynuli, mezi nimi i pardubická rodina Fleischnerova. Druhým specifickým typem jsou transporty AE, které dostaly označení od slova Arbeitseinsatztransporte, tedy transporty osob určených k uzavřenému pracovnímu nasazení. Byli jimi odváženi tzv. židovští míšenci a osoby žijící v tzv. smíšeném manželství (Žida s árijcem). Tlak okupačních úřadů na odsun těchto osob zesílil na podzim Do Terezína byly vypravovány od 31. ledna do 16. března 1945 z Prahy, Moravské Ostravy, Olomouce a rušeného tábora v Lípě. Do Terezína dopravily celkem osob, poměr zachráněných k zahynulým je v nich oproti dosavadním transportům obrácený většina z nich se osvobození dožila, protože konec války byl blízko a z Terezína již neodjížděly transporty do vyhlazovacích táborů na východě. Méně známou kapitolou období holocaustu jsou osudy židovských dětí, které přežily v různých úkrytech a unikly tak deportacím do koncentračních a vyhlazovacích táborů nebo byly vysvobozeny přímo z těchto táborů a ukryty. Přežily díky statečnosti svých rodičů, kteří se se svými dětmi dokázali rozloučit a svěřit je do cizích rodin. Přežily díky statečnosti svých zachránců, kteří i přes hrozící nebezpečí, jemuž vystavovali sebe i své rodiny, dětem poskytovali úkryty, falešné doklady a ze svých skromných přídělů zajišťovali jejich nejnutnější životní potřeby. Válku přežila v utajení v našem kraji paní Lea Skácelová, roz. Pilná (nar. 1933), z Pardubic, která se dva roky ukrývala v několika evangelických rodinách na Holicku, od jara 1945 potom díky primáři interny MUDr. Janu Řehořovi na infekčním oddělení pardubické nemocnice. Oběti, které prožily válku v úkrytu, sdružuje od on June 24, As indicated by one of the Terezín Memorial Books, these special transports were dispatched between February 7, 1942 and November 13, The selection of people to be transported by them followed various criteria. Initially, they carried the members of so-called Aufbaukommando (construction and development commando), later, they transported especially the Jews who had been caught violating anti-semitic persecution provisions or released from detention and considered, for whatever reasons, dangerous. Of these prisoners, 90 people lived long enough to see liberation, the personal data of 7 people are unknown and the others died, including the Fleischner Family. Another specific type of transport was marked with the letters AE. The marking of the AE transports was derived from the German term Arbeitseinsatztransporte describing people designated to work in enclosed working conditions. Those transports carried Jewish half-breeds and people living in mixed marriages (Jewish-Aryan couples). The immense pressure developed by German authorities on the forcible transfer of these people further intensified in the fall of The trains were dispatched to Terezín between January 31 and March 16, 1945 from Prague, Moravská Ostrava, Olomouc and from a concentration camp in Lípa which was being closed down at the time. The overall number of people transferred by these transports was Unlike in the case of the above-referenced transports, the survivor to dead ratio is reverse i.e. most of the transported people were liberated as the end of the war drew close and no transports left Terezín for labor camps in Eastern Europe. The less known chapter of the Holocaust is that of Jewish children who survived the war in various hideouts and managed to escape deportation to concentration and extermination camps or were liberated directly in such camps and taken to safe places of refuge. These children survived only thanks to the courage and bravery of their parents סכנת מוות שאיימה עליהם ועל בני משפחותיהם. האנשים שבחרו להסתיר בבתיהם ילדים יהודיים, חלקו עימם את מעט המצרכים מהקצבת המזון הצנועה שלהם וסיפקו להם לעיתים גם מסמכים מזויפים. במחוז פרדוביצה ניצלה כך הגברת לאה סקאצלובה Skácelová( )Lea שנולדה בעיר פרדוביצה בשנת 1933 בשם לאה פילנה.)Pilná( במשך שנתיים הוסתרה הילדה לאה בבתים של כמה משפחות נוצריות אוונגליות באיזור הוליצה. מאביב 1945 הסתיר הד"ר יאן ר'הור' Řehoř(,)Jan ששימש מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים בפרדוביצה את לאה במחלקה למחלות זיהומיות בבית החולים בפרדוביצה והציל אותה כך מגירוש והשמדה. משנת 1991 מאוגדים ניצולים שהוסתרו כילדים בארגון "הילד המוסתר" Child( )Hidden שמאפשר לניצולים לחלוק ולשתף זה עם זה את חוויותיהם הדומות. כפי שניתן להבין משנת ההקמה המאוחרת של הארגון, זמן רב חלף עד שהילדים שהוסתרו בשנות השואה "יצאו לאור" עם סיפורי הצלתם. שנים רבות הם הרגישו שהם "ניצולים מדרגה שנייה" כי סבלם היה מועט יחסית לסבלם של אלה, ששרדו את מחנות הריכוז וההשמדה. הם לא הכירו אנשים ששרדו באופן דומה לשלהם ולא יכלו לחלוק את סיפורם עם ילדים מוסתרים אחרים. 20 שנה לאחר כינוס היסוד של הארגון, אמרה הגברת קארלה לסינג Lessing(,)Carla אחת מחברות הארגון "השתדלנו מאוד להסביר שאין היררכיה לסבל, אין זה פשוט כיון שאנשים רבים סבלו סבל נורא כל כך". יש לציין מספר מקומות נוספים במחוז פרדוביצה הקשורים לרצח היהודים בידי הנאצים. מדובר במקומות בהם נקברו אסירים שהושלכו מרכבות טרנספורט בסוף המלחמה ומקומות בהם היו מחנות עבודה קטנים )בדרך כלל שלוחות של מחנות שהיו מחוץ לגבולות הפרוטקטוראט(. במאמץ לכסות על הפשעים שנעשו במחנות הריכוז, פינו הנאצים בהדרגה מחנות אלה עם התקרבות החזית. מספר טרנספורטי פינוי כאלה עברו בשטחי צ כיה שעדיין לא שוחררו בתחילת שנת כמה רכבות שהובילו אסירים ממחנה ההשמדה אושוויץ עברו בחודש ינואר 1945 על מסילת הרכבת שבין צ סקה טר בובה ופר'לואוץ'. האסירים הובלו בתנאים נוראים, ללא מזון ושתיה, לבושים מדי אסירים בלבד בקרונות משא פתוחים. חיילי האס. אס

135 roku 1991 organizace Ukrývané dítě Hidden child, která umožňuje přeživším sdílet podobnou životní zkušenost. Již rok založení této organizace ukazuje, jak dlouho trvalo, než vůbec tyto děti vyšly na světlo se svými příběhy. Jejich zkušenost totiž byla neradostná: dlouhá léta se cítily jako přeživší druhé kategorie, pro ty, kteří prošli lágry, trpěli málo, nevěděli o dalších lidech s podobným osudem a nemohli tak společně sdílet své prožitky. Jak říká jedna z členek organizace Carla Lessingová ještě 20 let po prvním setkání ukrývaných dětí: Velmi jsme se snažili, aby ostatní pochopili právě to, že utrpení nemá žádnou hierarchii. A to není nic lehkého, protože lidé trpěli opravdu příšerně. V souvislosti s nacistickým vyvražďováním Židů se musíme zastavit ještě u několika míst našeho kraje, která tento strašný fakt připomínají jednak jsou to místa, kde jsou pochováni vězni, kteří byli vyhozeni z projíždějících transportů na konci války, jednak lokality, kde existovaly nacistické pracovní tábory (resp. pobočky několika zahraničních). Ve snaze zakrýt zločiny prováděné v koncentračních táborech, evakuovali nacisté tyto tábory před postupující frontou. Řada transportů vedla přes české země, které na začátku roku 1945 ještě nebyly osvobozeny. Několik transportů s vězni z vyhlazovacího tábora v Osvětimi projelo v lednu 1945 po trati mezi Českou Třebovou a Přeloučí. Vězni byli převáženi ve strašných podmínkách, bez jídla a pití, oděni pouze v cárech vězeňských stejnokrojů, v otevřených nákladních vagónech. Zemřelých se esesáci zbavovali jednoduše vyhazovali je z jedoucího vlaku nebo na nádražích, kde vlak zastavil. Mnoho vězňů bylo ubito nebo who gathered all their strength to say goodbye to their children and entrust them with unknown foster families. These children survived thanks to the valor of their saviors who provided these children with a shelter, false identification documents and basic everyday needs even though their own rations were more than humble and even though this behavior put them and their own families at risk. One of the children who survived the war in a secret hideout in our region was Mrs. Lea Skácelová, nee Pilná (*1933) from Pardubice. She found secrete refuge with several evangelic families in and near Holice. In the spring 1945, the head doctor of the Internal Department of the Pardubice Hospital MUDr. Jan Řehoř helped to hide her at the Infectious Department of the same hospital. In 1991, the victims who spent the war in hideouts have been gathered in an organization called Hidden Child (Ukrývané dítě) which enables these survivors to share similar life experience and ordeal. Looking at the year when this organization was established one realizes how long it took these war children to come out and share their stories. After all, their experiences were quite grim: for long years they felt like second rate survivors since they did not suffer enough in the eyes of those who were in concentration camps. Also, they did not know anyone with a similar life experience and thus had no one to share their feelings. Twenty years after the first meeting of the Hidden Child organization, one of its members Carla Lessing said: We tried so hard to make others understand that there is nothing like a hierarchy of suffering. And this was not an easy task as people did suffer awfully. Pursuing the traces of the Nazis genocide of the Jews, we have to mention several localities in our region that remind us of the terrors of war. These localities either became the final resting place for prisoners who were thrown off passing transport trains at the end of the war or served as Nazi labor camps (or as sub-camps, i.e. the branches of several foreign camps). השליכו את גופות האסירים שמתו בדרך מהרכבות הנוסעות לאורך המסילה או בתחנות בהם עצרה הרכבת. אסירים רבים הוכו למוות או נורו בתחנות הרכבת בדרך כאשר נתפסו בנסיון להשיג מזון או שתיה מעובדי תחנות הרכבת או מהנוסעים בתחנה. אנשים מן האזור קברו בדרך כלל את גופות המתים בבתי הקברות בישובים ובנו מצבות לזכרם במקום בו נמצאו גופותיהם. קברים כאלה ניתן למצוא במספר ישובים במחוז: ברובע פארניק )Parník( בעיר צ'סקה טר'בובה Třebová( )Česká קבורים 8 קרבנות כאלה ממסעות המוות. בכפר דלואוהה טר'בובה Třebová( )Dlouhá 26 קרבנות, בעיר אוסטי נאד אורליצי Orlicí( )Ústí nad 10 קרבנות, בברנדיס נאד אורליצי Orlicí( )Brandýs nad 18 קרבנות, בעיר כוצן )Choceň( 4 קרבנות, בדובר'יקוב 4 )Zámrsk( קרבנות, בזאמרסק 4 )Dobříkov( קרבנות, בראדהושט )Radhošť( שני קרבנות, בכפר כרואוסטוביצה )Chroustovice( 3 קרבנות, בכפר סלפוטיצה )Slepotice( 3 קרבנות, במוראבאני )Kostěnice( קרבנות, בקוסטייניצה 4 )Moravany( 3 קרבנות ובהוסטוביצה )Hostovice( 6 קרבנות. בבית הקברות היהודי בפרדוביצה נמצא קבר של שבעה קרבנות לא מזוהים מטרנספוטים אלה. קברי אחים נוספים נמצאים מערבית לפרדוביצה, לאורך מסילת הברזל לפראג. בכפר לאני נה דולקו Lány( )Přelouč( קרבנות, בפר'לואוץ' 12 )na Důlku 9 קרבנות ובטרנאבקה )Trnávka( שני קרבנות. על לוחות הזכרון חקוקים בד"כ מספרי האסיר של הנספים ולעיתים גם שמותיהם. בשטח מחוז פרדוביצה נמצאו בזמן מלחמת העולם השנייה כמה מחנות שיועדו ליהודים. מדובר בכמה שלוחות של מחנה העבודה בגרוס-רוזן Gross-( :)Rosen מחנה ברניינץ )Brněnec( שפעל באיזור סביטאבי )ראה ערך סביטאבי( ושני מחנות, בילה וודה וקראליקי Králíky( )Bílá Voda, שפעלו באיזור ז'אמברק )ראה ערך ז'אמברק(. מלבדם פעלו בשטח מחוז פרדוביצה עוד שני מחנות נוספים ליהודים: מחנה בסביטאבי )Svitavy( ומחנה נוסף בעיירה טרנאבקה )Trnávka( שהיו כנראה מסופחים למחנה ריכוז גדול כלשהו בגרמניה )לא ניתן לבדוק לאיזה מחנה בדיוק סופחו מחנות משנה אלה(.

136 zastřeleno přímo v železničních stanicích při pokusu o získání pití nebo potravy od železničních zaměstnanců nebo cestujících. Lidé z okolí pak těla těchto nešťastníků většinou pohřbili na místních hřbitovech, nebo jim postavili pomník přímo v místě, kde byli nalezeni. Tyto hroby nalezneme v České Třebové v místní části Parník (8 obětí), Dlouhé Třebové (26 obětí), Ústí nad Orlicí (10 obětí), Brandýse nad Orlicí (18 obětí), Chocni (4 oběti), Dobříkově (4 oběti), Zámrsku (4 oběti), Radhošti (2 oběti), Chroustovicích (3 oběti), Slepoticích (3 oběti), Moravanech (4 oběti), Kostěnicích (3 oběti) a Hostovicích (6 obětí). Také na židovském hřbitově v Pardubicích je umístěn hrob sedmi neznámých obětí tohoto transportu. Další hromadné hroby se nacházejí západně od Pardubic, podél železniční trati na Prahu v Lánech na Du lku (12 obětí), Přelouči (9 obětí) a Trnávce (2 oběti). Na pomnících jsou často vytesána identifikační čísla vězňů, někde i jejich jména. Na území Pardubického kraje se v době 2. světové války nacházelo několik židovských pracovních táborů. Jednalo se o pobočky koncentračního tábora Gross Rosen, které byly v našem kraji na Svitavsku Brněnec (viz heslo Svitavy) a na Žambersku Bílá Voda a Králíky (viz heslo Žamberk). Kromě nich zde existovaly ještě další koncentrační židovské tábory ve Svitavách a v Městečku Trnávka, které patrně spadaly pod některý velký německý koncentrační tábor, z dochovaných pramenů to však nelze zjistit. Attempting to mask the crimes committed in concentration camps, the Nazis evacuated the camps as the war front moved westward. Many transport trains traveled across the Czech Lands that had not yet been liberated in the early months of Several transport trains carrying prisoners from the Auschwitz concentration camp went from Česká Třebová and Přelouč in January The prisoners were transferred in horrific conditions in open freight railroad cars, without food and drink and clothed in ragged prison uniforms. Those who died were got rid of easily by German policemen guarding the transport trains: they threw them off a passing train or threw them out during a stop at a railroad station. Many prisoners were beaten to death or shot dead at railroad stations where they tried to ask railroad staff or passengers for some food or drink. People living nearby such places would bury the bodies of the poor wretches at local cemeteries, or they erected monuments where their bodies had been found. Such graves are in Česká Třebová the local district of Parník (8 victims), Dlouhá Třebová (26 victims), Ústí nad Orlicí (10 victims), Brandýs nad Orlicí (18 victims), Choceň (4 victims), Dobříkov (4 victims), Zámrsk (4 victims), Radhošť (2 victims), Chroustovice (3 victims), Slepotice (3 victims), Moravany (4 victims), Kostěnice (3 victims) and Hostovice (6 victims). A grave of seven unknown transport victims can be found at the Jewish cemetery in Pardubice. More mass graves are located west of Pardubice, along the railroad track leading to Prague, namely in Lány na Důlku (12 victims), Přelouč (9 victims) and Trnávka (2 victims). Monuments are often engraved with the identification numbers of concentration camp prisoners, sometimes their names are provided too. During WWII, there were several labor camps for Jews on the territory of the Pardubice Region. All of them were branches of the concentration camp in Gross Rosen. Pomník obětem z Poličky a okolí. / A monument commemorating victims from Polička and its environs. מצבת זכרון לקרבנות השואה מפוליצ קה ומהסביבה. They were situated in Brněnec in the Svitavy region (see the chapter Svitavy ) and in Bílá Voda and Králíky in the Žamberk region (see the chapter Žamberk ). In addition to these, there were other concentration camps for Jews, namely in Svitavy and in Městečko Trnávka that were likely to be a part of another large-size German concentration camp. This fact, however, cannot be verified on the basis of available sources

137 EPILOG סוף דבר

138 Cesta po památkách židovské provenience nás vede k zamyšlení, čím byla tato specifická komunita pro dějiny našeho národa, jednotlivých obcí a měst, významná. Výše uvedená různorodost architektury, která obohatila ráz měst a vesnic, je jen vnější stránkou mnohem bohatšího dědictví, které soužití Židů s křesťany v naší historii zanechalo. Není možné je idealizovat, antisemitismus nový směr z konce 19. století měl mnoho zastánců i v prvorepublikovém Československu. Právní postavení všech náboženství bylo ve státním systému nové republiky rovnocenné, proto nebyli ani Židé nijak omezováni v provozování svého náboženství a na většině škol bylo běžné, že vyučovat náboženství docházel kromě katolického kněze a farářů různých protestantských církví i židovský rabín nebo učitel. Přesto však bylo negativní vnímání židovství více či méně stále přítomné a skrytá diskriminace stále živá. Vztah křesťanských a židovských sousedů nebyl nikdy zcela idylický, vždy se našli lidé s předsudky, které živila často jen obyčejná závist na úspěšnějšího nebo bohatšího souseda. Jeho odlišné náboženství bylo pak snadným cílem, stejně jako z něj Hitlerův nacismus udělal snadného viníka všech křivd na Německu spáchaných. I socialisté při dělnických bouřích na konci 19. a počátku 20. století často využívali faktu, když byl továrník židovského náboženství. Například v Chrudimi několikrát demonstranti vytloukli okna největší obuvnické továrně Popprově a ozývala se protižidovská hesla, ač továrník sám byl katolického vyznání, byť rasově měl židovské předky. Paradoxem je, že jeho vlastní dělníci kolem továrny nakonec dobrovolně hlídkovali, aby ji chránili. Taking a journey around the monuments of Jewish origin we cannot help but contemplate the significant contribution of this specific culture to the history of our nation, towns and communities. The above-specified diversity of architecture that enriched the spirit of towns and communities is only the superficial facet of the much richer heritage which stemmed from the coexistence of Jews and Christians. History, however, cannot be perceived through the optics of false beliefs and ideals. Anti-Semitisms a new tendency developing at the end of the 19 th century had many followers even during the time of the First Czechoslovak Republic. All religions enjoyed legal equality during the First Republic. Consequently, the Jews were not limited, in any way, in practicing their religious life and most schools commonly offered religious education taught not only by Catholic priests but also by the representatives of protestant churches, Jewish rabbis or teachers. Nonetheless, being Jewish remained to be perceived more or less negatively and hidden discrimination of Jews continued to exist as well. The relations between Christian and Jewish neighbors were never idyllic. There were always prejudiced advocates of stereotypes which were often nourished by nothing less than envying a more accomplished or richer neighbor whose religious beliefs made him an easy target or a culprit to be blamed by Hitler s Nazism for all injustice ever caused to Germany. Even the laborers rebellions led by socialists in the late 19 th century and in the early 20 th century often justified their actions with the fact that the owner of a certain factory was of Jewish origin. For instance, in Chrudim, the windows of the largest shoe making company owned by Mr. Popper were repeatedly smashed by demonstrators proclaiming anti-semitic slogans even though Popper was a Catholic and only his ancestors were Jewish. Paradoxically, Popper s own employees volunteered to guard and protect the factory premises. Most Jews and Christians, however, lived in harmony, participating in common סיור באתרים היהודיים של מחוז פרדוביצה מביא למחשבות בדבר חשיבותה של הקהילה היהודית לתולדות העם הצ כי בכלל ולתולדות כל ישוב במחוז. הגיוון האדריכלי שהוזכר בספר והעשיר את הערים והכפרים במחוז הוא רק צידה החיצוני של מורשת תרבותית עשירה שהותיר לנו דו קיום ארוך ימים של יהודים ונוצרים. לא יהיה זה נכון להתעלם מהאמת, אפילו בדמוקרטיה של הרפובליקה הצ כוסלובקית הראשונה היו תומכים רבים ל כיוון החדש מן המאה הי ט ורעיונות אנטישמיים הופיעו בקרב אנשים מכל שכבות האוכלוסיה. המעמד החוקי של כל הדתות היה אמנם שווה על פי חוקת הרפובליקה החדשה והיהודים לא הוגבלו בקיום דתם: למרבית בתי הספר הגיע כומר קתולי, כומר פרוטסטנטי, רב, או מורה דת יהודי על מנת ללמד בשיעורי הדת. היה זה דבר שגרתי ורגיל. למרות זאת, תמונה שלילית פחות או יותר של היהדות היתה נוכחת תמיד בתודעת האנשים ואפליה סמויה של יהודים לא נעלמה. יחסי הגומלין בין יהודים ונוצרים מעולם לא היו אידליים. תמיד נמצאו אנשים עם דעות קדומות שהוזנו לא פעם מקנאה פשוטה לשכנם המצליח או העשיר יותר. דתו השונה של השכן הפכה אז למטרה נוחה. הנאציזם של היטלר מצא ביהודים אשם נוח לכל העוולות שגרמניה סבלה מהן. באופן דומה, בזמן מהומות הפועלים בסוף המאה הי ט ובתחילת המאה העשרים ניצלו הסוציאליסטים לעיתים קרובות את יהדותו של בעל המפעל כדי להלהיב את ההמונים. בעיר כרודים לדוגמא, שברו מפגינים כמה פעמים את חלונות מפעל הנעליים הגדול של פופר וקראו סיסמאות אנטישמיות בגנות בעל המפעל למרות שהיה קתולי על פי דתו ורק אבותיו היו יהודים מבחינת גזעם. באופן פרדוקסלי, דווקא פועלי בית החרושת התנדבו לשמור על המפעל ולהגן עליו מן הפורעים. לרוב חיו שכנים נוצרים ויהודים זה לצד זה בשלום וביושר, השתתפו יחד בחיים הציבוריים ובחיי התרבות של הישובים שבהם התגוררו וכיבדו זה את זה. יהודים רבים חוו הלם כאשר הנאציזם העמיד אותם בתחתית סולם החברה האזרחית ורבים בסביבתם התייחסו אליהם לפתע בזלזול ובהתנשאות. מי שהיו עד לא מזמן ידידיהם ושכניהם של היהודים לא בירכו אותם לשלום ברחוב ומיקמו בחלונות הראווה של חנויותיהם את השלט הכניסה ליהודים אסורה. שכניהם של היהודים הביטו בשתיקה כאשר הנאצים

139 Většinou však žili židovští a křesťanští sousedé ve svornosti, podíleli se na společném spolkovém a kulturním životě a vzájemně se respektovali. Jakým šokem proto byla pro mnohé Židy skutečnost, když z nich nacismus vytvořil vyděděnce společnosti a ta to respektovala, když je jejich dosavadní přátelé a sousedé najednou na ulici nezdravili, do výloh obchodů dali cedulky židům vstup zakázán a v tichosti sledovali postup nacistů proti nim. Jistě, všude byly výjimky a našlo se mnoho statečných, kteří třeba i celou válku Židy ukrývali a pomáhali jim. Bohužel však těchto spravedlivých, jak jsou označováni a oceňováni, byla menšina. I toto vědomí vlastních vin musí být součástí naší historie. Při pouti po stopách Židů, jejichž naprostá většina končí na seznamech obětí holocaustu, jsme konfrontováni s tragickou skutečností, jak snadno a rychle vymazal zrůdný nacismus celou jednu nábožensko-etnickou skupinu z mapy většiny Evropy. Jak krátká doba stačila k tomu, aby slovy básníka 5 milionů srdcí vyletělo komínem. Jakkoli se nám dnes už daří zachraňovat poslední zbytky kamenů (hřbitovy, synagogy), které po nich zbyly, existence jedné osobité tváře našich domovů je nenávratně pryč. Cílem této knihy bylo mimo jiné připomenout si tuto skutečnost a pokusit se popisem míst, kde dříve Židé žili, oživit i jejich zaniklou atmosféru. Navštívíme-li proto dnes místa, kde před válkou ještě žili jejich židovští majitelé, či kde jsou pochováni jejich předci, mysleme s pokorou na důsledky nevšímavosti a ustupování zlu, které se nás přímo netýká. Věnujme vzpomínku těm, kteří byli z našich měst a vesnic vyhnáni a zahubeni jen proto, že celý svět příliš pomalu reagoval na rychlost community and cultural activities and respecting one another. What a shock many Jews must have suffered when Nazism turned them into underdogs and society accepted this attitude. When their friends and neighbors of many years all of a sudden stopped to greet them in the street. When they hung No Jews Allowed notices in shopping windows and then clandestinely watched Nazi raids from behind the corner. Naturally, exceptions to this rule were found everywhere. Many brave people helped Jews and provided them with a shelter for all the war years. Unfortunately, those who were righteous and who are held in high esteem today used to form only a minority. The awareness of every individual s own guilt must remain a part of our history. When pursuing the traces of Jewish people, the majority of whom ended on the lists of Holocaust victims, we are confronted with the tragic fact that the atrocious acts of Nazism managed to delete a whole religious-ethnic group from the map of Europe easily and quickly; that only a brief period of time was needed to make a poet say that 5 million of hearts flew out of a chimney. However successful we have been in our recent attempts to save the last relics of the stones (i.e. cemeteries and synagogues), the existence of one distinctive face of our home is gone for good. This book attempted, amongst others, to remember this fact and to revive the no longer existing atmosphere of the former Jewish communities by providing their detailed descriptions. If we pay a visit to the places that were either inhabited by Jewish owners before WWII or where their forefathers were buried, we should humbly consider the aftermaths of listlessness and of yielding to evil that is not targeted directly at us. We should commemorate those who were expelled from our towns and communities and exterminated only because the whole world was too reluctant to respond to the Nazis arbitrary rule. May the memory of all those victims be our memento preventing the following quotation from פעלו נגד היהודים. בכל מקום נמצאו גם יוצאים מן הכלל ונמצאו אף גיבורים אמיצים שאפילו במשך המלחמה כולה הסתירו יהודים ועזרו להם. לצערנו, חסידי אומות עולם אלו היו בודדים ומעטים. ההכרה באשמתנו שלנו צריכה להיות גם היא חלק מן ההיסטוריה שלנו. במהלך הביקור באתרים הקשורים ליהודי המחוז שעקבות רובם המכריע מסתימים ברשימות קרבנות השואה, אנו מעומתים עם המציאות הטראגית של המהירות והקלות שבה מחק הנאציזם המתועב קבוצה אתנית דתית שלמה ממפת אירופה. תקופת זמן כה קצרה הספיקה על מנת שיתגשמו דברי המשורר בדבר חמש מליון לבבות שעלו בארובה. אף על פי שבזמן האחרון אנו מצליחים להציל את ה אבנים )את בתי הקברות ואת בתי הכנסת( שהותירו היהודים, פן אחד שהיה בעבר אופייני לתבנית נוף מולדתנו נעלם ולא יחזור עוד לעולם. אחת המטרות שלשמן נכתב ספר זה, היא אזכור המציאות הזאת. הספר מנסה, בעזרת תיאור האתרים שבהם חיו בעבר היהודים, להחיות ולו בקצת את האוירה שהלכה לעולמה עם היהודים שגורשו ממקומותינו ונספו. כאשר נבקר היום במקומות שבהם לפני השואה חיו יהודי המחוז ובמקומות שבהם קברו את אבותיהם, נחשוב בענווה על תוצאות השאננות והשתיקה נוכח פני רוע ורשע שאינם נוגעים לנו ממש. נקדיש זכרון לאלה שגורשו מערינו ומכפרינו ונרצחו רק בגלל שהעולם כולו הגיב לאט מדי על מהירותה של הזדוניות הנאצית. אנו תקוה שבזכות זכרון יהודי המחוז לא נצטרך להכיר שוב באמיתותו של הציטוט המובא לעיל: "הקטסטרופה הגלובלית של האנושות שנגרמה על ידי מלחמת העולם השנייה היא כמעט לבטח הקטסטרופה הגדולה ביותר בתולדות האנושות. אספקט טראגי לא פחות של קטסטרטופה זו הוא העובדה, שהאנושות למדה לחיות בעולם שבו הריגה, עינויים וגירוש המוני הפכו למציאות יומיומית שאין אנו מבחינים בה עוד. )אריק הובסבאום: "עידן הקיצוניות, המאה העשרים הקצרה, 1914.)"1991

140 nacistické zvůle. Jejich památka nechť je mementem, abychom nemuseli přiznávat pravdivost níže uvedenému citátu: Globální katastrofa lidstva rozpoutaná druhou světovou válkou je takřka jistě tou největší v dějinách lidstva. Neméně tragickým aspektem této katastrofy je skutečnost, že se lidstvo naučilo žít ve světě, ve kterém se zabíjení, mučení a masové vyhánění stalo každodenní zkušeností, které si již nevšímáme (Eric Hobsbawm: Věk extrémů. Krátké 20. století ). becoming reality: The global catastrophe of mankind set off by World War II is quite certainly the largest catastrophe in the history of mankind. Its least tragic aspect is the fact that mankind learned to live in a world where killing, torturing and mass displacement became everyday experience that we no longer notice. (Eric Hobsbawm: The Age of Extremes: The Short Twentieth century, )

141 תודות / deserve Poděkování si zaslouží / Credit Mgr. Petr Boček (SOkA Chrudim), Mgr. Eva Bočková (Heřmanův Městec), Mgr. Blanka Čuhelová (Městské muzeum a galerie ve Svitavách), Mgr. Zdena Dojčánová (Pardubice), Hana Faltysová (Holice), Mgr. Eduard Feuereis (Židovské muzeum v Praze), PhDr. Anita Franková (Židovské muzeum v Praze), Mgr. Klára Habartová (Regionální muzeum v Chrudimi), Mgr. Petr Hažmuka (Městské muzeum Žamberk), Pavel Hladík (Holice), Mgr. Ladislav Hloušek (Státní okresní archiv Pardubice), Martin Horák (Městské muzeum a galerie Hlinsko), ThDr. Martin Chadima, Th.D. (Církev československá husitská Přelouč), Václav Janata (Heřmanův Městec), Mgr. Pavel Kobetič (Chrudim), Mgr. Stanislav Konečný (Státní okresní archiv Svitavy), Josef Kraus (Pardubice), PhDr. Magda Křivanová (Hlinsko), Ing. Mojmír Malý (Matana, Praha), Dalimil Nevečeřal (Spokul Heřmanův Městec), František Olbert a Jaroslav Novák Večerníček (Památník Šoa a Oskara Schindlera v Brněnci), Mgr. Oldřich Pakosta (Státní okresní archiv Svitavy), Mgr. Lucie B. Petrusová (Státní oblastní archiv v Zámrsku), Michal Pešout (Rabouň), Mgr. Veronika Lánská (Regionální muzeum v Chrudimi), Mgr. Jana Řehounková (Národní památkový ústav, územní odborné pracoviště v Pardubicích), Ing. Jan Suchomel (Jevíčko), RNDr. Pavel Šmerk (Brno), Mgr. Veronika Šmerková (Brno), Luděk Štěpán (Zaječice), Vladimíra Šulcová (Městské muzeum Žamberk), Mgr. Helena Ulčová (Městské muzeum Jevíčko), Ing. Josef Výborný (Pardubice).

142 ספרות (מבחר) / only) Literatura / References (selected books BOROVEC, Petr et al.: Historie a současnost podnikání na Chrudimsku. Žehušice BUBENÍČKOVÁ, Růžena KUBÁTOVÁ, Ludmila MALÁ, Irena: Tábory utrpení a smrti. Praha ČAPKOVÁ, Kateřina: Češi, Němci, Židé? Národní identita Židů v Čechách Praha Litomyšl ČAPKOVÁ, Kateřina FRANKL, Michal: Nejisté útočiště. Praha DOSOUDIL, František: Padesát pět let od deportace židovské náboženské komunity z Pardubic do terezínského ghetta. Zprávy klubu přátel Pardubicka 7 8, 1998, s DOSOUDIL, František.: Transporty protektorátních Židů z Terezína do Osvětimi v lednu a v únoru 1943 ve vztahu k pardubickému okresu. Zprávy klubu přátel Pardubicka 9 10, 1998, s EBELOVÁ, Ivana (ed.): Soupis židovských rodin v Čechách z roku Díl 4. Chrudimský kraj, Plzeňský kraj, Žatecký kraj, Hradecký kraj. Praha FALTYSOVÁ, Hana ŠINDELÁŘOVÁ, Lenka: Hrst vzpomínek Židovské rodiny z Holicka. Devět bran FIEDLER, Jiří: Židovské památky v Čechách a na Moravě. Praha GOLD, Hugo (ed.): Die Juden und Judengemeinden Böhmens in Vergaggnheit und Gegenwart. Brno, Praha GOLD, Hugo (ed.): Die Juden und Judengemeinden Mährens in Vergangenheit und Gegenwart. Brno GOTTWALD, Karel: Osud sezemických Židů. Zprávy klubu přátel Pardubicka 3 4, 1993, s HABARTOVÁ, Klára: Židovští uprchlíci z Haliče a Bukoviny v Heřmanově Městci během 1. sv. války. Bakalářská práce. Univerzita Pardubice HELEMÍKOVÁ, Jana: Židé v Jevíčku od poloviny devatenáctého století do roku Historická demografie 25/2001, s HOBSBAWM, Eric: Věk extrémů. Krátké 20. století Praha HUŇÁČEK, Miroslav: Pamětní desky a jiné pamětní nápisy na Pardubicku. 1. část Nápisy v Pardubicích včetně připojených obcí. AB-Zet Pardubicka. Památky, sešit 2, CHARVÁT, Jiří: Stará Chrudim. Chrudim KLENOVSKÝ, Jaroslav: Židovské památky Moravy a Slezska. Brno KONEČNÝ, Stanislav: Lid Bible v Poličce. Litomyšl KOTYK, Jiří: Tryzna za pardubické Židy. Zprávy klubu přátel Pardubicka 3 4, 1993, s KUČA, Karel: Města a městečka v Čechách, na Moravě a ve Slezsku. Díl I VI. Praha LANGOVÁ, Alžběta: Chrudim v období druhé republiky a protektorátu Diplomová práce FF MU Brno LANGOVÁ, Alžběta RŮŽIČKOVÁ, Renáta: Židé v Chrudimi. Chrudim MALÁ, Irena KUBÁTOVÁ, Ludmila: Pochody smrti. Praha MILOTOVÁ, Jaroslava KÁRNÝ, Miroslav SCHINDLER, Zdeněk (edd.):

143 Terezínská pamětní kniha židovské oběti nacistických deportací z Čech a Moravy Praha NĚMEČEK, Jan: Persekuce pardubických Židů za okupace. Zprávy klubu přátel Pardubicka 5 6, 1989, s Pamětní spis vydaný při příležitosti vzpomínkového aktu na oběti z řad příslušníků Židovské náboženské obce v Pardubicích, kteří zahynuli v době okupace v různých koncentračních táborech, konaného dne 5. září PAŘÍK, Arno: Barokní synagogy v českých zemích. Praha PAŘÍK, Arno: Jewish monuments of the Eagle mountains. Okresní muzeum Orlických hor, Rychnov nad Kněžnou PAŘÍK, Arno: Symboly emancipace. Synagogy 19. století v českých zemích. Praha PĚKNÝ, Tomáš: Historie Židů v Čechách a na Moravě. Praha PETRUSOVÁ, Lucie B.: Židovské hřbitovy Hoješín Přestavlky Zájezdec. Bakalářská práce FF UK v Praze. Praha PETRUSOVÁ, Lucie B.: Židovský hřbitov v Dřevíkově. Epigrafická studie o vývoji židovského náhrobního nápisu venkovského hřbitova v století. Diplomová práce FF UK v Praze. Praha PETRUSOVÁ, Lucie B.: Židovský hřbitov v Hroubovicích. Diplomová práce HTF UK v Praze. Praha PLECH, František: Jevíčko a Židé v historii. Příloha Jevíčského zpravodaje. Jevíčko, únor PRAVDOVI, Jiří a Hana: Krátké povídky z dlouhého života. Brno ROSEN, Richard Dean: Děti, které přežily. Praha ROZKOŠNÁ, Blanka JAKUBEC, Pavel: Židovské památky Čech. Historie a památky židovského osídlení Čech. Brno RŮŽIČKOVÁ, Renáta (ed.): Pod hvězdou Davidovou. Židé na Pardubicku od 16. století do současnosti. Výběrový katalog k výstavě uspořádané ve Státním okresním archivu Pardubice v roce Pardubice RYCHLÍKOVÁ, Jitka: Židovská komunita v Pardubicích k 55. výročí terezínských transportů. Východočeské muzeum v Pardubicích SANDER, Rudolf: Počty Židů v Čechách v 18. a na počátku 19. století. In: Sborník archivních prací, roč. LII, č. 2, Praha SCHWARZ-ČERVINKA, Josef: Trpělivě obnošené tělo. Praha SCHÜTZ, Bernard: Židé v Pardubicích v době 1. republiky. SOkA Pardubice, Sbírka rukopisů a notového materiálu. STEINOVÁ, Iva: Abraham Weiss, stavebník synagogy v Přelouči, a jeho náhrobek na židovském hřbitově v Heřmanově Městci. Zprávy památkové péče, 2003/63, č. 3, s SUCHOMEL, Jan: Muzeum a Historickovlastivědný kroužek v Jevíčku. Jevíčko ŠAFAŘÍK, Antonín POSPÍŠIL, Otokar: Holice. Obraz vývoje a současnosti. Holice ŠTĚPÁN, Luděk (et al.): Chrudimsko utváření venkovských sídel. Chrudim ŠTĚPÁN, Luděk RŮŽIČKOVÁ, Renáta ŠULC, Ivo: Chrudimsko. Ztracené i zachráněné poklady. Chrudim VINAŘ-EPSTEIN, Karel: Židé na Holicku Židovská náboženská obec v Holicích. Zprávy Klubu přátel Pardubicka 1 2, 1997, s VINAŘ-EPSTEIN, Karel: Židovské synagogy a modlitebny na Pardubicku. Zprávy Klubu přátel Pardubicka 9 10, 1996, s VINAŘ, Karel: Čeští Židé a Pardubicko. Zprávy klubu přátel Pardubicka 3 4, 1993, s VINAŘ, Karel: Pardubický židovský hřbitov (I IV). Zprávy klubu přátel Pardubicka 5 6, 1994, s ; 7 8, 1994, s ; 9 10, 1994, s ; 11 12, 1994, s VINAŘ, Karel: Podivuhodný osud svitku Tóry z pardubické synagogy. Zprávy klubu přátel Pardubicka 5 6, 1996, s VOJTKOVÁ, Jitka KOKEŠ, Luboš: Pardubičtí Židé a jejich náboženská obec do roku Theatrum historiae sv. 13, 2013, s VOREL, Petr: Dějiny města Přelouče II. ( ). Přelouč ZEMPLINER, Artur: Encyklopedie významných osobností ve víru židovského osudu. Lederer&Zempliner Consulting Elektronické zdroje: Holocaust.cz. Databáze obětí [online]. [cit ]. Dostupné z: < Matriky židovských náboženských obcí z let Projekt digitalizace Národního archivu v Praze. [online]. [cit ]. Dostupné z: Soupisy židovského obyvatelstva v Čechách 1723/ Projekt

144 Katedry pomocných věd historických a archivního studia Filozofické fakulty Univerzity Karlovy v Praze. [online]. [cit ]. Dostupné z: < pvh.ff.cuni.cz/soupisy.htm>. Vojenská pietní místa. Projekt Spolku pro vojenská pietní místa [online]. [cit ]. Dostupné z: < Za pomníčky. Projekt Památníku Terezín. [online]. [cit ]. Dostupné z: < cz/>. Nevydané zdroje: Archiv Památníku Terezín. Vzpomínky Anny Mandelíkové. FIEDLER, Jiří (ed.): Encyklopedie židovských obcí, sídlišť a památných míst na území ČR Židovského muzea v Praze. Projekt Židovského muzea v Praze. Vzpomínky Erny Pokorné, Hroubovice a Ilony Hájkové, Chrudim. Zmizelí chrudimští sousedé. Výstava Státního okresního archivu Chrudim. SOkA Chrudim

145 Stopy Židů v Pardubickém kraji Traces of the Jews in the Pardubice Region עקבות היהודים במחוז פרדוביצה Druhé, přepracované vydání Text: Alžběta Langová a Renáta Růžičková Fotografie: Štěpán Bartoš a archiv Překlad do hebrejštiny: Daniel Ziss Překlad do angličtiny: Agentura P Renata Štaudová Redakce: Štěpán Bartoš a Milan Novák Obálka, grafická úprava a sazba: studio Lacerta (sazba.cz) Pro Pardubický kraj vydal v roce 2018 Štěpán Bartoš Tisk: fronte, s. r. o. ISBN Renáta Růžičková, Alžběta Langová, 2018 Photography Štěpán Bartoš, 2018 Translation to Hebrew Daniel Ziss, 2018 Translation to English Agentura P Renata Štaudová, 2018

146